חזית המחקר
כשהפוליטיקה גברה על האקולוגיה: התחקות אחר חילוקי הדעות בסוגיית אכיפת 'חוק העז השחורה' בשנות ה-70 של המאה ה-20
ביטול 'חוק העז השחורה' נתפס "כעובדה שמאירה באופן אירוני את רדיפת העיזים בעבר וכהוכחה שהוא שימש כיסוי להצדקה של הגבלה מרחבית על אוכלוסייה ילידית" | צילום: אורן פלס, פיקיויקי, CC BY 2.5
שנים רבות רווח הקונצנזוס כי רעיית יתר בנופי החורש הים תיכוני גורמת לדילול הנוף. לפי ספרות המחקר, מהפך בתפיסה זו אירע בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, בעקבות ההבנה שדווקא מיעוט רעייה הוא המאיים על שלמות הנוף. העדות הבולטת לכך שהפרדיגמה המדעית ביחס לרעיית עיזים בחורש טבעי השתנתה, היא ביטול 'חוק העז השחורה'.
ה'חוק להגנת הצומח', המכונה 'חוק העז השחורה', נחקק ב-1950 אך שנים רבות לא נאכף. בשנת 1977 מונה אריאל שרון לשר החקלאות, והוא הפעיל את 'הסיירת הירוקה' כדי לאכוף אותו על אוכלוסיית הבדואים בנגב באמצעות תפיסה והחרמה של עדרי עיזים שרעו בשטח ללא היתר. אכיפת 'חוק העז השחורה' נחשבת לדוגמה מובהקת, לפי ספרות המחקר, לשימוש פוליטי בחוק שמטרתו אקולוגית – שמירת הצומח.
מאמר זה עוסק בחילוקי הדעות בין משרד החקלאות לבין רשות שמורות הטבע בסוגיית אכיפת 'חוק העז השחורה' ובשיקולים שהכריעו בשנת 1977 בעד אכיפת חוק זה, וזאת באמצעות פרספקטיבה היסטורית לחקר אקולוגיה פוליטית. המאמר יבחן באופן בקורתי את ההנחה, שאכן היה קונצנזוס גם בקרב אנשי המדע שהעזים מזיקות למערכת האקולוגית, ויראה שעוד לפני אכיפת החוק הקדישו מדענים ומומחים למרעה טבעי ממשרד החקלאות מאמץ כדי להזהיר מפני אכיפתו. אזהרתם יכולה לשמש מסר אתי חשוב למעצבי המדיניות הסביבתית גם כיום, וקריאה להימנע מפוליטיזציה של איכות הסביבה באמצעות שימוש בטיעונים אקולוגיים שאינם מבוססים מדעית.
על קצה המזלג
- קבלת החלטות מבוססת מדע מאפשרת קביעת מדיניות אפקטיבית המבוססת על ראיות ונתונים במקום על תחושות בטן בלתי מבוססות.
- התימוכין שמספק המדע למקבלי ההחלטות מחייב זהירות רבה, פן גורמים פוליטיים המעוניינים בקידום מדיניות מסוימת יתבססו על טיעונים מדעיים שגויים.
- המאמר בוחן את השימוש שנעשה בטיעונים אקולוגיים, לפני כחמישה עשורים, לצורך קביעת מדיניות בנושא רעיית עיזים – "חוק העז השחורה".
- המאמר בוחן באופן ביקורתי את ההנחה שבעת קביעת המדיניות, שהגבילה עד מאוד רעיית עיזים, שרר קונצנזוס בקרב האקולוגים שרעיית עיזים מזיקה למערכת האקולוגית.
- המאמר מראה שהיה זה מניע פוליטי שהוביל להתעלמות מאזהרת אקולוגים ביחס להשפעת החוק.
- מהמאמר נובע מסר אתי, הרלוונטי גם למעצבי המדיניות בימינו, ביחס למתח בין שיקולים לאומיים-פוליטיים לבין שיקולים אקולוגיים או סביבתיים.
מערכת אקולוגיה וסביבה
הלכה למעשה
המאמר מוקדש ליגאל סלע ז"ל – רועה צאן בצעירותו והמדריך הראשון בשכר של החברה להגנת הטבע.
הקדמה
המאמר הפותח של הגיליון הראשון (1993) של כתב העת 'אקולוגיה וסביבה' (במתכונתו הקודמת) עסק במיתוס של רעיית יתר בנופי החורש הים תיכוני. המאמר הציג קריטריונים אובייקטיביים לקביעה של מידת השינוי שגורמים צאן ובקר למבנה ולתפקוד של המערכת האקולוגית. מסקנת המאמר הייתה שהקונצנזוס, שרווח שנים רבות וקישר בין רעיית יתר לדילול הנוף, מוטעה, ודווקא מיעוט רעייה מאיים על שלמות הנוף [16].
