קיבוע ולכידה של פחמן אטמוספרי באמצעות המערכות האקולוגיות

הקשר בין משבר האקלים ומשבר המגוון הביולוגי

משבר האקלים ומשבר המגוון הביולוגי הם שניים מהמשברים הגדולים של האנושות בימינו, ויש קשר הדוק ביניהם, גם בהקשר של פליטות וקיבוע גזי חממה. הפעילות האנושית פולטת כמות הולכת וגוברת של גזי חממה. התחבורה, התעשייה ושרפות יזומות ביערות העד של האמזונס מייצרות יחד כ-12 ג'יגה-טונות פחמן בשנה ^[29], וכמות פליטות הפחמן הגלובליות מהתעשייה בלבד עלתה ב-6% בשנת 2021 והגיעה ל-36.3 טריליון טונות, שהוא שיא בכל הזמנים ^[23]. הפשרת קרקעות קפואות (permafrost) או שרפות יער הנגרמות מגלי חום ומהתחממות אזורית, גורמות לשחרור נוסף של פחמן ומתאן לאטמוספרה. המערכות הטבעיות קולטות כמויות עצומות של פחמן דו-חמצני בתהליכי הפוטוסינתזה והנשימה התאית, הופכות את הפחמן למולקולות אורגניות (fixation), ולוכדות חלק גדול מהן בקרקע ובביומסה ^[22]. אחת הדרכים שמחברות את האקלים והטבע היא מחזור הפחמן (carbon cycle), ויחד הם יוצרים את התנאים האקלימיים לחיים על פני כדור הארץ. עם זאת, קיבוע הפחמן אינו שירות מערכת אקולוגית יחיד, ולמגוון הביולוגי במערכות אקולוגיות תפקידים ותפקודים שיכולים למתן אירועי קיצון הנגרמים בעקבות שינוי האקלים – שיטפונות, בצורות, גלי חום וקור ועוד. ככל שמשבר המגוון הביולוגי מתעצם, נפגע חוסנן של המערכות האקולוגיות. במצב "עסקים כרגיל" הצפי הוא לקריסת מערכות אקולוגיות ולהכחדת מינים המונית, שעלולה להוביל גם לפגיעה אנושה בנפש ובתשתיות. 

מחזור הפחמן בטבע ויעילותן של מערכות אקולוגיות בלכידת הפחמן

מחזור הפחמן בטבע כולל תהליכים קצרי-טווח וארוכי-טווח; לדוגמה, בהקשר של מגוון ביולוגי, תהליכים של פוטוסינתזה ונשימה או קציר ורעייה הם תהליכים שבהם פחמן דו-חמצני עובר דרך מהירה של עיבוד, אך למעשה נותר בתהליכים ובמחזורים אטמוספריים. לעומת זאת, תהליכי פוטוסינתזה, שתוצריהם נותרים בצמח לצורך הגדלת נפח השורשים או הרחבת היקף הגזע, או לחלופין נעשים חומר רקב בקרקעית אגם, הם תהליכים שבסופם פחמן מוחזק במבלע (sink) ומסולק מהאטמוספרה ^[18]. למעשה, רוב הלכידה לטווח הארוך מתרחשת בקרקע או מתחת לפני הקרקע, כפי שניתן לראות באיור 1 ובאיור 2. ניתן לראות שהתהליכים ארוכי-הטווח ובעוצמה הגבוהה ביותר הם הצטברות חומר אורגני בקרקע, והם נכונים גם לקרקעות קפואות המצוינות באיור 1 כמקור פוטנציאלי.

איור 1.

תרשים המציג באופן סכמטי דוגמאות למקורות ולמבלעים של פחמן דו-חמצני

לדוגמה, לדישון אטמוספרי (ראו הסבר בטקסט) יש השפעה גדולה, והוא נמשך על פני טווחי זמן קצרים ובינוניים. לעומתו, לנטיעת עצים יש השפעות בעוצמה נמוכה יחסית, אך הן מתמשכות על טווחי זמן ארוכים. לשרפות יש עצימות משתנה, אך משך הזמן שלהן קצר בהשוואה לקרקעות קפואות ששחרור הפחמן מהן הוא בעוצמה גבוהה. מעובד מתוך ^[Keenan and Williams, 2018 ^[18, המבלע המוצג בקו מקווקו הוסף בהתאמה לממצאי סקר הספרות הנוכחי. 

