אקולוגיה וסביבה
לכל השירים

"ראייה נכוחה נחוצה לנו אף יותר מתמיד בימי הקורונה, זמן הסגר והמצור" | צילום: Annie Spratt, unsplash.com

26 באפריל, 2020

שירת סגרכתר

שיח ויראלי / שחר-מריו מרדכי

הִשְׂתָּרַעְנוּ עַל רִצְפַּת הַסָּלוֹן וְדִמִּינוּ

שֶׁאָנוּ שׁוֹכְבִים

עַל הַדֶּשֶׁא

הַשֻּׁלְחָן נִדְמָה לִתְלוּלִית אֲדָמָה

וְהָאֲגַרְטָל לְשִׂיחַ אֵיקָלִיפְּטוּס.

עוֹרֵב אֶחָד הִנְמִיךְ טוּס

שָׁאַלְתָּ: הִבְחַנְתָּ בָּעוֹרֵב?

הֵשַׁבְתִּי: הִסְפַּקְתִּי לְהַבְחִין רַק

בַּתְּנוּעָה

אָמַרְתָּ: אָז תִּרְאֶה-תִּרְאֶה,

עוֹרֶבֶת-לוֹ

הִיא מַמְרִיאָה

אֶל צַמֶּרֶת אֲרוֹן הַמִּטְבָּח.

אָמַרְתִּי: זֶה מִטְבָּח בְּלִי נְמָלִים

כִּי יֵשׁ לָנוּ פַּנגּוֹלִין

צְחוֹק שֶׁל נְחִירָה

הִתְפָּרֵץ והִתְפַּקֵּעַ

וּבְמַשַּׁק כְּנָפֶיהָ

הִצְטַלְצְלוּ

גְּבִיעֵי הַיַּיִן

וְרַגְלָיו שֶׁל הַשֻּׁלְחָן

רָאִינוּ עַיִן בְּעַיִן

רַק מִשּׁוּם שֶׁלֹּא רָצִינוּ לְפוֹקְחָן

אֶל הַגִּלּוּי שֶׁאֵין מֶרְחָב, שֶׁהַבַּיִת צָר

שֶׁכָּל אֶחָד מִשְּׁנֵינוּ מְסֻגָּר

בְּעִיר אַחֶרֶת

צילום: Sonora Desert Museum, Wikimedia Commons


מיטל מיכאלי

בֵּין הַקִּירוֹת עַל רִצְפַּת הַפַּרְקֵט

נִפְרַשׂ הָעוֹלָם

בְּנִי מְגַלֶּה אֲרָצוֹת חֲדָשׁוֹת

בַּחֲדַר הָאַמְבַּטְיָה

אַרְבָּעָה קִירוֹת

שָׁלוֹשׁ נְפָשׁוֹת

שְׁתֵּי אִמָּהוֹת

אַהֲבָה אַחַת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא

כְּשֶׁהוּא נִרְדַּם

יֵשׁ לָנוּ זְמַן לְפַחֵד


מה תעשה אישה בזמן כזה? / איריס אליה כהן 

מָה תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה בִּזְמַן כָּזֶה?
כְּשֶׁהָאֱנוֹשׁוּת
כֻּלָּהּ
עוֹשָׂה קוֹלוֹת
שֶׁל קֵץ

חַדְרָהּ
הוֹלֵךְ וְצַר
וּמִתְכַּוֵּץ

אָבִיב אוֹזֵל מֵחַלּוֹנָהּ
הַדֶּלֶת נְעוּלָה
מִלְּבַד הָרוּחַ
אֵין יוֹצֵא
וְאֵין נִכְנַס

מָה תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה
כְּשֶׁבַּחֲצַר בֵּיתָהּ
שׁוּעָל רוֹבֵץ
עִם תַּן
בְּשׂוֹךְ הָאוֹר
אַף מְאָרְחִים הַשְּׁנַיִם
חֲזִירָה שְׁחוֹרָה

נִרְאֶה כִּי טוֹב לָהֶם יַחְדָּו
אֲבָל –

לָהּ רַע

מָה תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה
אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר
אָפְתָה, טִגְּנָה
בִּשְּׁלָה
הָלְכָה – הָלְכָה – הָלְכָה
(מֵאָה מֶטְרִים)
נָתְנָה
לְזֶה, נָתְנָה
לְזֶה,
וְרַק לָהּ לֹא נִשְׁאַר