מאמר זה היווה סימוכין למחקר ההיסטורי-סביבתי לתיקוף הטענה שרק בשנות ה-90 של המאה ה-20 השתנתה הפרדיגמה המדעית ביחס לרעיית עיזים בחורש טבעי כפרקטיקה היוצרת איזון בטבע [8, 22]. עדות בולטת לשינוי זה היא הביטול של ה'חוק להגנת הצומח (נזקי עזים) תש"י–1950' [11] בשנת 2018, שייקרא מעתה במאמר זה 'חוק העז השחורה', כפי שנהוג לכנותו בספרות המחקר, וזאת אף על פי שצבע הפרווה של העיזים אינו שחור בהכרח [8, 22]. ביטול החוק נתפס כעובדה שמאירה באופן אירוני את רדיפת העיזים בעבר [18] וכהוכחה שהוא שימש כיסוי להצדקה של הגבלה מרחבית על אוכלוסייה ילידית [20].
'חוק העז השחורה' נחקק ב-1950, אך בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 הוחלט לאוכפו נגד אוכלוסיית הבדואים בנגב באמצעות תפיסה והחרמה של עיזים על-ידי 'הסיירת הירוקה' [2, 8]. אכיפת החוק, כפי שנטען בספרות המחקר, היא דוגמה מובהקת לשימוש פוליטי בחוק שמטרתו אקולוגית – שמירת הצומח [18, 20, 22]. מאמר זה עוסק בחילוקי הדעות הפוליטיים והאקולוגיים בסוגיית אכיפת 'חוק העז השחורה' בראשית שנות ה-70 טרם אכיפת החוק באמצעות פרספקטיבה היסטורית לחקר אקולוגיה פוליטית. התרומה האפשרית לשימוש בגישה זו היא אִתגור ניתוח שהוא א-פוליטי באמצעות התבוננות באינטרסים וביחסי הכוחות בחברה [19].
שיטת המחקר
המחקר משתייך לשדה המחקר של היסטוריה סביבתית ובתוכו לתת-תחום העוסק באקולוגיה פוליטית. חקר ההיסטוריה הסביבתית בנוי על בדיקה של ספרות מחקר קיימת לאור מקורות מידע ראשוניים, כגון מסמכי ארכיון, חוקים, מפות, עיתונות ועוד, כדי ליצור תמונה נאמנה ככל שניתן על העבר.
היחס לעיזים מתקופת המנדט הבריטי ועד אכיפת 'חוק העז השחורה'
העז הייתה החיה המבויתת הנפוצה ביותר בישראל בתקופת המנדט הבריטי והמקור העיקרי לייצור חלב. בשנות המנדט הבריטי ולאחר הקמת מדינת ישראל נעשה ניסיון לחדש ולשקם את ייעור הארץ. הנחת העבודה הייתה, שהגורם האנושי הוא שהוביל להיעלמות היערות, ואחת ה'חשודות' העיקריות להרס היער הייתה העז. לפי המחקר ההיסטורי-גאוגרפי, הסיבות העיקריות להרס היערות בארץ ישראל, כמו גם בירדן ובסוריה, היו פלישות בדואים, רעייה לא מבוקרת, שרפות שנגרמו מפעילות האדם, וכריתת עצים להסקה ולכבשני פחם וסיד, שהתעצמו לקראת סוף התקופה העות'מאנית בשל אילוצי מלחמת העולם הראשונה [21].
השלטון הבריטי סבר שניתן לשקם יערות קיימים ולשתול חדשים, והעיזים החלו להיתפס כגורם שמעכב את התחדשות היער בישראל. העיזים אהבו לאכול אורנים צעירים, ולכן נחשבו מאוחר יותר גם על-ידי קק"ל כמכשול בתהליך הייעור [4]. הדרכים לשלוט על רעיית העיזים היו ספירה ומיסוי בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית כדי להימנע מעימותים מיותרים. תוכניתם של הבריטים לצמצום עדרים או רעייה לא התממשה בצורה משביעת רצון [22, 23, 24].
