אקולוגיה וסביבה
לכל השירים

Sjanhvi2003, ויקימדיה, CC BY-SA 4.0

22 בספטמבר, 2022

היא שרה / שי שניידר-אילת

הַצִּפּוֹר (הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: זוֹ הַחַיָּה בָּעֵץ וְזוֹ שֶׁבַּדַּף.

לִשְׁתֵּיהֶן כָּנָף, רַק אַחַת יוֹדַעַת לָעוּף. הָאַחֶרֶת נֶחְבֶּטֶת

בְּמָה שֶׁמְּדַמָּה לְשָׁמַיִם, נוֹקַעַת מָה שֶׁמְּדַמָּה לְגוּף. אֲנַחְנוּ,

מִשּׁוּם חַמְדָנוּת, נְבַכֵּר אֶת זוֹ הַנֶּחְבֶּטֶת, זוֹ שֶׁטֻּבְּעָה בַּנְּיָר.

מָה שֶׁחַי עָף וְעָף מֵאִתָּנוּ. אָנוּ זְקוּקִים לְדָבָר שֶׁנִּשְׁאַר)

בָּלְעָה בְּדָל שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵחַלּוֹן, שֶׁחָשְׁבָה לְמָזוֹן, עַכְשָׁו הוּא

בּוֹעֵר בָּהּ. כָּל מָה שֶׁהִיא שָׁרָה, מַעֲלֶה עָשָׁן.

 

מתוך: שי שניידר-אילת. 2021. כל מה שהיא שרה מעלה עשן. סדרת כבר, מוסד ביאליק.


בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

הַצִּפּוֹר – הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: הממשית והכתובה; זאת שחיה – על העץ, בשמיים, על הקרקע, על פני המים, וזאת שרואים בעיניים על הדף. כלומר רואים סימנים מוסכמים, אותיות שֶׁמוֹרות לדוברים ולדוברות של השפה איך לצרף את הסימנים להברות צי–פור. במוסכמות השפה משמעות ההברות הללו היא חיה מכוסה בנוצות. זהו מעשה הפלא של הכתיבה – סימנים שנראים כציורים מופשטים למי שאינו דובר את השפה; סימנים שמצביעים על צלילים שמצטרפים למילים. מוזיקה. המשוררת מודעת לכך. לכן הַצִּפּוֹר (הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם…) – המחשבה על כתיבה היא בתוך סוגריים. רק הציפור הממשית יודעת לעוף. הציפור הכתובה היא דימוי – היא נֶחְבֶּטֶת בְּמָה שֶׁמְּדַמָּה לְשָׁמַיִם ונוֹקַעַת מָה שֶׁמְּדַמָּה לְגוּף, שכן אין לה גוף, ואין מעליה שמיים. אנחנו, קובעת המשוררת, מבכרים את הציפור הכתובה, כיוון שהיא מוטבעת בנייר ואיננה יכולה להתעופף ולהיעלם. אָנוּ זְקוּקִים לְדָבָר שֶׁנִּשְׁאַר. איננו חפצים בהיעלמות – הציפור עפה, הילד מתבגר ועוזב את הבית, אהובינו מתים והולכים מעימנו. איננו אוהבים שינויים – מעדיפים את הציפור בדף, בספר שעל המדף. כמובן שספר, ביחס ליקום ולזמן שאין לו סוף – אף הוא חולף, מתכלה ונעלם. אבל על פי קנה המידה של חיינו (הקצרים) הספר יציב ונשאר. המשוררת מזכירה לנו את הפער בין העולם לבין העולם הכתוב. בציור מפורסם של רֵנה מגריט מצוירת מקטרת ומתחתה הכיתוב – זו אינה מקטרת. גם שי שניידר-אילת כותבת – זו אינה ציפור, שכן הציפור הכתובה לעולם מתווכת דרך עיניה של הכותבת ושוב דרך עיניהם של הקוראים – כל אחד מהם עם עולם הדימויים והאסוציאציות שלו, עם המוסכמות שלו. כך שלמעשה, ישנן יותר משתי ציפורים. כל קורא וקוראת יראו בדמיונם את הציפור שלהם, להקה שלמה.

