גורמים תפיסתיים העומדים בבסיס הכחשת האקלים

מבוא

שינוי האקלים וההשפעות האנושיות הגורמות לו באמצעות פליטת גזי חממה הם קונצנזוס מדעי שאינו מוטל בספק ^[31]. למרות זאת, אחוז ניכר מן הציבור אינו מכיר בקיומו של משבר האקלים, ואינו קושר בינו לבין השפעת פליטות גזי החממה עקב פעילות האדם ^[12]. תופעת ההכחשה שכיחה עד כדי כך שהיא מצליחה להציג את משבר האקלים ואת המדיניות הנדרשת לבלימתו כאילו מדובר בפולמוס פוליטי ^[36]. בפועל, לא מדובר בוויכוח תאורטי בלבד, שכן הכחשה זו יוצרת מכשול ממשי במעבר הנדרש להתנהגות סביבתית אחראית ולהתקדמות בעיצוב מדיניות אקלימית מיטבית.

את הטענות המנסות להכחיש את משבר האקלים ניתן להפריך באמצעות מענה המבוסס על ממצאים מדעיים (ראו מאמרם של פז ויקיר בגיליון זה). עם זאת, חשוב לא פחות להבין את הגורמים העומדים מאחורי ההכחשה כדי לפתח כלים להנגשת ידע מדעי ולשינוי עמדות בקרב המכחישים.

מחקרים מתחומי מדיניות שונים מראים כי הכחשת מדע מאורגנת (לאו דווקא בתחום משבר האקלים) מצד גורמים בעלי הון פוליטי או כלכלי היא תופעה רווחת. אותם גורמים נוהגים לצרף אליהם מדענים המציגים את עצמם כבעלי ידע בתחום, אף על פי שהם חסרים את המומחיות המדעית הנדרשת. במקרים רבים מהלכים אלה עשויים להשפיע על תפיסותיו של הציבור ועל האופן שהחברה מגיבה לאיומים או לבעיות מאתגרות ^[17].

בשנים האחרונות נבחנו המניעים המגוונים העומדים בבסיס הכחשת שינוי האקלים ^[2]. מחקרים מראים כי הכחשה זו לובשת צורות שונות מבחינת הרציונל, העוצמה וההשלכות, כפי שיורחב להלן ^[43].

השפעת הזהות הפוליטית על עמדות ביחס לשינוי האקלים

הזיקה בין הכחשת אקלים לבין אידיאולוגיה פוליטית מתועדת במגוון מחקרים ^{[5, 10, 24]} שהראו מתאם מובהק בין תפיסות פוליטיות שמרניות לבין פקפוק או הכחשה של השפעת בני אדם על האקלים ^[43]. הסבר אחד לתופעה הוא האיום (האמיתי או המדומה) הטמון בחשש מההשלכות הנובעות מקידום מדיניות של אִפחות (mitigation) ושל הסתגלות והיערכות (adaptation) ומשמעותן לשוק החופשי. מעבר מואץ לכלכלה דלת-פחמן מחייב לא רק מעורבות ממשלתית אינטנסיבית לזירוז הצמצום בפליטות גזי חממה, אלא גם שינוי יסודי של כל מערכות האנרגיה והתחבורה. עוד בשנת 1966 קידם הפסיכולוג Brehm את תאוריית התגובתיות (Psychological Reactance Theory), שלפיה כאשר אנשים חשים שהאוטונומיה שלהם עומדת להיפגע בשל לחצים חיצוניים, תגובתם הטבעית היא התנגדות. ניתן לפרש את ההכחשה כהתנגדות ל"הגזמה סביבתית", לכאורה, הפוגעת בכלכלה, בעצמאות ובחופש הפרט ^[4], כפי שהיא באה לידי ביטוי בהצהרותיו הלוחמניות של דונלד טראמפ בקמפיין הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב בקיץ 2024 ^[25].

גורם נוסף המסביר זאת ^[15] הוא תפיסה קפיטליסטית הסולדת מהתערבות ממשלתית בהתנהגות הפרט. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הראו החוקרים Douglas ו-Wildavsky כיצד אנשים בעלי תפיסת עולם שמרנית, שמעריכה היררכיה, סדר וסמכות, נוהגים להפחית בחשיבותם של סיכוני סביבה תוך העדפת פיתוח כלכלי ותעשייתי ^[8]. כך, אנשים בעלי עמדות קפיטליסטיות מתנגדים לשינויים הדרמטיים שההתמודדות עם משבר האקלים מחייבת.