למרות ההפחתה במספר העיזים לאחר הקמת מדינת ישראל העבירה הכנסת ב-1950 את 'חוק העז השחורה', שלפיו מותר לרעות עיזים רק בשטחים ובשיעור המותרים ומוגדרים בחוק. חוק זה הוא החמרה של פקודת היערות המנדטורית שאסרה רעייה באזור יער סגור. כמו כן, הפקודה הבריטית לא אפשרה תפיסה של בעלי החיים הרועים בניגוד לאיסור, ואילו החוק החדש יצר את מעמד המפקחים ואִפשר להם לתפוס את בעלי החיים הרועים בניגוד לחוק [11]. לאחר שהחוק עבר, הוחלט ליישמו באמצעות הסכמה ופיצוי בלבד כפי שהיה בתקופת המנדט הבריטי, ועל כן הוא לא נאכף בשנות ה-50 וה-60 [22].
מדוע נאכף 'חוק העז השחורה' על-ידי 'הסיירת הירוקה' בשנות ה-70 של המאה ה-20?
בשנת 1974 התפרסם בכתב העת 'הביוספרה' תזכיר מטעם רשות שמורות הטבע בנושא נזקי עיזים שחורות בישראל במטרה לקדם את הטיפול בעניין. בתזכיר צוין שהבעיה החריפה מאז סוף 1967, כאשר הוסרו איסורי הרעייה באזור הגבול הקודם. בעקבות זאת, החלו רועים רבים שהגיעו מעבר לקו הירוק, להיכנס לשטחי חורש חדשים, משום שמקורות המרעה בגדה המערבית התדלדלו. עם זאת, אין בתזכיר כל אזכור של מספרים ספציפיים שימחישו את התעצמות הבעיה. הבעיה מיוחסת ל'עדות המיעוטים', מכיוון שהם רועים בשטחים ללא היתר כניסה. מסקנת התזכיר היא כי יש: "להכין בהקדם תוכנית רב-שנתית לחיסול שיטתי של עדרי העיזים… תוך מתן פיצוי הולם לבעלי העדרים" [14]. המסמך נכתב ונבדק על ידי המדענים של רשות שמורות הטבע, ובהם ד"ר רוחמה ברלינר, עוזי פז ופרופ' אביבה רבינוביץ' [3].
אלוף בדימוס אברהם יפה התמנה ב-1965 למנהל רשות שמורות הטבע הראשון. במלחמת ששת הימים הוא גויס לצבא, ועם שחרורו חזר לתפקידו עד 1974. יפה הנהיג את הרשות כארגון צבאי, שכלל נאמנות למנהיג, דגש על אכיפת החוק, הקפדה בבחירת הפקחים והופעה במדים [1]. לאחר מלחמת ששת הימים הוטרד יפה מהנתונים על נדידה של בדואים לתוך הנגב [8].
ביטול המשטר הצבאי ב-1966 הגביר את תנועת רועי הצאן הבדואים. אחזקת שטחים נרחבים בסיני לאחר מלחמת ששת הימים הפיגה את הדאגה באשר לשליטה באדמות הנגב. בעקבות מלחמת יום כיפור ב-1973 ושיחות השלום עם מצרים לאחר מכן, הועברו בסיסי אימונים של צה"ל מסיני לנגב. בתקופה זו גברה המוטיבציה להעביר את הבדואים ליישובי קבע. הממשלה החליטה להקים שבע ערים בצפון הנגב עבור הבדואים. הראשונה הייתה תל שבע, שהחלה לקלוט אנשים ב-1967, אולם הביקוש לבתים בתל שבע היה נמוך ביותר, ורוב אלה שנכנסו אליה היו שכירים צעירים שלא היו ממוצא בדואי [10].
ב-1977, עם עליית הליכוד לשלטון, מונה אריק שרון להיות שר החקלאות. שרון מינה את יפה לראש הצוות הבין-משרדי ל'תיאום הפעולות למניעת השתלטות על קרקעות המדינה'. התוצאה הייתה הקצאת תקציבים להפעלת 'הסיירת הירוקה' בחסות רשות שמורות הטבע. פעולה זו העצימה את שליטת המדינה על אנשים ובעלי חיים שתנועתם ואורח חייהם נחשבו ללא לגיטימיים [22].
'הסיירת הירוקה' החלה לאכוף את 'חוק העז השחורה' לאחר שפקחיה עברו קורס שיטור. ממוצע הפינויים עמד על 12 עד 14 בכל שבוע. הפינוי התבסס על מודיעין ופעולה מיידית בעקבותיו [8]. במקרה שהפקחים מצאו שהעיזים רעו בשטח שלא הותר לכך או שמספר העיזים שרעה הרועה חרג ממה שהוקצה לו ברישיון, הם היו רשאים להחרים עיזים בהתאם לגובה החריגה ולהעבירן למכירה. נוסף על כך, הפקחים ערכו מבצע הסברה לבעלי העדרים וניסו להחתימם על התחייבות לצמצום או לחיסול של העדר. עד 1978 ירד מספר העיזים שבידי הבדואים בנגב מ-100,000 ל-43,000 בלבד [9].
