בין המילים
עורכת המדור: עדנה גורני
העץ הוא הכרח. הכרח למי? למה? לשיר הזה? לציפורים התרות אחר מזון, מחסה ומקום קינון? לחיים של כולנו, בהיותו פולט חמצן וסופג פחמן דו-חמצני? ואולי כל הסיבות גם יחד ואף סיבות נוספות, סודיות, שנהירות רק לכותב השיר. כך או כך העץ הוא הכרח, הוא מחויב המציאות כמו צל ענפיו, כמו השמש שאורה מטיל צל, והרוח שמנענעת את ענפי העץ. הכול רשום בגרעין השירה ובגרעין החיים ובגרעין התא, בדי-אן-איי. ואולי לא בכדי, השיר שיקול דעת התפרסם בספר הלכנו הרחק עד הנה, בשכנות לשיר הנקרא ראשית השירה. כאן הכול מתחיל.
עכשיו הסיפור נפרש ומתגלה. על העץ קן ובו פשושית מטפלת בשני גוזלים, ראשית החיים, המשכיות החיים, רשום בגרעין. לאורך הגזע מתפתל נחש ופניו אל הצמרת. הוא אינו מצטדק. טורף ונטרף אף הם רשומים בגרעין. ובזמן שהדרמה הזאת מתחוללת מעל לראשם, העוברים והשבים "שׁוֹקְלִים בְּכֹבֶד רֹאשׁ אֶת הֶמְשֵׁךְ צַעֲדֵיהֶם." הם עומדים בצל העץ ואינם מרימים מבט, פניהם אינם אל הצמרת. הם אינם מבחינים בנחש, בפשושית, בגוזלים. הם עוסקים בכובד ראש בדברים ברומו של עולם, כמו לברור מלפפונים או להחליט אם לקחת מטרייה. לא בקלות הם מאמצים כלב. הם מפעילים שיקול דעת, זה "נֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם", משלים את עצמם שתוכניותיהם יתממשו – "הַיּוֹם נַעֲשֶׂה כָּךְ וְכָךְ, וּמָחָר – מִזֶּה וּמִזֶּה".
היופי פתוך באימה, הכוח שזור בפגיעות. יופיו של שיקול הדעת, יופיו של הזמן הזה שהוא בין לבין, בין היום ללילה, הדמדומים הכחלחלים, השקיעה, העץ, הענפים והרוח. האימה והאובדן של הגוזלים שנטרפו. המעשה עצמו אינו מתואר בשיר והעדות היחידה לו היא "שְׁתֵּי הַבְּלִיטוֹת הָעֲגֻלּוֹת הַמְעַוְּתוֹת אֶת גּוּפוֹ" של הנחש. "אֵין דָּבָר מֵעֵבֶר לְמֶרְחַב הָעִכּוּל." עיכול השיר, עיכול הטרף. כולנו נחשים וגם גוזלי פשוש, טורפים ונטרפים. בנושאי חיים ומוות אין שיקול דעת. נוהג שבעולם. והשירה? השירה היא העדות לאבדון, ליופי, לחיים שבמוות, למוות שבחיים, למזיגה ביניהם: "שִׁירָה בּוֹקַעַת מִן הַתְּהוֹם", כך בשיר השכן ראשית השירה.
השיר הזה משוחח עם המילים של נתן זך בשיר תן לי: תֵּן לִי מַה שֶּׁיֵּשׁ לָעֵץ וּמַה שֶּׁהוּא לֹא יְאַבֵּד / וְתֵן לִי אֶת הַיְכֹלֶת לְאַבֵּד מַה שֶּׁיֵּשׁ לָעֵץ. הזיקה בין הדובר לעץ. ההשלמה עם האובדן. תֵּן לִי אֶת הַדְמֻיּוֹת שֶׁהָיוּ לִי וְאֵין לִי / עֹז לַחְשֹׁב עַל כָּךְ שֶׁאָבְדוּ לִי.
מאיר עיניים, תודה. הזכיר לי שיר של ויזלטיר
* / ויזלטיר
12
יֵשׁ שֵׁנִי צִפֳּרִים בְּרֹאשׁ הַבּוּגֶנְוִילְיָה,
יֵשׁ חָתוּל לְמַרְגְּלוֹתֶיהָ.
הַיּוֹם כְּבָר נִשְׁבָּר, הָאֲבָנִים חַמּוֹת.
נֶפֶשׁ הֶחָתוּל יוֹצֵאת אֶל הַצִּפֳּרִים.
נֶפֶשׁ הַצִּפֳּרִים כְּבָר שָׂבְעָה אֶת הַיּוֹם,
רָאשֵׁיהֶם הַשְּׁחֹרִים נִתָּרִים לִצְדָדִים,
שֵׁתָם הַצָּהֹב כְּבָר מִתְאַוֶּה לְלִינַת לַיְלָה.
הֶחָתוּל נִזְקָף עַל אֲחוֹרָיו,
מְקַּשֵּׁת אֶת בִּטְנוֹ הָאַתְלֵטִית.
מַשְׁעִין אֶת הַקִּדְמִיּוֹת עַל עָנָף בּוֹגְדָנִי.
שׁוֹמֵט, מִגַּלְגַּל עֵינַיִם אֶל עָל.
זְנָבוֹ מְנַגֵּן אֶת שְׁקִיקוֹתָיו.
הַצִּפֳּרִים מְנַתְּרִים,
עוֹד מְעַט יִתְעוֹפְפוּ מִכָּאן לְעֵץ עָבֹת.
הֶחָתוּל מָלֵא כִּסּוּפִים וְקוֹמְמִיּוּת.
אֵין הוּא מְנַסֶּה לְטַפֵּס. נִסְיוֹנוֹ בַּגָּן
אוֹמֵר לוֹ אֶת הָאֱמֶת:
לְעוֹלָם לֹא יַנִּיחַ כַּפוֹ עַל הַבֻּלְבּוּלִים הָאֵלֶּה
אֲבָל אֵין לֵב לְוַתֵּר, בְּיִחוּד עַל הַשְּׁקִיקָה.
[השיר האחרון במחזור "נגוהות קיץ או הסתפקות במועט", שנדפס בשעתו בספרי 'מכתבים ושירים אחרים'
ומצוי כיום ב'מכלול שירים' כרך ג']
תודה יונה יקרה – אין לב לוותר, בייחוד על השקיקה – נהדר, תודה!!!!