תוספת פחמן דו-חמצני לאטמוספרה גרמה להורקה של העולם במשך כמה עשורים ^[44]. העלייה בריכוזי פחמן דו-חמצני, שזכתה גם לכינוי "דישון האטמוספרה בפחמן דו-חמצני" ^[7], גרמה לצמצום ניכר ביכולת איבוד המים של צמחים (עקב קיצור זמן פתיחת הפיוניות) ולפיכך לשימוש מיטבי במשאבי הפחמן העומד לרשותם ^[17]. תופעה דומה נצפתה גם בישראל, אם כי העלייה בכיסוי הצומח יוחסה לתהליכים אחרים, וייתכן שבחינה מחודשת יכולה להוסיף על ההסברים שניתנו שם ^{[1, 5]}. עם זאת, מחקרים מהשנים האחרונות מצביעים על האטה במנגנונים הללו, בעיקר עקב זמינות מוגבלת של חנקן וזרחן ובאזורים יובשניים גם בגלל בעיית זמינות של מים. לפיכך, נראתה פגיעה מתמשכת ביכולתן של מערכות אקולוגיות יבשתיות להמשיך וללכוד פחמן למשך תקופות זמן ארוכות ^[40], נוסף על הפגיעה המתמשכת במערכות האקולוגיות הימיות והיבשתיות, כפי שעולה מדו"ח מצב הטבע הגלובלי של האו"ם ^[10]. על פי דו"ח זה, כ-75% מהמערכות האקולוגיות הטבעיות עברו התמרה ומאוימות משינויים בשימושי הקרקע, דבר המשפיע על יכולתן לקבע וללכוד את הפחמן. בעוד שכ-50% מכמות פליטות הפחמן נותרים באטמוספרה, את המחצית השנייה המערכות הטבעיות יכולות לקבע וללכוד במאגרי פחמן טבעיים ­– בקרקע, בים ובצומח. המערכות הטבעיות יכולות לתרום ברמה הגלובלית מעל 37% מיעדי המיטיגציה (אִפחוּת) עד 2030 ועוד 20% עד 2050 ^[14] ובמחיר זול מפתרונות טכנולוגיים. בישראל ההערכה היא כי המערכות האקולוגיות יכולות להפחית כ-5% מפליטות הפחמן השנתיות ^[2] (ראו פירוט בהמשך). מעבר לקיבוע פחמן וללכידתו, המערכות האקולוגיות מספקות מגוון שירותי מערכת המסייעים לצמצום השפעות שינוי האקלים. גם בישראל מופתה בהקשר זה תועלת משירותי המערכות האקולוגיות המצמצמת את השפעות שינוי האקלים, כגון מיתון טמפרטורה ולחות האוויר, הצללה, שימור קרקע, מיתון סופות חול ואבק, מיתון אירועי קיצון (כגון שרפות, שיטפונות והצפות) ועוד ^[3].

איור 2.

השוואה של הכמות הממוצעת של פחמן הלכוד במערכות אקולוגיות שונות, מטר אחד מעל הקרקע לעומת מטר אחד בתוך הקרקע

הנתונים על הקיבוע מעל פני האדמה לוקים כנראה בהערכת יתר, בעוד הנתונים על הקיבוע מתחת לאדמה לוקים בהערכת חסר. מעובד מתוך ^[29] Penke, 2021.

רבים מכירים בתפקידם של יערות טרופיים כמערכת אקולוגית שלוכדות פחמן דו-חמצני, אך מערכות אקולוגיות נוספות ביבשה, ובראשן בתי גידול לחים ^[42] אך גם הטונדרה, יערות ובתות, ובים – יערות מנגרובים וכרי עשב ים – לוכדות כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני באופן יעיל, ותורמות בכך למיתון השפעות שינוי האקלים. למשל, בתי גידול לחים ברחבי העולם לוכדים כ-30% מהפחמן האורגני שנאגר במשקעים בתנאים אנאירוביים, כ-7,000 טונות פחמן דו-חמצני לדונם, אף על פי שהם מהווים רק כ-8% מהשטח היבשתי של כדור הארץ. ביערות טרופיים, לעומת זאת, נלכדות כ-1,450 טונות פחמן דו-חמצני לדונם, אף על פי ששטחם היבשתי כ-12% ^[36]. באיור 2 ניתן לראות את ההבדלים בין מערכות אקולוגיות שונות ולהבין, למשל, את תרומתן של בתות לעומת יערות. 