התקשורת יצאה נגד 'הסיירת הירוקה' ושיטותיה. הוצגו מראות פינוי האוהלים, ונציגי הפולשים המסולקים הציגו זאת כפעולת נישול ודיכוי של המדינה הציונית. במרוצת הזמן הצטברו תלונות מצד הבדואים על שימוש לרעה בכוח, איום בנשק, כליאת רועים, הפקרת עדריהם ואף ירי בבעלי החיים. היו גם אקולוגים שפרסמו מאמרי דעת בעיתונות כנגד אכיפת החוק [4, 11]. יפה הסביר לכתבים שמדובר באדמות לאום, ושאם אנשי הסיירת לא יקפידו על אכיפת החוק, הבדואים יקנו עליהם חזקה דה פקטו [8]. כלומר, ההצדקה לאכיפת החוק לא עסקה כלל בנזקים שהעיזים גרמו לצמחייה. דבריו של יפה מחזקים את הטענה שהועלתה בספרות המחקר, שממשלת ישראל יצרה בעזרת 'חוק העז השחורה' פוליטיזציה של בעל חיים למטרת נישולם הכלכלי והמרחבי של הבדואים בדרום [18, 20, 22].
חילוקי הדעות בסוגיית אכיפת 'חוק העז השחורה'
בין 1954 ל-1956 ערך משרד החקלאות סקר מקצועי בנושא גידול בעלי חיים במרעה טבעי, שבחן את הצומח ואת כמות המספוא הניתנת לניצול בשטחים שאותרו כטובים למרעה. הנחת המוצא הייתה, שמרעה טבעי הוא מקור זול של מזון למעלי גירה ליצירת בשר וחלב במשקים העבריים וכן מאפשר חיסכון במים. באמצעות מניפולציה על הצומח סברו עורכי הסקר שניתן יהיה להכפיל ולשלש את התפוקה בזמן קצר. כלומר, השאיפה הייתה להפוך את המרעה הטבעי לפרקטיקה רציונלית באמצעות הפעלת מניפולציות בצורת טיפולים אגרו-טכניים, כדוגמת הדברת צמחים בלתי רצויים, דישון ורעייה מווסתת לשם הניצול היעיל של הצומח והשמירה על המשך הנבתו. הסקר התייחס בעיקר לבקר ולכבשים, אך הזכיר גם את העיזים: "אין לזלזל אפילו בעז – לניצול שטחי החורש בצפון" [7]. משפט הסיום של הסקר קושר את שיפור המרעה הטבעי לחזון הציוני: "העלאת תפוקת המזון מן המרעה הטבעי תשחרר שטחים הראויים לעיבוד וכן מי השקאה להרחבת חקלאותנו ולקליטתם של מתיישבים נוספים" [7]. מדינת ישראל הובילה פרויקטים שונים שרתמו את הטכנולוגיה והמדע להבניית הארץ כמרחב של שפע, המגשים את החזון של 'ארץ זבת חלב ודבש'. מחקר שנעשה בנושא התייחס לכך שבתוך הפרויקטים האלה נוצרה דיכוטומיה בין חיות שנחשבו ל'טובות', כמו הפרה והדבורה, לבין חיות שנחשבו ל'רעות', כמו העז [4]. אף על פי כן, לפחות עבור כותבי הסקר, התמונה הייתה מורכבת יותר, והם ראו גם בעז מועמדת לניצול לטובת הפרויקט הציוני.
פרופ' זאב נאוה מהפקולטה להנדסה חקלאית בטכניון, שהיה בין כותבי אותו סקר, כתב ב-1970 במגזין 'טבע וארץ' מאמר, וציין בו שבאזור הים תיכוני ההתערבות הביוטית של האדם ובהמתו נמשכת אלפי שנים, בייחוד בפעולות של רעייה, שרפה וכריתה. כלומר, שיווי המשקל במערכת האקולוגית בארץ ישראל הוא ממילא מופרע, ולכן ניתן להפר את שיווי המשקל בעצם הפסקת ההפרעה. על רקע תובנה זו הוא מעלה את השאלה – האין רעייה מתונה, ובייחוד רעיית העיזים הידועה לשמצה, מהווה אף היא גורם חשוב לקיומן של תצורות מעוצות פתוחות יותר? ובאיזו עוצמה הופך גורם הרעייה להרסני? אחת המסקנות שלו היא שאין מקום לגישה פשטנית השוללת את רעיית העיזים מכול וכול. לטענתו, התועלת היא לא רק בהעלאת ערך כלכלי של שטחי פרא הרריים, אלא גם בשמירה על ערכי נוף. נאוה חשש שאם יהפכו את כרי המרעה והבתות הפתוחות לשמורות יער שהרעייה אסורה בהן או ליערות אורן נטועים, חלק גדול מהגאופיטים הייחודיים ייעלם [12].