מָה תַּעֲשֶׂה
אִשָּׁה אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר כִּבְּדָה
אֶת הָרִצְפָּה
אֶת הַכֵּלִים,
אֶת הַכְּבִיסוֹת
אֶת הֲרָרִי הַקִּפּוּלִים

(מִבְּלִי לְגָעַת בַּפָּנִים)

מִבַּעַד לַחַלּוֹן
נוֹקְרוֹת הַצִּפּוֹרִים
בְּפֵרוּרֵי צִיווִילִיזַצְיָה
אַחֲרוֹנִים

מָה תַּעֲשֶׂה אִשָּׁה
בִּזְמַן כָּזֶה?

אוּלַי תִּכְתֹּב שִׁירִים.

 צילום: Austrian National Library, unsplash.com



השיר מסתכל אחורה / מתי שמואלוף

הַשִּׁיר שֶׁמִּסְתַּכֵּל אָחוֹרָה

הַשִּׁיר שֶׁמִּתְחָרֵט כָּל הַזְּמַן,

וּבוֹחֵר לִהְיוֹת כָּל כָּךְ רָחוֹק מִמְּךָ

שֶׁמַּבִּיט קָדִימָה וְלֹא מִתְבּוֹנֵן אָחוֹרָה

מוֹתִיר מֵאֲחוֹרָיו בְּשּׂוֹרָה שֶׁל אֲסוֹנוֹת

מִתְעַלֵּם מִקִּיּוּמָם שֶׁל פְּחָדִים עֲמֻקִּים

מַחְנִיק בֶּכִי עָמֹק וְלֹא נוֹתֵן לוֹ לָצֵאת הַחוּצָה

מִתְחַפֵּר בְּעוֹר יָבֵשׁ וְקָשֶׁה וּמְגַדֵל צִפָּרְנַיִם חַדּוֹת

לֹא מַצְלִיחַ לָצֵאת מֵהַחֶדֶר הַזֶּה

מַבִּיט בַּמַּפְתֵּחַ, וְהַיָּד לֹא זָזָה

 צילום: Annie Spratt, unsplash.com



רמז / אורית קלופשטוק

בִּימֵי הַמַּגֵּפָה

חִפַּשְׂתִּי בַּשָּׁמַיִם רֶמֶז

לְמָה שֶׁעוֹד נָכוֹן לְהִתְרַחֵשׁ.

הַזְּמַן נִרְאָה כְּמוֹ הִגִּיעַ אֶל סוֹפוֹ

וְהָעוֹלָם בָּעַר

בְּתוֹךְ סִפְלֵי קָפֶה.

הַרְחוֹבוֹת הַדּוֹמְמִים,

צְוָחוֹת הַצִּפּוֹרִים,

קְפִיצַת הַמִּסְפָּרִים הַמְּאַיֶּמֶת

לַחְדֹּר אֶל תּוֹךְ בֵּיתִי,

אַךְ

כּוֹתֶרֶת אֲדֻמָּה מִתּוֹךְ הָאֲדָמָה

חָבְשָׁה בְּרוֹךְ פִּצְעֵי דַּאֲגָתִי.

צילום: Diana, unsplash.com



ערבות הדדית / מאיה ויינברג

בְּסוֹף אֲרוּחַת הָעֶרֶב, הַשְּׁכֵנָה יוֹרֶדֶת לְהַאֲכִיל.

רִאשׁוֹנִים בָּאִים הַחֲתוּלִים

אַחַר כָּךְ קִפּוֹדִים וְרַק בְּעֹמֶק הַלַּיִל.

אַחַר כָּךְ, בְּחָסוּת הַטַּל

חֲשׂוּפִית שַׁתְקָנִית וְחֶלְזוֹנוֹת שַׁקְדָנִים.

לִפְעָמִים תַּן תּוֹעֶה נִכְנָס אֶל הֶחָצֵר

הוֹפֵךְ אֶת הַלַּיְלָה עַל צִדּוֹ הַשֵּׁנִי.