בגידת הדימויים, רנה מגריט, 1929. "זו אינה מקטרת"

מחוץ לסוגריים הציפור הכתובה בָּלְעָה בְּדָל שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵחַלּוֹן. איננו יודעים אם זו ציפור ממשית. איננו יודעים אם מובעת כאן ביקורת על השלכת בדלים ועל הסכנה לשרפות או על השלכת אשפה, על חוסר מודעות או על חוסר אכפתיות. הציפור טעתה לראות בבדל הסיגריה מזון. הבדל בוער בה – כפי שטעויות בוערות בנו, כפי שאולי הצורך בכתיבה בוער במשוררת. בגלל בליעת הבְּדל, כָּל מָה שֶׁהִיא שָׁרָה, מַעֲלֶה עָשָׁן. הַבְּדל יכבה או יתכלה. העשן יתפזר לבסוף. הציפור תחלים או תמות. אך ברגע הזה, ברגע הקריאה, הבערה מתקיימת על הדף; העשן עולה כמו קורבן מנחה, כמו אות, מסר, איתות לחיים ולמשכם החולף, לשבריריותם וליופיים.

ישנה כאן גם התייחסות אל הדף כאל מלכודת. הכותבת מנסה ללכוד את הציפור בתוך השיר, אך למעשה אי אפשר ללכוד אותה, אלא רק להותיר על הדף רישום, התרשמות, צל. ובכל זאת ישנה בכך נחמה. בשיר אחר שלה, 'מתחיל גשם', כותבת שי שניידר-אילת: כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלּוּ הֵן, הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁיִּשְּׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד. והיא אף מוסיפה: אִם נַמְשִׁיךְ כָּךְ נִוָּכַח שֶׁהַמְּחִצּוֹת בְּרָאשֵׁינוּ. במילים אחרות, אנחנו מעמידים את המחיצות ויוצרים הפרדות בינינו לבין הטבע, בינינו לבין אחרים ואחרות, בין הציפור בעץ לזו שבדף. מעניין להמשיך ולהקשות – מה תפקידה של הלשון ביצירת המחיצות – מה היינו אנחנו ומה היה לנו הטבע בטרם המצאת השפה?     


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


ציטוט מומלץ

גורני ע. 2022. היא שרה / שי שניידר-אילת. אקולוגיה וסביבה 13(2).
העתק


מחקרי סביבה אצלך בתיבה

    מחקרי סביבה אצלך בתיבה



      ציטוט מומלץ

      גורני ע. 2022. היא שרה / שי שניידר-אילת. אקולוגיה וסביבה 13(2).
      העתק

      תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

      משירת הנגב המערבי

      עדנה גורני

      גיליון אביב 2024 / כרך 15(1) / שיקום ופיתוח בר-קיימא של הנגב המערבי שירי משוררות ומשוררים הטווים חוטי קשרים, הֶקשרים והתייחסויות למקום המגורים, אהבה לנגב ולנופיו, חיבור להיסטוריה רחוקה וקרובה, לצד השכנות עם עזה וחיים בצל מטחי טילים

      שירי משוררות ומשוררים הטווים חוטי קשרים, הֶקשרים והתייחסויות למקום המגורים, אהבה לנגב ולנופיו, חיבור להיסטוריה רחוקה וקרובה, לצד השכנות עם עזה וחיים בצל מטחי טילים

      גיליון אביב 2024 / כרך 15(1) / שיקום ופיתוח בר-קיימא של הנגב המערבי

      מגזרות נייר / ליאור מעין

      עדנה גורני

      גיליון חורף 2023 / כרך 14(4) איננו יודעים דבר על נקודת המבט של הטבע ושל שאר היצורים החיים, ויש בכך גם ללמדנו ענווה אל מול העולם, המורכב לאין ערוך מאשר נקודת מבטנו

      איננו יודעים דבר על נקודת המבט של הטבע ושל שאר היצורים החיים, ויש בכך גם ללמדנו ענווה אל מול העולם, המורכב לאין ערוך מאשר נקודת מבטנו

      גיליון חורף 2023 / כרך 14(4)

      החפרפרת כְּכוּבַת-האף והחוקר שלה / רחל חלפי

      עדנה גורני

      גיליון חורף 2022 / כרך 13(4) על אישה וחפרפרת, שתי שיאניות זלילה, מוזרות וגרוטסקיות, ועל ההפרדה המוחלטת בין אנושיות לחייתיות

      על אישה וחפרפרת, שתי שיאניות זלילה, מוזרות וגרוטסקיות, ועל ההפרדה המוחלטת בין אנושיות לחייתיות

      גיליון חורף 2022 / כרך 13(4)
      לראש העמוד