אני רוצָה / יוליה וינר

בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

השיר 'אני רוצה' סוחף מייד, בקריאת הבתים הראשונים, לחוויית קניות מוכרת. מגוון המוצרים עצום, והקונים מביטים והולכים לאיבוד בשלל הדגמים, הצבעים, התוכן והמרכיבים. הדוברת בשיר מתלבטת לגבי הגודל, הצבע, הריח, המרקם והצליל – החושים כולם משתתפים בחגיגה. הסחרחורת שאחזה בי כאשר קראתי את השיר הזכירה לי עמידה בסופרמרקט ענקי מול מדפים ארוכים של משחות שיניים, שהסתיימה ביציאתי מן החנות בלי לקנות, כי פשוט לא יכולתי להחליט. גם הדוברת בשיר מסוחררת מכל האפשרויות ומתקשה לבחור. בשיר בולטים גם הלחצים החברתיים שמופעלים בזמן הקנייה – האם המוצר אופנתי או לא? האם הוא משקף טעם בורגני? האם הוא יפה – לא רק לעין אלא גם לבריאות?

אני סבורה שאנשים רבים יכולים להזדהות עם המתואר בשיר. הטקסט מקפל בתוכו את ההתמכרות לקניות, את המבוכה והבלבול מול שפע המוצרים והאפשרויות, ולבסוף מצייר באירוניה את הצטמצמות החופש האישי. בחברה שמקדמת תרבות צרכנית ואף ומקדשת אותה – אנחנו במרוץ בלתי פוסק להשתכר מספיק כדי שנוכל לקנות דברים חדשים כל הזמן. אנחנו כלואים במבוך הזה, והחופש שלנו מצטמצם לחופש ההחלטה אם לקנות כחול או אדום, עם ידית או בלי ידית, על גלגלים או עם רגליים. התחנכנו ואנחנו מחנכים את הדור הצעיר, שהאושר תלוי ברכישה של עוד ועוד מוצרים, וזה אף פעם לא מספיק. תמיד יש מוצר חדש יותר, משוכלל יותר, גדול יותר, קטן יותר, היפואלרגני או זה שהמשפחה אוהבת, טבעי או סינתטי. המפרסמים שוקדים על טיפוח אותו 'חור שחור' שלעולם לא יכול להתמלא. צרכן מסופק ושמח בחלקו הוא צרכן רע. צרכן טוב הוא זה שרוצה כל הזמן עוד ועוד ועוד.

צריכת היתר הזאת מאיצה את שינוי האקלים, גורמת להתדלדלות מואצת של המשאבים הטבעיים, יוצרת אשפה ופסולת שאינן מתכלות, מזהמת את היבשה, האוויר והמים, גורמת למגפות ומביאה להכחדה של בעלי חיים וצמחים. כמו כן, היא מתבססת על רווחים לטווח קצר ובאופן שאינו מקיים. מי שחי ברמת חיים נמוכה משלם מחיר לא פרופורציוני על הצרכנות הזאת – כבר כיום ישנם פליטי אקלים ומלחמות שמתנהלות על שליטה במשאבים. כך מעמיק האי-שוויון החברתי, בתוך מדינות ובין מדינות. הדור הבא ישלם ביתר שאת את המחיר על הבזבוז, הזיהום ושינוי האקלים.

האירוניה בשיר מזכירה לנו עד כמה מזיק ופוגעני אורח חיים צרכני כזה – כלפי עצמנו וכלפי כל השותפים שלנו, אנושיים ולא אנושיים, על פני כדור הארץ. כל אותן התחבטויות והתלבטויות לגבי מוצר שנקנה ונזרוק ונקנה אחר וכן הלאה – מוטב להן שיופנו לדברים חשובים יותר. בסוף השיר המעגל נסגר – הדוברת שרצתה כחול בתחילת השיר מצאה את הפריט המושלם, אבל שינתה את דעתה – עכשיו היא רוצה אדום. גם אצלנו, בעיצומה של מגפת הקורונה, ראוי שיידלק אור אדום, נורית אזהרה שמאותתת שאי אפשר להמשיך ולהתנהל כמו קודם. חייבים לחולל שינוי – לא רק ברמת המדיניות, אלא גם בהתנהגות ובהתנהלות של כל אחד ואחת מאיתנו.