עִם אוֹר רִאשׁוֹן צִפּוֹרֵי שִׁיר

וְעוֹרֵב רָעֵב,

אַחַר כָּךְ יוֹנִים מְטַרְטְרוֹת אַחַר

פֵּרוּרִים, אוֹ מָה שֶׁנִּשְׁאָר,

וְתָמִיד נִשְׁאָר.

צילום: Viktor Kern, unsplash.com


אור ראשון / איריס רילוב

מַה שְׁמָהּ שֶׁל הַצִּפּוֹר

שֶׁמְּסַמֶּנֶת אֶת הַשַּׁחַר

קוֹלָה אֶת שְׁחוֹר חַדְרִי

נוֹקֵב,

אוֹתִי, הַמִּתְהַפֶּכֶת.

בַּחוּץ נִפְקָח עוֹלָם בְּשִׁיר

בִּפְנִים, מֵאֲחוֹרֵי הַקִּיר

אֲנִי הַמִּסְתַּבֶּכֶת;

לַעֲזָאזֵל, מַה שְׁמָהּ, מַה שְׁמָהּ,

וּבֵינְתַיִם, הַשֵּׁנָה

חוֹמֶקֶת וְהוֹלֶכֶת.

הַתְּרִיס סָגוּר.

וַדַּאי כְּבָר אוֹר –

כִּי בֶּחָצֵר זִמְרַת צִפּוֹר

צְלוּלָה וּמִשְׁתַּפֶּכֶת.

מֵאָז גֹּרַשְׁתִּי מִן הַגַּן

נוֹתְרוּ לִי רַק מִלִּים, מִלִּים,

וְהַצְּבָעִים וְהַצְּלִילִים

כָּלוּ כְּמוֹ בְּעָשָׁן.

וּמַה יוֹסִיף וּמַה יִתֵּן

הַשֵּׁם, לְמִי אִכְפַּת?

אָדָם נוֹתֵן שֵׁמוֹת, שֵׁמוֹת

אָדָם רוֹצֶה לִכְבֹּשׁ, לִשְׁלֹט

וְיוֹם אֶחָד הַגַּן נִנְעָל

בְּלַהַט חֶרֶב וְאֵימָה

וּבִשְׂפָתַיִם חֲרֵבוֹת

כָּל שֶׁנּוֹתָר הוּא לְמַלְמֵל

עַד כְּלוֹת:

מַה שְׁמָהּ, מַה שְׁמָהּ.


לבדנו נגיף תריסים / צוריאל אסף

זוֹהִי אַשְׁכָּבָה לַחַיִּים שֶׁחָיִינוּ

שֶׁכְּבָר לֹא נִחְיֶה

כְּתָמִיד נִשְׁכָּחִים מְאִתָּנוּ

הָאָנוֹכִיּוּת הַגָּסָה

הַתַּאֲוָה הַזּוֹעֶפֶת

הָרְמִיָּה הָעַצְמִית

אָנוּ קְבוּרִים בְּבָתֵּינוּ

עֲמוּסֵי הַשֶּׁפַע הַמְּקֻלָּל

הָרֵיקִים

זוֹכְרִים אַךְ אֶת רִגְעֵי הַחֶסֶד

אֶת הַפְּעָמִים הַמְעָטוֹת

בָּהֶן הֵאַטְנוּ וְהֵאַרְנוּ

פָּנִים

צילום: Vincent Wachowiak, unsplash.com


אדם לאדם נגיף / סבינה מסג

עַכְשָׁו כְּשֶׁאָדָם לְאָדָם נָגִיף

וְהָאֲוִיר זוֹהֵר, נָקִי מִכָּל זִהוּם, אַךְ מַעֲצִיב,

נָקִי כָּל כָּךְ שֶׁהוּא  מֵעִיף

וּמִתְחַשֵּׁק לָצֵאת מִכָּל זֶה וְלִהְיוֹת בָּלוֹן פּוֹרֵחַ!

דַּוְקָא עַכְשָׁו הוּא בָּא מִשָּׁם, סָמִיךְ וּמְקַרְקֵעַ,

הָרֵיחַ הַמְּשַׂמֵּחַ, הַמְּטַהֵר, שֶׁל פַּרְדֵּסֵי יַלְדוּת…

אָז צֵא מֵעַצְבְּךָ

מֵעַצְמְךָ

וּמִבֵּיתְךָ, שָׁבוּי!