קיבוע פחמן במערכות אקולוגיות יובשניות וים תיכוניות

מערכות אקולוגיות טבעיות באזורים יובשניים תורמות לקיבוע וללכידה של פחמן, אך תרומה זו מוגבלת בהיקפה בגלל גורמים מגבילים כמו זמינות מים ונוטריינטים ^[18]. אלא שאזורי האקלים היובשניים מכסים כ-41% משטח היבשות בכדור הארץ ^[33], ולכן גם אם תרומתם ליחידת שטח קטנה, יחסית ליערות באזורים הממוזגים, למשל, מדובר על תרומה לא מבוטלת.

באזור הים תיכוני קיים מנעד אפשרויות של קיבוע ולכידה של פחמן, שמשתנה כתלות באופי השטחים – שטחים טבעיים ושטחי יער נטוע, אך ניתן להגדיר כמה כללים: ככל שהצומח מעוצה יותר, המערכת יכולה לקבע וללכוד יותר פחמן מעל פני הקרקע לאורך זמן, וככל שהצומח בוגר יותר, אגירת הפחמן תהיה ממושכת יותר ^{[18, 26]}. מחקר אחר הצביע על השונות הגדולה של קיבוע פחמן באזורים יובשניים למחצה כתגובה לשנים גשומות המאפשרות צימוח מהיר ולכידת פחמן בצומח מעוצה ^[30]. מחקר זה גם הצביע על הבעיה שעלולה להיווצר משרפות יער בתקופות היבשות יותר, שבעטיין משוחררת כמות פחמן גדולה לאטמוספרה. ככלל, מספר המחקרים שנערכו על קיבוע פחמן ביערות גדול מאוד ביחס למערכות יבשתיות אחרות, ויש עדיין פערי ידע לגבי מערכות אקולוגיות רבות. בשל שינוי האקלים יערות רבים בעולם בכלל, ובאזור הים תיכוני בפרט, חווים בשנים האחרונות גלי חום ויובש, המגדילים את רגישות העצים למחלות ולשרפות ^{[9, 19]}. לכן, ההסתמכות על יערות באזורים האלה כלוכדי פחמן מעל הקרקע בעייתית. מסקירת הספרות עולה כי למערכות האקולוגיות הטבעיות באזורים שונים שנבדקו יש יתרונות בקיבוע פחמן ובלכידתו על פני מערכות טבעיות 'מהונדסות' ומטופלות ^[27]. למערכות האקולוגיות האלה עמידות גבוהה יותר לשינוי האקלים וכן יתרון בקיבוע פחמן ובלכידתו לעומת מערכות אקולוגיות מעשה ידי אדם. ביערות ממשקיים או ביערות חד-מיניים נטועים המגוון הביולוגי נמוך יותר, ולפיכך קיבוע הפחמן נמוך יותר  ^{[9, 27]}. יתרה מכך, מחקרים שנערכו בשנים האחרונות באזורים ים תיכוניים בעולם, מצביעים על כך שלבתות עשבוניות ולבתות שיחניות יש תרומה מכרעת לקיבוע פחמן וללכידתו גם בטווח הקצר בגין מחזורי צימוח מהירים, אך גם בטווח הארוך בגין גידול בית השורשים ומעבר פחמן לקרקע לטווח הארוך ^{[38, 41]}. התופעה נמצאה גם בבתות עשבוניות באקלים ממוזג ^[6] (איור 2). 

עושר ומגוון מינים גדול גורמים לא רק ליציבות המערכת האקולוגית ולתפקוד טוב יותר, אלא גם לעלייה ביכולת לכידת הפחמן של המערכת האקולוגית בטווח ארוך. מבחינה זו, תצורות צומח טבעיות מקומיות, כמו חורשים, בתות עשבוניות ובתות שיחניות, עדיפות על פני מערכות טבעיות 'מהונדסות' ומטופלות כמערכות לוכדות פחמן בתת-הקרקע ^{[6, 9, 27]}. מחקר שנערך בישראל הצביע על כך שלמיני עצי חורש ועצים אחרים המשמשים בנטיעות יש 'שיטות' שונות להתמודדות עם ריכוזי פחמן דו-חמצני גבוהים. ניכר כי לאלון המצוי יתרונות ברורים ^[11]. לעומת השטחים הטבעיים, שטחי חקלאות נחשבים לשטחים עם לכידת הפחמן הדלה ביותר עקב הפעולות המכניות המלוות את הגידול החקלאי, כמו פליחת קרקע, דישון, כיסוח ועוד ^[18].