פרופ' עמנואל נוי-מאיר, חוקר במחלקה לבוטניקה באוניברסיטה העברית, כתב ב-1974 חוות דעת בנושא נזקי העיזים לחורש הירוק בתגובה לאותו תזכיר שהוציאה רשות שמורות הטבע ופורסם ב'ביוספירה', ועוד בטרם נאכף חוק העז השחורה. לטענתו, הדיון בנושא נזקי העיזים לצומח ולחורש הטבעי גילה קיטוב בין עמדת אנשי המדע שעסקו במרעה ובבעלי חיים במשרד החקלאות, שהדגישו את הערך הכלכלי של הענף, לבין עמדת רשות שמורות הטבע, שתבעה לחסל כליל את עדרי העיזים בארץ [13].
מתוך דיונים פנימיים ברשות שמורות הטבע שנערכו ב-1976 ניתן להבין שהבוטנאית פרופ' אביבה רבינוביץ' (לימים, המדענית הראשית של רשות שמורות הטבע) סברה שהעז היא הגורם ההרסני ביותר לטבע הארץ. מסקנתה הייתה שיש בשלב ראשון לאסור כליל את גידול העיזים. עוזי פז, שהיה המדען הראשי של רשות שמורות הטבע באותן שנים, הציג עמדה מתונה יותר, שלפיה יש להתייחס לבעיית העיזים לפי אזורי הארץ השונים. עם זאת, בנוגע לנגב הוא היה בעד למנוע כליל את הרעייה במידת האפשר או לפחות בשטחי השמורות [17].
גישת משרד החקלאות לאותה בעיה הייתה שונה בתכלית. בשנה שפרופ' נוי-מאיר כתב את תזכירו, הוקמה ועדה פנים-משרדית לבדיקת 'חוק העז השחורה'. מסקנת רוב חברי הוועדה הייתה שהחוק התיישן ואינו עונה על הצרכים של הסדרת כלל המרעה הטבעי. היחידי שהסתייג מהחלטה זו היה אדיר שפירא, ששימש נציג רשות שמורות הטבע בוועדה. המלצת הוועדה הייתה לזרז את הכנת החוק להסדרת הרעייה ולהימנע מאכיפת חוק העז השחורה [15]. מנגד הקימה רשות שמורות הטבע ועדה מטעמה לבחינת הנושא, ובה הסתייג המהנדס עזרא הנקין, נציג משרד החקלאות, מההחלטה לקדם את אכיפת החוק [6].
המחלוקת בין משרד החקלאות לבין רשות שמורות הטבע לא הייתה על התפשטות רעיית העיזים, אלא על המסקנה שמצב זה גורם לנזק אקולוגי. פרופ' נוי-מאיר ניסה בתזכירו לשכנע שברעיית עיזים יש תועלת כלכלית ואקולוגית. אחד מטיעוניו היה שרעייה מעורבת של עיזים שחורות לצד כבשים ופרות שומרת על שיווי משקל בין הצמחים המעוצים לבין העשבוניים. הוצאת העיזים מפירה את שווי המשקל לטובת המעוצים, והופכת את השטח לבלתי ראוי למרעה גם לבקר ולכבשים. כלומר, גם מנקודת מבט כלכלית-יהודית-התיישבותית של רעיית כבשים ופרות יש תועלת בגידול עיזים שחורות, גם אם הרועים אינם יהודים [13].
עם זאת, פרופ' נוי-מאיר הסכים עם הטענה בדבר האפשרות של רעיית יתר, מכיוון שאכן יש נקודה קריטית של כושר נשיאה של צומח באותו אזור. אם עוברים את הנקודה הקריטית, תחול ירידה חריפה בכושר הצמחים להזין את העיזים, והדבר יגרום לירידה בייצור הבשר והחלב ולכיסוי צומח נמוך מאוד. עם זאת, סקר המרעה של ישראל בשנות ה-50 בדק את כושר הנשיאה של הצומח לפי אזורים שונים. לטענתו, לפי כל מומחי המרעה, לחץ הרעייה באזורים הים תיכוניים היה עדיין נמוך בהרבה מכושר הנשיאה. מצד שני, היו סימנים ברורים של רעיית יתר וירידה בכושר הייצור של השטח באזורים מסוימים ביהודה ושומרון, והמצב נוצר בשל לחץ הרעייה הכללי ולא נבע רק מרעיית העיזים [13].