חַדְרֵי הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם

עוֹבְרִים חִטּוּי.

צילום: Vesela Vaclavikov, unsplash.com


בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

ביומן רשומים אירועים

שלא היו

שלא יהיו

השירה רואה. ומתארת מה היא רואה. ואולי ראייה נכוחה נחוצה לנו אף יותר מתמיד בימי הקורונה, זמן הסגר והמצור שבו, בעקבות מגפה, מרבית התושבים במרבית מדינות העולם מושבתים מעבודה ונטולי חופש אזרחי. מגפת הקורונה מצביעה על דברים רבים – על חולשת המדע והטכנולוגיה אל מול נגיף מתפשט ועל הקשר בין בעלי חיים לבני אדם, קשר שהפכנו לקשר דמים ולניצול. המחלה המידבקת חושפת את תאוותנו – תאוות כיבוש טריטוריות ובשרים ותאוות קניות ותאוות נוחיות – ואת יהירותנו שנמצא פתרונות לכול. הנגע והטיפול בו חושפים את הקשר הגלובלי שקיים בין בני האדם וגם את האי-שוויון בין השווים יותר לשווים פחות. נשלחו אלינו קרוב למאה שירים שנכתבו מזוויות ראייה רבות ומגוונות. מתוכם נבחרו תשעה שירים שידברו בעד עצמם.

* השירים נוקדו על-ידי הכותבים ובאחריותם.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

מחקרי סביבה אצלך בתיבה





    מילות מפתח

    מגפת הקורונה (1)

    ציטוט מומלץ

    גורני ע. 2020. שירת סגרכתר. אקולוגיה וסביבה 11(1): -
    העתק

    תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

    שחיטה כשרה / שירה סתיו

    עדנה גורני

    גיליון אביב 2022 / כרך 13(1) השיר מזמין כל אחת ואחד לחשוב באופן עמוק מה רובץ לנו בבטן, מתי ובאילו נסיבות אנחנו מסובבים את ראשנו, ולמי אנחנו מפנים עורף

    השיר מזמין כל אחת ואחד לחשוב באופן עמוק מה רובץ לנו בבטן, מתי ובאילו נסיבות אנחנו מסובבים את ראשנו, ולמי אנחנו מפנים עורף

    גיליון אביב 2022 / כרך 13(1)

    על בריאה, פליאה ואשליה

    גיליון חורף 2021 / כרך 12(4)

    [היה סגרירי] / ישראל נטע

    עדנה גורני

    גיליון סתיו 2021 / כרך 12(3) / נחלי ישראל על הפליאה, העשויה להוביל אותנו להבנה שנחלים אינם (רק) תעלות ניקוז, אלא משאב ציבורי בעל ערך סביבתי, תרבותי וחברתי, שיש לשקמו ולשמרו – כמו גם את הפליאה

    על הפליאה, העשויה להוביל אותנו להבנה שנחלים אינם (רק) תעלות ניקוז, אלא משאב ציבורי בעל ערך סביבתי, תרבותי וחברתי, שיש לשקמו ולשמרו – כמו גם את הפליאה

    גיליון סתיו 2021 / כרך 12(3) / נחלי ישראל

    מכונת החֵרות / דן פגיס

    ד"ר עדנה גורני

    גיליון קיץ 2021 / כרך 12(2) האם מכונת חירות, המוצבת בכלובו של שועל השלג הסיבירי בגן החיות, תוכל לחלץ אותו מכלאו?

    האם מכונת חירות, המוצבת בכלובו של שועל השלג הסיבירי בגן החיות, תוכל לחלץ אותו מכלאו?

    גיליון קיץ 2021 / כרך 12(2)

    גלים שחורים / אורי קיטה

    ד"ר עדנה גורני

    גיליון אביב 2021 / כרך 12(1) ב-17 בפברואר 2021 צלצל בחוזקה השעון שעורר אותנו משנתנו. גושי זפת הגיעו לחופי ישראל. אלפי מתנדבים הגיעו לחופים לעזור בניקוי הזפת. אחד מהם הוא אורי קיטה

    ב-17 בפברואר 2021 צלצל בחוזקה השעון שעורר אותנו משנתנו. גושי זפת הגיעו לחופי ישראל. אלפי מתנדבים הגיעו לחופים לעזור בניקוי הזפת. אחד מהם הוא אורי קיטה