לכידת פחמן במערכות אקולוגיות של יערות וחורשים ירוקי-עד באגן הים התיכון עומדת על 380 ק"ג פחמן לדונם לשנה ^[21]. במערכות האקולוגיות של בתות שיחניות בישראל, במפל משקעים של 80 עד 270 מ"מ גשם, נמצא כי מאגר הפחמן האורגני בשכבת הקרקע העליונה, עד 10 ס"מ מתחת לשיחים, יורד ליניארית מ-2.7 טונות פחמן לדונם באזורים הים תיכוניים הלחים, ל-0.7 טונות לדונם באזורים הצחיחים ^[37]. יש לשים לב כי המחקר ערך מניפולציה מבוקרת וסיפק מידע על מאגרים של פחמן ולא על שטפים של לכידת פחמן ברמת המערכת האקולוגית. עם זאת, ניתן להקיש מכך כי ישנה ירידה בלכידת הפחמן בין האזורים הים תיכוניים למדבריים. באופן כללי, התרומה של כל היערות והחורשים בישראל נמוכה מאוד, והוערכה ב-0.1 מיליון טונות פחמן לשנה, ונכון לשנת 2014, המערכות הטבעיות היבשתיות מסוגלות לקלוט כ-2.4% מכלל פליטות הפחמן בישראל ^[3]. המערכות האקולוגיות של הים התיכון ומפרץ אילת בתחומי המים הכלכליים קולטות 15.7 ק"ג ו-100 ק"ג פחמן לדונם בשנה בהתאמה, ויחד עם המערכות היבשתיות נקלטים בהן כ-5% מסך הפליטות ^[3]. מאחר שהשטח הפתוח בישראל בעיקר באזור הים תיכוני נתון ללחצים אנתרופוגניים גבוהים, והתחזית של שינוי האקלים צופה התרחבות של האזורים היובשניים, ניתן לומר שתרומתה של ישראל לכלל מערך קיבוע הפחמן האזורי והעולמי במצבן הנוכחי, נמוכה ביותר. עם זאת, ההסתכלות צריכה להיות על פני מרחבים גדולים יותר, מאחר שהמערכות האקולוגיות מתפרסות על פני מרחבים גדולים יותר מגבולות מדיניים, ובחלק מהמקרים ההפרעות האנתרופוגניות מעבר לגבולות המדינה מתונות יותר.

שיטות שונות למיטיגציה (אִפחוּת) מכוונות לפתרונות מבוססי טבע, למשל נטיעת עצים או שיקום מקווי מים, כפי שיתואר בהמשך, ופתרונות רבים נוספים ^[35]. להבנתנו, יש להשתמש בשיטות האלה באופן מושכל, ולהתאימן לשינוי האקלים הצפוי באזורנו. למשל, נטיעת יערות בצפיפות גבוהה ועם מינים לא מתאימים תסייע בקיבוע פחמן ובלכידתו בטווח הקצר אך עלולה לשחרר את הפחמן שנאגר עקב הרגישות הגוברת לשרפות. גם באירופה יש מודעות גוברת והולכת לכך שיש לבצע נטיעות במקומות שפעולות ההכנה לנטיעה והתחזוקה העתידית של היער לא ישחררו פחמן שכבר נלכד בקרקע ^[24]. נוסף על כך, נטיעת יערות באזורים יובשניים עלולה ליצור מבלעי חום בגלל שינוי האלבדו, ולמעשה כמעט לבטל את תרומתם לקיבוע הפחמן ^[32]. במחקר שהגיע למסקנה זו לא נכללה, למשל, ההסתברות לשרפות בתקופת הזמן שהמודל הופעל ^[32], ולכן ייתכן שתרומת קיבוע הפחמן שולית לחלוטין. כמו כן, מחקרים נוספים הצביעו על אובדן המגוון הביולוגי במערכות אקולוגיות של בתות עקב פעולות ייעור, שחלק מהן נועדו למטרות קיבוע פחמן ^[39]. לכן, בראש ובראשונה יש לשמר מערכות טבעיות התואמות את תנאי האקלים שהן התפתחו בהם. גם שיקום של מערכות אקולוגיות צריך להיות מכוון לאזורים שהן התקיימו בהם בעבר הקרוב, ויש לשקמן כך שיהיו בנות-קיימא ולא יחייבו תחזוקה שבעצמה גוררת פליטת פחמן.

