הַכְחָדָה / מיה טבת דיין

בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

מותו של סודן, הזכר האחרון מהמין קרנף רחב-שפה צפוני (simum cottoniCeratotherium, המכונה גם קרנף לבן) זכה לסיקור נרחב בעולם ובישראל (לדוגמה על שער אקולוגיה וסביבה, אפריל 2018). כאשר נעלם מן העולם מין גדול, מרשים ובולט, שרבים עסקו בניסיונות להצילו מהכחדה, לרגע תשומת ליבנו מתמקדת בכך ואז אנחנו עוברים הלאה. אך זהו אינו אירוע יוצא דופן. מדענים רבים גורסים כי אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומה של הכחדה המונית שנגרמת בשל השפעות האדם – שינוי האקלים, כריתת יערות הגשם, הרס בתי גידול, ציד ודיג לא מבוקרים וזיהום סביבתי. ההשפעות הסביבתיות חוזרות כמו בומרנג אל המין האנושי – מלחמות, רעב, סופות ושיטפונות, שרפות, הרוגים וגלי פליטים.

מיה טבת דיין מאפשרת למותו של סודן, אירוע אקולוגי עולמי קשה, להשפיע על אירוע אישי משמח, שחל באותו היום – יום הנישואים האחד עשר שלה. "טוֹב שֶׁלֹּא חָגַגְנוּ" היא כותבת, ומזכירה את שאסור לשכוח – קרנפים ניצודים בשל אמונה טפלה שאבקה שמיוצרת מקרניהם עוזרת לכוח הגברא. כך מוכחדים הקרנפים בשם הגבריות ועל מזבח תרבות הצריכה. בחיבור מופלא רוקמת המשוררת שיתוף נוסף בינה לבין הקרנף, ומעידה שאין צורך להמית אותו כדי לעורר תשוקה – היא ניצתה בליל הכלולות, דוהרת כמו 'רכבת' שנפרמה בגרביון שקוף.  

בהמשך שואלת המשוררת שאלה שראוי שכולנו נשאל – מה קורה לעולם כשקרנף הולך לעולמו? מה משתנה בעולם שבו המטפל מצמיד מצחו לחיה הגוועת ויודע שגם העולם המוכר לו גווע, עולם "שֶׁדַּי הָיָה בּוֹ בְּעוֹר עָבֶה וְקֶרֶן / כְּדֵי לִשְׂרֹד", עולם שבו האדם שעדיין לא היה מצויד בנשק חם, היה קטן יחסית לקרנף, עולם שבו גבר ואישה מתחברים בלא צורך להרוג יצור אחר כדי לעבר ולהתעבר. עכשיו, לאחר מותו של הקרנף האחרון, "הָעוֹלָם עָדִין וְחָסֵר / כְּמוֹ תַּחֲרָה שֶׁלְּפֶתַע פָּקַע בָּהּ חוּט". הבחירה במילה תחרה מדגישה לא רק את שבריריות הקיום, אלא מצביעה על כך שאריג הקיום מחורר במאות ובאלפי חורים של מינים שנכחדו. עכשיו נוסף חור קטן בצורת קרנף. החור זעיר כנקב מחט בגרב ניילון – הדימוי הזה מחזיר אותנו, הקוראים, לתחילתו של השיר, ל'רכבת' שדוהרת בגרביון השקוף (שפעם ידעו לתקנה). וזה לא הדבר היחיד שדוהר: "אַתְּ רוֹאָה אֵיךְ זֶה מַתְחִיל / אַתְּ מְבִינָה לְאָן זֶה הוֹלֵךְ / אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לַעֲצֹר אֶת זֶה." דוהרת גם ההכחדה ההמונית. דוהר אורח החיים הבזבזני והמזהם שלנו. דוהר אורח החיים הקפיטליסטי-צרכני שבעלי החיים והצמחים בו הם משאב חומרי (הדהרה מודגשת על ידי חריזה בסוף טור ובתחילת הטור הבא, לדוגמה […]הָפַךְ / בִּלְתִּי נִשְׁכָּח או […] לָעוֹלָם / כְּשֶׁגֶּזַע נֶעֱלַָם). אנחנו פורמים את האריג, מחוררים אותו, וגוזרים אותו לגזרים – גם באופן מעשי, קרי הכחדה, וגם באופן רוחני-תרבותי – אנחנו מנותקים יותר ויותר זה מזה ומהטבע. המשוררת יודעת שלאחר הקרנף ימותו אחרים. אי אפשר לעצור את זה. אבל במעשה השירה שלה היא פועלת נגד הפירוק והפרימה, רוקמת קשרי קשרים בין האישי לפוליטי-אקולוגי, בין מוות לחיים, בין שמלה לבנה לקרנף לבן, בין דהרתה של התשוקה לדהרת הרכבת ולדהרת ההכחדה.