בין המילים
עורכת המדור: עדנה גורני
הַצִּפּוֹר – הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: הממשית והכתובה; זאת שחיה – על העץ, בשמיים, על הקרקע, על פני המים, וזאת שרואים בעיניים על הדף. כלומר רואים סימנים מוסכמים, אותיות שֶׁמוֹרות לדוברים ולדוברות של השפה איך לצרף את הסימנים להברות צי–פור. במוסכמות השפה משמעות ההברות הללו היא חיה מכוסה בנוצות. זהו מעשה הפלא של הכתיבה – סימנים שנראים כציורים מופשטים למי שאינו דובר את השפה; סימנים שמצביעים על צלילים שמצטרפים למילים. מוזיקה. המשוררת מודעת לכך. לכן הַצִּפּוֹר (הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם…) – המחשבה על כתיבה היא בתוך סוגריים. רק הציפור הממשית יודעת לעוף. הציפור הכתובה היא דימוי – היא נֶחְבֶּטֶת בְּמָה שֶׁמְּדַמָּה לְשָׁמַיִם ונוֹקַעַת מָה שֶׁמְּדַמָּה לְגוּף, שכן אין לה גוף, ואין מעליה שמיים. אנחנו, קובעת המשוררת, מבכרים את הציפור הכתובה, כיוון שהיא מוטבעת בנייר ואיננה יכולה להתעופף ולהיעלם. אָנוּ זְקוּקִים לְדָבָר שֶׁנִּשְׁאַר. איננו חפצים בהיעלמות – הציפור עפה, הילד מתבגר ועוזב את הבית, אהובינו מתים והולכים מעימנו. איננו אוהבים שינויים – מעדיפים את הציפור בדף, בספר שעל המדף. כמובן שספר, ביחס ליקום ולזמן שאין לו סוף – אף הוא חולף, מתכלה ונעלם. אבל על פי קנה המידה של חיינו (הקצרים) הספר יציב ונשאר. המשוררת מזכירה לנו את הפער בין העולם לבין העולם הכתוב. בציור מפורסם של רֵנה מגריט מצוירת מקטרת ומתחתה הכיתוב – זו אינה מקטרת. גם שי שניידר-אילת כותבת – זו אינה ציפור, שכן הציפור הכתובה לעולם מתווכת דרך עיניה של הכותבת ושוב דרך עיניהם של הקוראים – כל אחד מהם עם עולם הדימויים והאסוציאציות שלו, עם המוסכמות שלו. כך שלמעשה, ישנן יותר משתי ציפורים. כל קורא וקוראת יראו בדמיונם את הציפור שלהם, להקה שלמה.
מחוץ לסוגריים הציפור הכתובה בָּלְעָה בְּדָל שֶׁהֻשְׁלַךְ מֵחַלּוֹן. איננו יודעים אם זו ציפור ממשית. איננו יודעים אם מובעת כאן ביקורת על השלכת בדלים ועל הסכנה לשרפות או על השלכת אשפה, על חוסר מודעות או על חוסר אכפתיות. הציפור טעתה לראות בבדל הסיגריה מזון. הבדל בוער בה – כפי שטעויות בוערות בנו, כפי שאולי הצורך בכתיבה בוער במשוררת. בגלל בליעת הבְּדל, כָּל מָה שֶׁהִיא שָׁרָה, מַעֲלֶה עָשָׁן. הַבְּדל יכבה או יתכלה. העשן יתפזר לבסוף. הציפור תחלים או תמות. אך ברגע הזה, ברגע הקריאה, הבערה מתקיימת על הדף; העשן עולה כמו קורבן מנחה, כמו אות, מסר, איתות לחיים ולמשכם החולף, לשבריריותם וליופיים.
ישנה כאן גם התייחסות אל הדף כאל מלכודת. הכותבת מנסה ללכוד את הציפור בתוך השיר, אך למעשה אי אפשר ללכוד אותה, אלא רק להותיר על הדף רישום, התרשמות, צל. ובכל זאת ישנה בכך נחמה. בשיר אחר שלה, 'מתחיל גשם', כותבת שי שניידר-אילת: כְּשֶׁיָּמוּת הָעֵץ, יִהְיוּ אֵלּוּ הֵן, הָאוֹתִיּוֹת, שֶׁיִּשְּׂאוּ עֲבוּרֵנוּ אֶת יָפְיוֹ הַחַף, הָאָבוּד. והיא אף מוסיפה: אִם נַמְשִׁיךְ כָּךְ נִוָּכַח שֶׁהַמְּחִצּוֹת בְּרָאשֵׁינוּ. במילים אחרות, אנחנו מעמידים את המחיצות ויוצרים הפרדות בינינו לבין הטבע, בינינו לבין אחרים ואחרות, בין הציפור בעץ לזו שבדף. מעניין להמשיך ולהקשות – מה תפקידה של הלשון ביצירת המחיצות – מה היינו אנחנו ומה היה לנו הטבע בטרם המצאת השפה?