קיבוע פחמן במערכות אקולוגיות ימיות

הסביבה הימית יכולה לתת מענה טוב לקיבוע וללכידה של פחמן. למעשה, בים נאגרים עד 93% מהפחמן הדו-חמצני, ובאופן ספציפי, המערכת האקולוגית היעילה ביותר ללכידת פחמן דו-חמצני היא כרי עשב הים ^{[13, 18]}. עשבי ים ומנגרובים נחשבים למערכות אקולוגיות שיכולות לתרום למיתון האקלים הודות ליכולתן ללכוד פחמן בכמות גדולה, בין 31–82 מיליון טונות פחמן לשנה בעולם, בהשוואה למשל ליערות של אצות (kelp) או לשוניות אלמוגים, שהלכידה בהן נמוכה בסדרי גודל, ובנסיבות מסוימות הם אף תורמים לפליטת פחמן ^[15]. בחרנו להתמקד בעשבי הים מאחר שזו מערכת אקולוגית המצויה בחופי ישראל ויכולה לספק פתרונות מבוססי טבע גם לקיבוע פחמן. בעוד שבמפרץ אילת המערכת האקולוגית משתקמת לאחר הסרת גורמים מגבילים שונים, בים התיכון מצב עשב הים בעבר אינו ברור לחלוטין, אך ניכר כי גם שם ישנה התאוששות מסוימת. עשבי הים יוצרים מרבדים ירוקים בעומקים רדודים המאפשרים פוטוסינתזה, והפחמן נלכד ונאגר בשורשים או בקרקעית הים. ישנם כ-60 מינים של עשבי ים, המתקיימים ברצועות החוף באזורים רבים בעולם, כולל בים סוף ובים התיכון, אך כיום במקומות רבים הם מאוימים בגלל שינוי האקלים ופעילות האדם. ההכרה בחשיבותם של עשבי הים בעולם עלתה מאוד בשנים האחרונות והובילה לתוכניות ניטור חובקות עולם ^[34], להכרה בהם כמיני מפתח של בתי גידול חופיים בדירקטיבה האירופית למים ^[12] ולשימוש נרחב בהם כביואינדיקטורים לאיכות המים ולביולוגיה של הסביבה הימית. נוסף על כך, נעשים מאמצים רבים למיפוי עשבי ים, למשל ביצירת מגדירים לצוללים וכחומר חינוכי למורים. 

בשנים האחרונות פיתחו מדענים שיטות לשיקום כרי עשב ים באמצעות שתילה, ובים התיכון כמו גם בימים אחרים, נערכים ניסיונות כבר עשרות שנים לשיקום ולהשבה של מרבדי עשב ים. הצלחת המאמצים מוגבלת, כנראה עקב שינוי דרסטי באזורי התפוצה ושינוי בתנאים הפיזיקליים של מי הים ^[28]. בחופי איטליה דווח על הצלחה באתרים מקומיים בשנים האחרונות ^[31], אך בראייה רחבה יותר, גם כאן מוצב סימן שאלה על שרידותן ומידת גמישותן של מערכות אקולוגיות אלה לאורך זמן עקב עלייה בטמפרטורת מי הים ואֵיטרופיקציה (העשרה בחומרי הזנה) ^[25]. בעוד שבאילת ישנה התאוששות של מרבדי עשב הים ^[43], הרי שבמזרח הים התיכון הפוטנציאל להתאוששות אינו ברור, ותצפיות עבר לא בהכרח מצביעות על פריסה רחבה של מרבדים כמו באזורים אחרים בים התיכון ^[20]. לכן, פעולה להשבה של מרבדי עשב ים בים התיכון צריכה להיבחן בתרחישים שונים של תהליכים פיזיקליים, ביוטיים ואחרים ^[8].