תזכיר זה מעיד שהתקיימו מאבקי כוח פנימיים בין מקבלי ההחלטות ברשות שמורות הטבע שהיו בעד אכיפת חוק העז השחורה, כולל המדענים הבכירים בה, לבין משרד החקלאות שהיה בשנים האלה בעד עידוד המרעה הטבעי בצורה מבוקרת. אנשי משרד החקלאות ניסו להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות ולא רק לבקר בדיעבד את אכיפת החוק, כפי שנעשה למשל על-ידי חלק מהמשתתפים ביום עיון שהוקדש לוויכוח סביב העז השחורה בפברואר 1978 [5]. אכיפת החוק התעכבה עד אשר אריאל שרון התמנה ב-1977 לשר החקלאות. הוא בחר לאמץ את הגישה של רשות שמורות הטבע לפתרון הבעיה, והחליט להתעלם מעמדת חוקרי המרעה הטבעי במשרדו. ביטוי לכך היה המינוי של יפה לראש הצוות הבין-משרדי ל'תיאום הפעולות למניעת השתלטות על קרקעות המדינה'.
אכיפת 'חוק העז השחורה' כמשל
פרופ' נוי-מאיר לא ניסה רק לערער על הרציונל האקולוגי של אכיפת החוק, אלא התייחס גם להיבטים החברתיים והפוליטיים של הפעלתו. הוא קיבל את העובדה שהנדידה צפונה של בעלי עדרים עם משפחותיהם יכולה להוביל להסגות גבול, לסכסוכים עם חקלאים ולהפיכת נוכחות ארעית לנוכחות קבע. הוא ציין שחשש זה הוא שהוביל את הגבלת הרעייה גם על ידי ירדן ומדינות ערביות נוספות [11]. כלומר, החשש מההשלכות אתניות, חברתיות או לאומיות בעקבות פרקטיקת רעיית עיזים אינו נחלת הציונות בלבד. עם זאת, הוא בחר להאיר את הצד השני של המטבע, ולהתייחס לעובדה שזו פרנסתם העיקרית של כמה אלפי משפחות, שהם אזרחי המדינה או תושבי השטחים שהמדינה אחראית לניהולם. לטענתו, אכיפת החוק עלולה להוביל למתחים חברתיים ופוליטיים מיותרים [13].
פרופ' נוי-מאיר הדגיש כי הכלל המוסרי המנחה צריך להיות העדפת האינטרס הציבורי של כלל הציבור על פני האינטרס של קבוצה קטנה מהציבור. כלומר, אם מגיעים למסקנה שרעיית עיזים מזיקה לאיכות הסביבה של ציבור גדול, אזי מוצדק לחסל ענף פרנסה זה תוך מתן חלופה אחרת. לטענתו, אין זה המצב לפי המחקר האקולוגי, ועל כן אין לאכוף את החוק הזה. הוא לא הסתפק בביקורת, והציע גם הצעה בונה כיצד יש לנהוג כדי למנוע רעיית יתר בעתיד: באמצעות הגדלת הפיקוח על רעיית עיזים והגדלת כושר הייצור של שטחי המרעה [13].
האקטואליות של חוות הדעת של פרופ' נוי-מאיר טמונה בכך שהוא משתמש במקרה זה כתמרור אזהרה אתי לטובת שמירת איכות הסביבה: "בייחוד כאשר יש לטיעון אקולוגי השפעות מרחיקות לכת על הכלכלה של חברה מסוימת בציבור, מוטלת החובה והאחריות על מגישי ההצעה לבדוק את הטיעון ולבסס אותו באופן יסודי. אם לא ייעשה כך, הרי תפחת האמינות של הטיעונים האקולוגיים ושל האנשים בהנהגה העושים בהם שימוש, ולא יהיה זה טוב לנושא איכות הסביבה בישראל" [13].
סיכום
מאמר זה חשף את חילוקי הדעות בסוגיית אכיפת חוק העז השחורה בין משרד החקלאות לרשות שמורות הטבע ואת השיקולים שהובילו בשנת 1977 לאכיפת חוק זה לאחר מינויו של שרון לשר החקלאות. רק לאחר שנים רבות אומצה גישת האקולוגים ומומחי מרעה שהתנגדו לאכיפת החוק, וחוק העז השחורה בוטל בשנת 2018. אכיפת חוק העז השחורה היא דוגמה מובהקת לשימוש פוליטי בחוק אקולוגי שנועד להגן על הצומח. דומה כי אזהרתו של נוי-מאיר, המבקש להכפיף את נושא איכות הסביבה ושימור הטבע לשיקולים אקולוגיים ולהימנע מפוליטיזציה של האקולוגיה, מן הראוי שתשמש את מעצבי המדיניות במשרד לאיכות הסביבה, ברשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים ובשאר המוסדות הממשלתיים גם כיום.
