בין המילים
עורכת המדור: עדנה גורני
הדוברת בשיר חשה תמהונית בשל בקיאותה בשמותיהם המדעיים של פרחים ופרפרים. ידע זה הופך לחסר תועלת, כיוון שהתחומים הירוקים הולכים ומאבדים את שייכותם: הם אינם שייכים לנו באופן עמוק, ואנו איננו שייכים להם, בניגוד למה שהיה, קרוב לוודאי, בתקופות שבני האדם לא ראו עצמם נפרדים מהטבע. בעולם המודרני הולכים ומתרופפים, הולכים וניתקים הקשרים עם הטבע, ויחד איתם נעלם הידע ונותר נחלתם של בודדים.
השיר משרטט מעגלים של אובדן, דבר שמודגש בהופעה כפולה של השורש אב"ד. אובדן הקשר מביא לאובדן השפה. אובדן השפה משקף את אובדן הקשר. איבדנו את הקשר האינטימי עם הסביבה, ובעקבותיו גם את היכולת לדבר עליה ואיתה. אובדן היכולת להכיר ולזהות מעמיק את הזרות. יחסי הגומלין, השייכות ההדדית – הולכים לאיבוד. הבקיאות נחווית כשפה זרה ומוזרה, שגורמת אי-נוחות לדוברת ותחושת ריחוק מהסובבים אותה שאינם מבינים את השפה. זרועותיה נפרשות לחבק את הפרפר שהיא חשה קשורה אליו, ומזדהה איתו, "דנאית פרחי סדום, / פליטת ילדות בארץ ישראל כמוני".
פרישת הזרועות המחבקות פושטת ולובשת צורה. עתה ניצבת הדוברת בשדה הירוק ההולך ומתאבד לעיניה, והיא חסרת אונים וחסרת תועלת, כמו דחליל שנועד אמנם להפחיד מזיקים (דח"ל = פחד, חיל ורעדה), אך אינו יכול להגן מפני כוחות ההרס. זרועותיה הפרושות שקודם רצו לחבק, הן עתה נוקשות וחלולות, ללא יכולת תנועה, ולשונה עשויה קרש. עתה היא גולם שאיבד אפילו את היכולת לדבר (ואם אסתכן בטשטוש גבולות בין הדוברת בשיר למשוררת, הרי שאובדן יכולת הדיבור ודאי שאינו פשוט עבור מי שעיסוקה במילים, כמשוררת, סופרת, מתרגמת וחוקרת). היא נפרדת מהיצורים הזוחלים והמעופפים. את סיום השיר אפשר לקרוא באופן כפול: הדוברת אינה רוצה לדעת את שמם של פזמוני הזמן, או שאינה רוצה לדעת את שמם של היצורים שמזמזמים את פזמוני הזמן. כך או כך, היא אינה רוצה להיות בקיאה בשפה העכשווית, החדשה, השפה של "סגנונות ריהוט", השפה שמפנה עורף לשייכותה למקום, לסביבה, לטבע, שפורמת את המרקם של יחסי הגומלין בין הטבע ליצורים האנושיים ואף בינם לבין עצמם.
מהדורה מודפסת
