הים במקורות ישראל – "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם"

במקורות היהודיים מהתקופות העתיקות ניתן למצוא עדויות רבות לתרומת הים להתפתחות האדם ולהשפעתו על האנשים שחיו בקרבתו. הים התיכון שימש מקור למזון ולאוצרות טבע. מעבר לכך, שימש הים ציר תחבורה שקישר בין ארצות, ועל גליו נישאו מלבד סחורות ונוסעים, גם רעיונות ונכסי תרבות ואמנות, שפיתחו והעשירו את המדינה ואת השליטים ששלטו בנתיבים אלה. נתאר מספר דוגמאות בולטות לכך.

בסיפור בריאת העולם מתואר שאלוהים ברא את הים והפרידו מהשמים – "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ…" (בראשית א' 7). ים הוא 'תהום', מים רבים שמכסים את עמקי האדמה: "זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם" (תהלים ק"ד 25), והוא מקום הניקוז וההיקוות של המים והנהרות: "וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" (בראשית א' 10), "כָּל-הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל-הַיָּם…" (קהלת א' 7). רש"י מבאר את תיאור בריאת הים: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל-מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה…" (בראשית א' 9), שהמים כולם התכנסו תחילה למקום אחד, וכאשר התפצלו המים ל"ימים" הרי לכל ים היו תכונות משלו, שכן "אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] באספמיא".

שליטת אלוהים בעולם מתוארת באמצעות שליטתו על השמים, על הארץ ועל הים: " אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם, חָק-עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ" (ירמיה ה' 22). בספר יונה הים הוא אמצעי ביד ה' ללמד את יונה לקח – סוער בפקודת ה' ונרגע כשיונה מושלך לתוכו. הים מלמד את יונה הנביא שה' שולט בכל איתני הטבע, וכפי שהם ממלאים את שליחותו, כך גם עליו לעשות.

ההתנחלות הישראלית בארץ כנען לוותה בין השאר בהתפתחות פעילות הדיג והספנות של שבטי ישראל. שבט זבולון, שעל דגלו צוירה ספינה, קיבל מיעקב את הברכה "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת, וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן"; (בראשית מ"ט 13). לפי תרגומים קדומים (אונקלוס וירושלמי) ובאופן מפורש בספר הזוהר (חלק ב', פרשת משפטים), מכוונת הברכה לכיבושים עתידיים של איים בים.‏ על פי המסורת, בני שבט זבולון עסקו במסחר ימי והפיקו חומרים יקרי ערך, ותפקידם היה לפרנס את אחיהם, שבט יששכר – שלמדו תורה.

קיימות עדויות מתקופת בית שני ומזמן התלמוד על צאצאי שבט זבולון, שחיו בצפון החוף הישראלי ובדרום חופי לבנון ^[1]. לפי המסורת, הם עסקו בייצור התכלת המשמשת לצביעת הציצית, והארגמן ששימש בד שרד עבור המשכן והמקדש ולבגדי כהונה ומלכוּת, וכן לצורכי עשירים בארץ ובעולם.‏ בעקבות מציאת שרידי מפעלי ייצור צבע תכלת משבלולים באזור עין דור וצפונה לו, קבע הרב הראשי לישראל דאז, הרב ד"ר יצחק הרצוג, שכנראה ארגָמון קהה-קוצים (Murex trunculus) הוא "חילזון התכלת" ^[2]. ההתמחות הייחודית בצביעת החלזונות, סייעה ליהודים שגלו לבבל: נבוזרדאן, שר הטבחים של נבוכדנצאר, הורה להשאיר בגבולות הארץ את היוגבים והכורמים: "יוגבים – אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת כ"ו, 1). משערים כי בעת כיבוש הארץ על-ידי חיילי הח'ליף עמר בן אלח'טאב, במאה השביעית לספירה, נהרסו מצבעות התכלת והארגמן, ובעקבות זאת פסק השימוש בפתיל תכלת (איור 1), שמתחייב במצוות עשה מדאורייתא.

שיט וסחר ימיים השפיעו עמוקות על תרבויות האגן המזרחי של הים התיכון בעת העתיקה. במאה ה-13 לפנה"ס ואף קודם לכן, פשטו גויי הים – קבוצות חמושות של עמים שמקורם בים האגאי ובאיי הים התיכון – על התרבויות המבוססות במזרחו (הפניקית, החיתית, המיקֶנית, המצרית והעברית העתיקה). יתכן שפשיטות גויי הים, שהיו מצוידים בנשק ברזל מול הברונזה של התרבויות הוותיקות, הן שהביאו עִמן את ימי הביניים הקטנים: התרבות המיקֶנית וכתבה העתיק (לינאר A) נעלמה, התרבות הפניקית המזרחית ספגה מהלומה קשה שההתאוששות ממנה ארכה כ-500 שנה, ומצרים העתיקה ספגה מהלומה שכתוצאה ממנה איבדה סופית את מעמדה כמעצמה ^[2].

בתקופת המלכים בולט שלמה המלך (המאה העשירית לפנה"ס) שבנה אניות והפליג לאופיר (דרך עציון גבר, לים סוף) להביא אוצרות טבע דרך הים: "וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (מלכים א' ט' 28). לעומתו מוזכר יהושפט מלך יהודה (המאה התשיעית לפנה"ס) שנכשל במסע כזה: "יְהוֹשָׁפָט עשה אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ לָלֶכֶת אֹפִירָה לַזָּהָב וְלֹא הָלָךְ כִּי-נשברה אֳנִיּוֹת בְּעֶצְיוֹן גָּבֶר" (מלכים א' כ"ב 49).

ספינות טרופות שהתגלו בים התיכון מסייעות להיסטוריונים להעריך את התפתחות המסחר ואת היקפו. עד היום התגלו רק שתי ספינות שטבעו במאה השמינית לפנה"ס, לעומת 46 ספינות מהמאה הרביעית לפנה"ס, דבר המעיד על הגידול הרב במסחר. כמו כן, נפח הספינות אף הוא גדל, ועל כן היסטוריונים משערים כי בתקופה זו גדל נפח הסחר הימי פי 30.

על חשיבותן של ערי נמל בארץ אפשר ללמוד מתקופת הכיבוש הרומי: בימי הורדוס (4–73 לפנה"ס) הורחב הסחר הימי, קיסריה נעשתה עיר נמל באמצע המאה הראשונה לפנה"ס, ושימשה בירת ארץ ישראל בתקופה הרומית. קיסריה הייתה לנמל הגדול והחשוב ביותר באזור, שהעשיר את קופת הורדוס. "הוא בחר לו על שפת הים עיר אחת אובדת, ושמה מגדל סטרטון… המלך לא חס על הכסף ועל העמל הרב ברצותו לכבד את אוהביו וכבש את איתני הטבע והקים במקום ההוא נמל גדול מנמל פיריוס…" (מלחמת היהודים א', כ"א, ה'–ז').