לא בתמימותם של עצי תמר עוסק השיר אלא בסופם, עקב הרעלה ארוכת שנים

שירי משוררות ומשוררים הטווים חוטי קשרים, הֶקשרים והתייחסויות למקום המגורים, אהבה לנגב ולנופיו, חיבור להיסטוריה רחוקה וקרובה, לצד השכנות עם עזה וחיים בצל מטחי טילים

איננו יודעים דבר על נקודת המבט של הטבע ושל שאר היצורים החיים, ויש בכך גם ללמדנו ענווה אל מול העולם, המורכב לאין ערוך מאשר נקודת מבטנו

על אישה וחפרפרת, שתי שיאניות זלילה, מוזרות וגרוטסקיות, ועל ההפרדה המוחלטת בין אנושיות לחייתיות

כשקמה העיר תל-אביב מבין החולות, חפצו מייסדיה בגן ציבורי עשיר בעצים, שיטהרו את אוויר העיר המזוהם. אבל אז הם נתקלו בבירוקרטיה העירונית...

מדור 'שירת הסביבה' חוגג 20 ומזכיר לנו כמה חשוב לאהוב, להשתלב, להזדהות, לשאול שאלות, לראות ולהקשיב, לתבוע, לצחוק, לקונן, לקוות, לא לדעת, ומעל לכול – להרגיש אחריות אישית ולפעול על פיה

על המחיצות העומדות בינינו לבין הטבע, על ההפרדות שהן יוצרות, ועל תרומתה של המילה הכתובה ליצירת המחיצות. מה היינו אנחנו ומה היה לנו הטבע בטרם המצאת השפה?

השיר מזמין כל אחת ואחד לחשוב באופן עמוק מה רובץ לנו בבטן, מתי ובאילו נסיבות אנחנו מסובבים את ראשנו, ולמי אנחנו מפנים עורף

על בריאה, פליאה ואשליה

על הפליאה, העשויה להוביל אותנו להבנה שנחלים אינם (רק) תעלות ניקוז, אלא משאב ציבורי בעל ערך סביבתי, תרבותי וחברתי, שיש לשקמו ולשמרו – כמו גם את הפליאה

האם מכונת חירות, המוצבת בכלובו של שועל השלג הסיבירי בגן החיות, תוכל לחלץ אותו מכלאו?

ב-17 בפברואר 2021 צלצל בחוזקה השעון שעורר אותנו משנתנו. גושי זפת הגיעו לחופי ישראל. אלפי מתנדבים הגיעו לחופים לעזור בניקוי הזפת. אחד מהם הוא אורי קיטה

השיר מקפל בתוכו את ההתמכרות לקניות, את המבוכה והבלבול מול שפע המוצרים והאפשרויות, ומצייר באירוניה את הצטמצמות החופש האישי. האירוניה מזכירה לנו עד כמה מזיק ופוגעני אורח חיים צרכני כזה

השיר עוסק בהתבוננות ובהאזנה. הדוברת בשיר שומעת קולות ומתבוננת בקווים המותווים בשמיים, ציור באפור כהה על רקע השמיים המאפירים. הקוראים והקוראות בשיר מתבוננים ומאזינים יחד איתה.

כמה מלים על מה? כמה מילים על הנייר, כלומר מילים שכתובות על נייר אבל גם מילים שעוסקות בנייר, בעצים, בתהליך הפיכתם לנייר, בתהליך הכתיבה, בתהליכי ההזדקנות, ההתפוררות והמוות שהם בעצם חלק בלתי נפרד מהחיים.

השירה רואה. ומתארת מה היא רואה. ואולי ראייה נכוחה נחוצה לנו אף יותר מתמיד בימי הקורונה

המהלך השירי מתחיל במה שרואה העין ומסתיים במה שחבוי בלב. ומה שגלוי לעין בשיר זה הוא צונמי של אסונות טבע ומחלות שחלק מהם הוא ללא ספק תוצאה של שינוי האקלים.

תאר לך מה משמעות היות שנוא ולא מובן בכל מקום. כך פותחת המשוררת וחוקרת העטלפים מאיה ויינברג את שירה. זוהי שורה שכמעט כל אדם יכול להזדהות איתה. אך האם יכול אדם להזדהות עם בעל חיים שנוא?

שלושה עורבים צופים בנוף העירוני של מפרץ חיפה, ומשורר אחד המקנא בעורבים

עורק תחבורה ראשי דורס את כל פני הנוף, ולא רק אותו

מיה טבת דיין מאפשרת למותו של סודן, הקרנף הלבן האחרון בעולם, להשפיע על אירוע אישי משמח, שחל באותו היום – יום הנישואים האחד עשר שלה

בעולם המודרני הולכים ומתרופפים, הולכים וניתקים הקשרים עם הטבע, ויחד איתם נעלם הידע ונותר נחלתם של בודדים

המשורר מנסה לחדור אל מהות הדרוריות ולתאר מה הם מרגישים כאשר השולחן העמוס כל טוב נעזב, והם מקפצים בין הצלחות ומלקטים פירורים

בשירו של וולפסון אפשר לקרוא את השאלה: מה אני האחד יכול לעשות? אך שאלה זו שזורה בתחושת החובה לעשות את המעשה, לכתוב את השיר

שיר הנוגע בסוגיות של חוסר צדק סביבתי והקשר בין חוסר הצדק הסביבתי לעוני ולחוסר צדק כלכלי

במחשבה הסביבתית נחוץ משהו נוסף, לא רק היגיון צרוף, אלא גם אמנות שמעוררת רגש. רגש שעשוי לגרום לנו לעצור לרגע, לשים לב. שימו לב כמה יפה הביטוי – לשים את הלב, לתת מקום לרגשות, לאמפתיה ולאהבה. ואולי מפה תצמח תודעה אחרת