בין המילים
עורכת המדור: עדנה גורני
שירו של לירון גרייף מוביל אותנו מתמונה לתמונה, ואם מתעלמים לרגע מהכותרת, אפשר לטייל בתוכו כבתוך שיר טבע נהדר. מפל אור יורד על עמק, שביל של אור – ולא שביל צדדי, אלא שביל החלב בכבודו ובעצמו – גולש אל חצבה. החלב גולש כי מתחתיו דולקת אש – אש הקיץ ואש המלחמה.
חוש הראייה מרכזי בשיר, והמשורר מזמין להתבוננות קשובה בטבע ובשינויים שחלים בו. השיר נכתב בט"ו באב, ובעונה זו "הַלָּבָן בַּטֶּבַע / מַתְחִיל לְהָרִים רֹאשׁ". בתום הקיץ, בטרם הגשמים, זה פלא כפול ומכופל שמשהו או מישהו מסוגל להרים ראש. החצב והחבצלת עושים זאת, כיוון שהם מצוידים במכל מים תת-קרקעי – בצל שאוגר מים וחומרי הזנה בתקופת הגשמים. הצמחים האלה נקראים גאופיטים, שילוב של שתי מילים ביוונית שמשמעותן יחד צמח-אדמה.
ולא רק צמחים – גם אפרוחי הסיקסקים "מרימים ראש". ואם חבצלת וחצב הם צמחי אדמה, הרי את הסיקסק אפשר לכנות ציפור-אדמה, שכן הוא דוגר על הקרקע בתוך גומה שטוחה. לביצים ולאפרוחים הבהירים יש צבעי הסוואה שמקשים על טורפים לגלות אותם.
הַכֹּל נִרְאֶה פָּחוֹת / חֲגִיגִי הַשָּׁנָה – אולי בשל עונה שחונה במיוחד, אולי בשל מלחמה שנמשכת זה עשרה חודשים בזמן כתיבת השיר, בשלהי תשפ"ד. אכן קשה להרים ראש, אבל כדאי, לפחות כדי להתבונן בטבע ממשיך בשלו. חילופי עונות, הקיץ מגיע לקיצו, "בְּעֹמֶק הָאֲוִיר, זְרָמִים עֲדִינִים שֶׁל קְרִירוּת."
ייתכן שכל הלבן הזה הזכיר לגרייף את שירה של לאה גולדברג 'ימים לבנים', שנכתב אומנם בבון, גרמניה, אך נפתח בשורה "יָמִים לְבָנִים, אֲרֻכִּים כְּמוֹ בַּקַּיִץ קַרְנֵי-הַחַמָּה." וכפי שאצל גולדברג "לְבָבִי הִתְרַגֵּל אֶל עַצְמוֹ וּמוֹנֶה בִּמְתִינוּת דְּפִיקוֹתָיו" כך אצל גרייף, "הָעוֹלָם מוֹנֶה תִּקְווֹתָיו לֶעָתִיד." וזה קורה בזמן של שינוי – זרמים של קרירות מפיגים את חום הקיץ הכבד. והתקווה שעולה מהדהדת את הירח שעולה, עגול, "מֵעַל הֶהָרִים", ירח במילואו של ט"ו באב, ובזמן זריחה הוא אכן נראה עגול וכתום. המשורר חד העין "נִשְׁבָּע שֶׁאֶפְשָׁר לִרְאוֹת עַל פָּנָיו", ואם חושבים על תקוות לעתיד, ועל ט"ו באב, חג האהבה, אולי הוא רואה את יופיו? את המכתשים הפזורים על פניו? את אורו האדמדם? התשובה קצרה וחותכת – "אֶת הַדָּם". שתי המילים הללו מסיימות את השיר ומחזירות אותנו במעגל סגור לכותרתו – ט"ו באב, זמן מלחמה, שנמשכה בט"ו באב תשפ"ה, שנה לאחר כתיבת השיר, ומי יודע אם אכן הגיעה לסופה.