תכנון השטחים הפתוחים בעידן של שינוי אקלים

מדינת ישראל מתאפיינת במצוקת קרקע חמורה הנובעת ממגבלות שטח, מגידול מהיר של האוכלוסייה ומתהליכי פיתוח מואצים. על פי דו"ח מצב הטבע של ישראל לשנת 2022, באזור הים תיכוני התמרת השטחים הטבעיים נמשכת ביתר שאת ^[1]. מערכות טבעיות רבות שמקבעות ולוכדות פחמן, ובייחוד בתי גידול לחים, שהיו בתפוצה נרחבת יותר בהשוואה להיום, כגון ביצות, נחלי איתן, מלחות חופיות ושפכי נחלים, יובשו והותמרו זה מכבר לטובת בנייה, תשתיות, הקמת יערות נטע-אדם וחקלאות. 

מתוך סקירה זו מתחזקת ההבנה שלשטחים הטבעיים, אם ישוקמו בצורה הנכונה, יש יכולת לתרום גם בישראל להפחתת פליטות גזי חממה. הדו"ח השישי של ה-IPCC התייחס לפוטנציאל קיבוע הפחמן של מערכות אקולוגיות מגוונות ולשינויים הנדרשים בשימושי קרקע ובשיקום כדי לאפשר את תפקודן ^[16]. להיבטים האלה משמעויות רבות גם מבחינת היכולת של ישראל לעמוד במחויבויותיה הבין-לאומיות להפחתת פליטות גזי חממה ובמטרות שהציבה לעצמה במסגרת החלטת הממשלה משנת 2018 להיערכות ישראל להסתגלות לשינוי האקלים, שכוללת גם נקיטת אמצעים להגדלת העמידות של המערכות הטבעיות ^[4]. למערכת התכנון הישראלית יש תפקיד מפתח בהקשר זה, והיא נדרשת כבר היום להיענות לאתגרים התכנוניים בישראל בעידן של שינוי האקלים. השלב הראשון הוא שינוי התפיסה, שלפיה השטחים הפתוחים הם אך ורק פוטנציאל ומושא לבינוי ולפיתוח. בעידן שינוי האקלים התמרת השטחים הטבעיים לשימושי קרקע אחרים אינה יכולה להיות חלופה מתקבלת על הדעת. ההגנה על השטחים הפתוחים והטבעיים ושיקום בתי גידול צריכים להוות פתרון רב מערכתי ורב תפקודי כדי לספק מגוון שירותי מערכת, ובכללם – הפחתת פליטות גזי חממה והיערכות לשינוי האקלים. 

סנונית ראשונה בישראל – התפראות (rewilding) של בתי גידול לחים

אחד הפרויקטים הראשונים של התפראות (בִּיוּר, rewilding) לשיקום מערכת אקולוגית של בתי גידול לחים בישראל נערך כיום בעמק בית שאן, במה שהיה בעבר בריכות דגים שננטשו. בבסיס הפרויקט עמדה השאיפה לשחזר בית גידול באופן שיתמוך במגוון הביולוגי, כתחנת עצירה ושיחור מזון לעופות נודדים, ושיאפשר מגוון שירותי מערכת אקולוגית לצד חינוך, פנאי ונופש. כעת מתווספת לכל אלה אפשרות לתועלת אקלימית: מדידות ראשוניות מהפרויקט מעריכות כי קצב קיבוע הפחמן בפרויקט ההתפראות בבריכות הנטושות בכפר רופין יעמוד על מעל 30 טונות פחמן להקטר (10 דונם) בממוצע חמש שנתי. ההערכות האלה מבוססות על מדידות ראשונות של חברת Terrra, שבוצעו בשיטות המוכרות על-ידי ה-IPCC והוגשו לצורך אישור לארגון התקינה המוכר "Verra". עדיין נדרש המשך ניטור ומדידה של תשטיפי גזי החממה כדי להשלים את ההבנה ביחס לתועלת האקלימית מהפרויקט, אולם ככל שיקודמו פרויקטים נוספים של שיקום בהיקף של אלפי דונמים, עשויה התועלת האקלימית להתווסף לשאר סוגי התועלת המוכחים זה מכבר של פרויקטים מסוג זה.