    גיליון אביב 2021 / כרך 12(1)

    אני רוצָה / יוליה וינר

    עדנה גורני

    גיליון חורף 2020 / כרך 11(4) / פסולת השיר מקפל בתוכו את ההתמכרות לקניות, את המבוכה והבלבול מול שפע המוצרים והאפשרויות, ומצייר באירוניה את הצטמצמות החופש האישי. האירוניה מזכירה לנו עד כמה מזיק ופוגעני אורח חיים צרכני כזה

    השיר מקפל בתוכו את ההתמכרות לקניות, את המבוכה והבלבול מול שפע המוצרים והאפשרויות, ומצייר באירוניה את הצטמצמות החופש האישי. האירוניה מזכירה לנו עד כמה מזיק ופוגעני אורח חיים צרכני כזה

    גיליון חורף 2020 / כרך 11(4) / פסולת

    דיוק הכיוון / יהודית כפרי

    עדנה גורני

    גיליון סתיו 2020 / כרך 11(3) השיר עוסק בהתבוננות ובהאזנה. הדוברת בשיר שומעת קולות ומתבוננת בקווים המותווים בשמיים, ציור באפור כהה על רקע השמיים המאפירים. הקוראים והקוראות בשיר מתבוננים ומאזינים יחד איתה.

    השיר עוסק בהתבוננות ובהאזנה. הדוברת בשיר שומעת קולות ומתבוננת בקווים המותווים בשמיים, ציור באפור כהה על רקע השמיים המאפירים. הקוראים והקוראות בשיר מתבוננים ומאזינים יחד איתה.

    גיליון סתיו 2020 / כרך 11(3)

    כמה מילים על הנייר / אבנר טריינין

    עדנה גורני

    גיליון קיץ 2020 / כרך 11(2) כמה מלים על מה? כמה מילים על הנייר, כלומר מילים שכתובות על נייר אבל גם מילים שעוסקות בנייר, בעצים, בתהליך הפיכתם לנייר, בתהליך הכתיבה, בתהליכי ההזדקנות, ההתפוררות והמוות שהם בעצם חלק בלתי נפרד מהחיים.

    כמה מלים על מה? כמה מילים על הנייר, כלומר מילים שכתובות על נייר אבל גם מילים שעוסקות בנייר, בעצים, בתהליך הפיכתם לנייר, בתהליך הכתיבה, בתהליכי ההזדקנות, ההתפוררות והמוות שהם בעצם חלק בלתי נפרד מהחיים.

    גיליון קיץ 2020 / כרך 11(2)

    גלוי עין וחבוי לב / טוביה ריבנר

    עדנה גורני

    גיליון חורף 2019 / כרך 10(4) / היערכות למשבר האקלים המהלך השירי מתחיל במה שרואה העין ומסתיים במה שחבוי בלב. ומה שגלוי לעין בשיר זה הוא צונמי של אסונות טבע ומחלות שחלק מהם הוא ללא ספק תוצאה של שינוי האקלים.

    המהלך השירי מתחיל במה שרואה העין ומסתיים במה שחבוי בלב. ומה שגלוי לעין בשיר זה הוא צונמי של אסונות טבע ומחלות שחלק מהם הוא ללא ספק תוצאה של שינוי האקלים.

    גיליון חורף 2019 / כרך 10(4) / היערכות למשבר האקלים

    תאר לך / ויינברג מאיה

    עדנה גורני

    גיליון סתיו 2019 / כרך 10(3) תאר לך מה משמעות היות שנוא ולא מובן בכל מקום. כך פותחת המשוררת וחוקרת העטלפים מאיה ויינברג את שירה. זוהי שורה שכמעט כל אדם יכול להזדהות איתה. אך האם יכול אדם להזדהות עם בעל חיים שנוא?

    תאר לך מה משמעות היות שנוא ולא מובן בכל מקום. כך פותחת המשוררת וחוקרת העטלפים מאיה ויינברג את שירה. זוהי שורה שכמעט כל אדם יכול להזדהות איתה. אך האם יכול אדם להזדהות עם בעל חיים שנוא?

    גיליון סתיו 2019 / כרך 10(3)

    - מודעה -

    לראש העמוד