- קבלת החלטות מבוססת מדע מאפשרת קביעת מדיניות אפקטיבית המבוססת על ראיות ונתונים במקום על תחושות בטן בלתי מבוססות.
- התימוכין שמספק המדע למקבלי ההחלטות מחייב זהירות רבה, פן גורמים פוליטיים המעוניינים בקידום מדיניות מסוימת יתבססו על טיעונים מדעיים שגויים.
- המאמר בוחן את השימוש שנעשה בטיעונים אקולוגיים, לפני כחמישה עשורים, לצורך קביעת מדיניות בנושא רעיית עיזים – "חוק העז השחורה".
- המאמר בוחן באופן ביקורתי את ההנחה שבעת קביעת המדיניות, שהגבילה עד מאוד רעיית עיזים, שרר קונצנזוס בקרב האקולוגים שרעיית עיזים מזיקה למערכת האקולוגית.
- המאמר מראה שהיה זה מניע פוליטי שהוביל להתעלמות מאזהרת אקולוגים ביחס להשפעת החוק.
- מהמאמר נובע מסר אתי, הרלוונטי גם למעצבי המדיניות בימינו, ביחס למתח בין שיקולים לאומיים-פוליטיים לבין שיקולים אקולוגיים או סביבתיים.
מערכת אקולוגיה וסביבה
When politics overcame ecology: Tracing the disagreements over enforcement of the 'Black Goat Law' in the 1970s
Maya Duany
Tel Hai College (Israel)
For many years the prevailing scholarly consensus held that overgrazing in the Mediterranean forest landscapes causes a thinning of the landscape. The research literature notes a change in this concept occurring in the early 1990's, following the realization that it was a specific minority of herders that threatened the integrity of the landscape. The repeal of the 'Black Goat Law' provides striking evidence that the scientific paradigm about grazing goats in a natural grove has changed.
The 'Plant Protection Law', known as the 'Black Goat Law', was enacted in 1950 but went unenforced for many years. In 1977, Ariel Sharon was appointed Minister of Agriculture, and he activated the 'Green Patrol' to enforce the law on the Bedouin population in the Negev by trapping and confiscating herds of goats grazing in the area without a permit. According to the research literature, enforcement of the 'Black Goat Law' is considered a clear example of the political use of a law whose purpose is ecological, namely, the preservation of vegetation.
Through a historical perspective on the study of political ecology, this article deals with the differences of opinion between the Ministry of Agriculture and the Nature Reserves Authority regarding the question of enforcing the 'Black Goat Law' in context of considerations that were determined in 1977 to favor enforcing it. The article will critically examine the assumption that there was indeed a consensus among scientists that the goats are harmful to the ecosystem. It will show that even prior to the enforcement of the law, scientists and natural grazing experts from the Ministry of Agriculture devoted effort to warn against its enforcement. Their warning can serve as an important ethical message for environmental policy makers, and a call to avoid politicizing the protection of the environment through ecological arguments when these are not scientifically based.
מקורות
- אבני צ. 2003. עיצובם ושמירתם של שטחי הנוף הפתוח בישראל כמייצגים את שיוכם הארגוני (עבודה לקבלת תואר דוקטור). ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים.
- אדליסט ר ויפה ד. 2008. מי שלח פרא חפשי: אברהם יפה – "זורבה הציוני". תל אביב: משרד הביטחון.
- ברלינר ר. 1974. נזקי עזים. ארכיון מדינת ישראל, גל 8266/4. 17.3.1974
- גוטסמן ר, נוביק ת, גינת ע ואחרים. 2021. ארץ. חלב. דבש. תל אביב: תשע נשמות.
- הוויכוח סביב העז השחורה: 4 תעודות. הוצג ביום עיון בנושא הבדואים, פברואר 1978.
- המלצות הוועדה לבדיקת נדידת עדרי הבדואים ובעיות העז השחורה. 1967. ארכיון מדינת ישראל, גל 63561/4. 18.4.1967
- זליגמן נ, רוזנזפט צ, תדמור י"כ ונאוה ז. 1959. המרעה בישראל: הצמחייה, כושר הנשיאה ודרכי ההשבחה. מרחביה: ספרית הפועלים.
- טל א. 2006. הסביבה בישראל: משאבי טבע, משברים, מאבקים ומדיניות – מראשית הציונות ועד המאה ה-21. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
- טל נ. 2021. בין נישול לדחיקה: הפעלת הסיירת הירוקה ויחסיה המתוחים עם החוק ועם המשפט, 1976–1980. משפט חברה ותרבות ד: 131–107.