לצד סוגים מגוונים של תועלת לשמירת טבע ולאדם, יש למערכות אקולוגיות טבעיות תועלת לא מבוטלת בעצם יכולתן ללכוד פחמן אטמוספרי ובכך להוות כלי נוסף בארגז הכלים למיתון השפעות שינוי האקלים. לצד כלים מעשיים ותכנוניים מגוונים, התרומה של השיקום האקולוגי מתקבלת בהשקעה כספית מעטה יחסית, היא מבטיחה תועלת מסוגים שונים, והיא למעשה השיטה הזולה ביותר הקיימת כיום שמאפשרת ללכוד פחמן אטמוספרי למשך טווחי זמן ארוכים יחסית. 

הידע שלנו על המערכת האקולוגית, על תפקודה ועל יחסי הגומלין בין אורגניזמים שונים קטן עשרות מונים כאשר מדובר על הקשר לשינוי האקלים. החוקים והעקרונות הקיימים לרוב אינם ישימים, ולכן עלינו לפתח אסטרטגיות ייחודיות. בניגוד לתרחיש עסקים כרגיל, שבו אנו באים לעזרת הטבע רק כאשר הוא בחזקת נפגע, נדרש כאן שינוי פרדיגמה משמעותי המתייחס למניעה של הרס ופגיעה סביבתיים עוד בטרם התרחשו ואף להחזרת עטרה ליושנה.

ניתן ליצור כלים תכנוניים מועילים וחיוניים, שהשטחים הפתוחים במרכזם, בדרכים שונות:

• חיזוק המגוון הביולוגי על-ידי הגברת מידת ייצוגן של היחידות האקולוגיות בשטחים המוגנים ב-30% לפחות עד 2030.
• שיקום בתי גידול מופָרים, בדגש על בתי גידול לחים ועל מערכות אקולוגיות בתת-ייצוג ומתוך מחויבות ל'עשור השיקום האקולוגי" שהוכרז על-ידי האו"ם בשנת 2020. 
• בנייה רוויה במוקדי הפיתוח הקיימים ו"תכנון מודע אקלים" של תוכניות המתאר באופן שהמִדרָך הסביבתי ופליטת הפחמן בעטיו של הפיתוח יהיו נמוכים.
• עיגון מסדרונות אקולוגיים ארציים בתוכניות סטטוטוריות בכל הארץ לחיזוק המגוון הביולוגי. 
• תכנון פעולות ממשק המאפשרות קליטת פחמן במערכות אקולוגיות טבעיות למשך טווחי זמן ארוכים.

סיכום

מאמר זה מאיר פן נוסף בחשיבותן של מערכות אקולוגיות טבעיות ומתפקדות – הפוטנציאל הטמון בהן לקיבוע וללכידה של פחמן, בקנה מידה עולמי ומקומי, כאחד משירותי המערכת האקולוגית שבמרכז תשומת הלב העולמית. המערכות האקולוגיות יכולות לספק פתרון יעיל וזול לקיבוע פחמן. הדגש הוא על מערכות מתפקדות ובריאות, המאופיינות במגוון ביולוגי שטבעי לאזור שהוא מתקיים בו, מאחר שהוא מותאם לתנאי הסביבה ועמיד לשינויים המתרחשים בה.

בישראל יש מגוון מערכות אקולוגיות יבשתיות – כגון בתי גידול לחים, חורש ים תיכוני ובתה עשבונית, כמו גם מערכות אקולוגיות ימיות – הלוכדות פחמן באופן טבעי. במקרים מסוימים נדרש שיקום כדי לייעל או להחזיר את יכולת קיבוע הפחמן, ויש לעשות כן מבלי לפגוע בסוגי תועלת אחרים של המערכת האקולוגית. יש צורך לכוון לשינוי התפיסה שלפיה השטחים הפתוחים הם פוטנציאל לפיתוח ולבינוי, להגן על המערכות האקולוגיות הטבעיות הקיימות באמצעות הרחבת השטחים המוגנים, ולשקם את המערכות האקולוגיות שנפגעו, ששטחן הצטמצם או שנכחדו לחלוטין. יש להעלות את מודעות הציבור ומקבלי ההחלטות לחשיבותן ולתרומתן של המערכות האקולוגיות הטבעיות בישראל לפעולות מיטיגציה שאינן מבוססות טכנולוגיה וכן לצמצם את פערי הידע בנושא באמצעות מחקר.