שחיטה כשרה / שירה סתיו

בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

בְּכָל יוֹם שְׁלִישִׁי ילדה נושאת תרנגולות בסל – שִגרה של מוות. הילדה מזדהה עם התרנגולות – היא יודעת שהן פוחדות ומנסה להרגיע אותן, ללטף את ראשן. השוחט אינו מתמהמה – ברגע הבא הוא מנקב את צווארה של התרנגולת הראשונה ומגיר את דמה. שחיטה כשרה, כותרת השיר, מחייבת זאת, כיוון שחל איסור על אכילת דם, "כי הדם הוא הנפש". שְׂפָתָיו מְמַלְמְלוֹת תְּפִלָּה, קרוב לוודאי את ברכת השחיטה, מעשי יום-יומי ושגור.

הילדה לא התרגלה למחזה שמתקיים כל יום שלישי. היא מרחמת על התרנגולות, ובזמן השחיטה של הראשונה היא מסובבת את הסל, כדי שהאחרות לא ייאלצו לצפות בסכין, בדם, בהתרוצצות של חבלי המוות. מעשה נוקב, מכמיר נפש, מזעזע. גם הילדה מסובבת את ראשה. בסיום השחיטה היא מניחה בסל את התרנגולות המתות, רואה בהן יְלָדוֹת רַכּוֹת, כמוה, מזוהמות בפרש ובחול, אולי בדם. בבית מתקדמות ההכנות למריטה ולבישול. הילדה חותכת את הראשים, מטמינה עמוק בפח הזבל, ומכסה מַהֵר בְּזֶבֶל אַחֵר, כדי שהעיניים לא יביטו בה. אבל מהמבט המוכיח אי אפשר להימלט – ציפורני האצבעות מסתכלות בילדה, צְהֻבּוֹת מִצַּעַר וְטִינָה. בזמן ההכנה לבישול יש להיזהר שהזפק לא יתפוצץ וירעיל את התבשיל – נקמה מאוחרת? העיניים, הציפורניים, אפילו הנוצות נדבקות לאצבעות וקשה להיפטר מהן. ריח העוף המתבשל הוא רֵיחַ הַתּוֹעֵבָה, / וּבְיוֹם שִׁשִּׁי הָעוֹף הַמְּמֻלָּא  / בַּבֶּטֶן הַמְּלֵאָה / רוֹבֵץ. אין להיפטר מהאשמה.

הילדה, או האישה הכותבת שנים מאוחר יותר, או שתיהן, חשות שנאה, אולי לתפקיד המגדרי שהופנם בהן, שאולצו למלא, וְזֶה מָה שֶׁעוֹשׂוֹת נָשִׁים מֵאָז וּמֵעוֹלָם, ואולי מאז הן סולדות מבשר, מאיברים פנימיים, מעוף ממולא.

רוב הילדים שגדלים בישראל כיום ורוב המבוגרים שחיים בה, לא מכירים את התמונה ששירה סתיו מתארת בשיר. הקשר עם בעלי החיים, תרנגולות במקרה זה, לא מתקיים, כי איננו מגדלים את בעלי החיים, ואיננו שותפים לשחיטה, להריגה, אלא קונים בסופרמרקט מוצר ארוז, קפוא בדרך כלל, שאינו דומה לחיה. למעשה, בעלי החיים אינם נתפסים כיצורים חיים, אלא כחומר גלם בתעשיית המזון שמפיקה מהם מוצרי צריכה – בשר, חלב וביצים, וככאלה כמובן שאינם קרובים לנו ואינם שותפים לנו, ואין לנו אחריות מוסרית כלפיהם.

כותרת השיר אירונית – השחיטה נעשית לפי חוקי הכשרות, אך המשוררת מטילה ספק בכשרות המוסרית שלה. התפילה הנאמרת במהלכה יוצרת ניגוד בין מותו של אדם, שקבורתו מלווה בתפילה מיוחדת, לבין הריגתו המכוונת של יצור חי, שאין בינה לבין התפילה דבר.

השיר מזמין כל אחת ואחד לחשוב באופן עמוק מה רובץ לנו בבטן, מתי ובאילו נסיבות אנחנו מסובבים את ראשנו, למי אנחנו מפנים עורף.