- יהל ח. 2021. תכנון יישובים לבדואים בנגב בשלושת העשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל. אופקים בגיאוגרפיה 99: 163–185.
- כנסת ישראל. חוק להגנת הצומח (נזקי עזים) תש"י – 1950.
- נאוה ז. 1970. טיפול בשמורות: ניהול ומחקר אקולוגי בשמורות טבע באיזור הים תיכוני ההררי בישראל. טבע וארץ ב(י"ב): 63–65.
- נוי-מאיר ע. 1974. העז השחורה, החורש הירוק והתכנון הכולל. ארכיון מדינת ישראל, גל 8244/29.
- נזקי עיזים שחורות בישראל. 1974. הביוספרה 6(ג): 1–3.
- סיכום דיון ועדה פנימית של משרד החקלאות לבדיקת חוק הגנת הצומח (נזקי עזים) מ-1950. 1976. ארכיון מדינת ישראל, גל 63561/4. 17.3.1976
- פרבולוצקי א וזיגלמן נ. 1993. המיתוס של רעיית יתר בנופי החורש הים-תיכוני. אקולוגיה וסביבה 1(1): 9–17.
- פרוטוקול מיום עיון של הועדה המקצועית בנושא העז השחורה מיום 8.5.76. 1976. ארכיון מדינת ישראל, גל 40240/18.
- Braverman I. 2024. Settling nature: The conservation regime in Palestine-Israel. Minneapolis: University of Minnesota Press.
- Davis KD. 2015. Historical approaches to political ecology. In: Perreault T, Gavin B, and James M (Eds). London: Routledge, pp. 263–275.
- Gutkowski N. 2021. Bodies that count: Administering multispecies in Palestine/Israel borderlands. Environment and Planning E: Nature and Space 4(1): 135–157.
- Kurk R and Levin N. 2013. the environment in Palestine in the late Ottoman period, 1798–1918. In: Orenstein O, Tal A, and Miller C (Eds). Between ruin and restoration: An environmental history of Israel. University of Pittsburgh, pp. 1–27.
- Novick T. 2023. Milk and honey: Technologies of plenty in making of a holy land. Cambridge (MA): The MIT Press.
- Schorr DB. 2022. Forest law in Mandate Palestine colonial conservation in a unique context. In: Managing the unknown: Essays on environmental ignorance. New York and Oxford: Berghahn Books. Vol. 3, pp 71–90.
- Wachs E and Tal A. 2009. Herd no more: Livestock husbandry policies and the environment in Israel. Journal of Agricultural and Environmental Ethics 22(5): 401–422.
קריאה נוספת
מאמר העוסק באקולוגיה פוליטית עכשווית דרך המקרה של הרועים הפלסטינים בשטחי C. המאמר בוחן כיצד הם חווים את מצב הכיבוש ואת שינוי האקלים. המאמר מראה שהמושג 'לחץ רעייה', מושג אקולוגי בדרך כלל, הוא במקרה זה לחץ המנוהל על-ידי הצבא או מתנחלים, שחלק מהם אימצו את רעיית הצאן כפרקטיקה שנועדה לנישול מרחבי של האוכלוסייה הפלסטינית.
לביא-נאמן מ ושלוח ש. 2022. רועים ואינם נראים: חוסן, פגיעות ואקלים הכיבוש בקהילות רועים פלסטינים בשטחי C. קריאות ישראליות 2: 158–191.
מחקר היסטורי-סביבתי המתמקד בניהול בעלי חיים מבחינת התוצרת שניתן להפיק מהם ואופן השליטה ברבייתם על פני שלושה משטרים: השלטון העות'מאני המאוחר, המנדט הבריטי ומדינת ישראל המוקדמת. נוביק מפנה את תשומת הלב לדרכים שמתיישבים ומומחים משתמשים בידע טכנולוגי כדי לממש את האידאה המקראית של 'ארץ זבת חלב ודבש'. פרספקטיבת מחקר זו מאפשרת לה להגיע למסקנה שהטכנולוגיה לא החליפה את הדת, אלא התמזגה עם שאיפת המתיישבים לגאול את האדמה. נוביק בודקת את הנושא דרך חקרי מקרה המוקדשים לחיות שונות, כגון הפרה, העז והדבורה. החלק על העז עוסק ברדיפתה בשל תפיסתה כחיה הפוגעת בחזון של ארץ חלב ודבש.
Novick T. 2023. Milk and honey: Technologies of plenty in the making of a holy land. Cambridge (MA): The MIT Press.
