כמה מילים על הנייר / אבנר טריינין

בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

כמה מלים על מה? כמה מילים על הנייר, כלומר מילים שכתובות על נייר אבל גם מילים שעוסקות בנייר, בעצים, בתהליך הפיכתם לנייר, בתהליך הכתיבה, בתהליכי ההזדקנות, ההתפוררות והמוות שהם בעצם חלק בלתי נפרד מהחיים. בשיר בולטת המחזוריות שקיימת בטבע ושאנחנו חלק ממנה. אומנם יש שחולמים לצאת מהמחזוריות הזו ולמצוא דרך לחיות חיי נצח, אבל בינתיים אנחנו מתגלגלים במחזור הגדול – לידה, נביטה, צמיחה, גדילה, הזדקנות, התפוררות, מוות שמזין את הזרע שינבוט ויצמח וחוזר חלילה.

בתיאור של מה שאנחנו עושים לעצים, רומז המשורר ליכולתנו הטכנולוגית – אנחנו כורתים את העצים, עושים מהם עיסה, מעבדים את התאית, כובשים לנייר, מלבינים. ייתכן שהפעלים "מופרדת, מולבנת, נכבשת" רומזים גם לפעולות שליליות של הפרדה בין בני אדם, הפרדה מהטבע, כיבוש ויחסי כוח. הטכנולוגיה מזכירה לנו שאנחנו חורגים, לפחות בסדר הזמנים האנושי, מהמחזור הגדול, בכך שאנחנו לוקחים מהטבע יותר מדי מצד אחד ולא מחזירים מהצד האחר כיוון שאנחנו מייצרים מוצרים שאינם מתכלים, וכיוון שאנחנו מבזבזים.

וחזרה לשיר – המשורר מדגיש את היות הדברים קשורים זה לזה. הוא משתמש במילים כמו: בעצם, הרי ו-כלומר, כי כתיבת מילים על נייר גורמת לו לחשוב וגם לכתוב על עצים, על היד הכותבת את המילים, על היותה בת תמותה, על הפיכתה לדשן עבור העצים, ששוב יהפכו לנייר ושוב על היד הכותבת במעגל מתמשך שנע "בשקט, בהתמדה". מה שנעשה לעצים הוא מה שנעשה ליד שכותבת על העצים. ואולי הוא אומר דבר חשוב עוד יותר – שאי אפשר להפריד בין הדברים, שאין ביניהם היררכיה, כי הנייר והיד הם הרי אותם דברים. השיר נגמר בהאטה אפשרית, זמנית, של סיבוב המעגל, בקיומו של רגע ההווה: "כָּאן, עַכְשָׁו, בִּשְׁעַת צָהֳרַיִם / קְצָת מְעֻנָּן, נָעִים, מִתְבּוֹנֵן בָּעֵצִים". המעגל ממשיך ואף מתרחב. המשורר מתבונן בעצים, אנחנו מתבוננים במילים שכתב, קוראים אותן וכותבים עליהן, מהרהרים על עצים, על נייר, על היד שכותבת, וחוזר חלילה.