נטייתם של ערוצי תקשורת ועיתונים בעלי השקפת עולם שמרנית להמעיט בחומרתה של התופעה או להכחיש את קיומה לגמרי, משפיעה גם היא על הקהל העצום שנחשף אליהם. כלי תקשורת אלה מעניקים זמן מסך משמעותי למכחישי אקלים ^{[9, 40]} כדי ליצור רושם כאילו קיימת מחלוקת מדעית, בעוד שבפועל, השאלות המדעיות הוכרעו מזמן. בעולם שהחדשות מוצגות בו באופן מגמתי לפי תפיסה פוליטית, ברור כי ההתייחסות לסוגיית משבר האקלים מוצגת באופן שונה ואף הפוך במחנות הפוליטיים היריבים. מחקרים מראים כי המתאם בין תפיסת עולם שמרנית ואי-הפנמת קיומו של משבר האקלים הוא תופעה עולמית, והדבר יודגם להלן.

היבטים תרבותיים של הכחשת משבר האקלים

אף על פי שהכחשת משבר האקלים קיימת במדינות רבות, חוקרים מזהים הבדלים משמעותיים ביניהן מבחינת היקף התופעה. בארה"ב, למשל, שיעור גבוה יחסית של הציבור (כשליש ^[11]) אינו מאמין ששינוי האקלים אכן מתרחש ^[23]. רבים אחרים ערים לשינוי, אך אינם מאמינים שפליטות גזי חממה על-ידי בני האדם הן הגורם המרכזי לקיומו. באוסטרליה המצב דומה ^[32]. באירופה שיעור ההכחשה נמוך משמעותית, ובמדינות סקנדינביה קיימת הפנמת שיא של מדע אקלימי בקרב הציבור ^[44]. גם בהודו ובסין תופעת ההכחשה אינה שכיחה, וייתכן שההסבר נעוץ בכך שעד לאחרונה הסוגיה לא בלטה בשיח הציבורי. למרות זאת, סקרים מגלים כי המודעות הכללית במדינות הגדולות בעולם הולכת ועולה ^[26]. מודעות זו תלויה גם ביחס של הציבור למדע ולמדענים. במדינות שהאמון במוסדות מדעיים וברשויות הממשלה בהן גבוה, התושבים נוטים לקבל את המסקנות המדעיות בדבר השפעת האדם על האקלים ^[22].

השיח והחשיבה של הציבור מושפעים גם מאינטרסים כלכליים: במדינות שהכלכלה מתבססת בהן על הפקת דלקי מחצבים ומכירתם, שיעור ההכחשה גבוה יחסית. התמיכה הכלכלית של תעשיית הנפט, הפחם והפלדה במפלגות בעלות תפיסת עולם שמרנית תורמת לחיזוק הסקפטיות באשר למשבר ולהתנגדות לאסדרה אקלימית ממשלתית. בספרם 'סוחרי הסָפֵק' (Merchants of Doubt) מתעדים הסוציולוגים Oreskes ו-Conway כיצד בכירי תעשיית הנפט פעלו במטרה להעמיק את תופעת ההכחשה בארה"ב באמצעות סוכנים שהפיצו ביודעין מידע מסולף (דיסאינפורמציה) על שינוי האקלים ^[30]. תעשיות אלה מימנו יחד מחקרים מפוקפקים, העסיקו חברות יחסי ציבור, והפעילו את המדיה כדי להפיץ מידע כוזב במטרה ליצור רושם בציבור שבין המדענים קיים ויכוח פתוח. כלומר, גורמים כלכליים עסקו במניפולציה פסיכולוגית מכוונת ונמרצת, ואף הצליחו בכך.

בעוד שתושבי מדינות בעלות גישות ליברליות מושרשות יותר נוטים להשלים עם מעורבות רגולטורית בתחום האנרגיה והאקלים (כמו מדינות סקנדינביה שהוזכרו לעיל), במדינות מתפתחות המצב שונה, שכן לרוב, הן מתמודדות עם אתגרים כלכליים וחברתיים דחופים ואף קיומיים. קיומן של בעיות אלה דוחק דאגות אקלימיות, ומרחיק אותן מהשיח הציבורי ומגיבוש עמדות אישיות, והמודעות יורדת ככל שמתרחקים מאזורים עירוניים אל הפריפריה ^[28].

גם לתנועות חברתיות יש השפעה על העמדות והתפיסות במדינות שונות. נוכחותם של ארגוני סביבה ופעילות "ירוקה" בחברה אזרחית משפיעות על דעת הקהל והפרט. בקרב חברות המאופיינות באוריינות מדעית גבוהה ^[19] ובמדינות שמערכת החינוך בהן ששמה דגש על הוראת המדעים, קיימת הפנמה טובה יותר של ההסברים המדעיים הקשורים לשינוי האקלים ^[29].

גורמים אפשריים להכחשה

רחוק מהעין, רחוק מהלב

מדוע אנשים משכילים ונורמטיביים אינם מפנימים את הממצאים המדעיים המובהקים בקשר לשינוי האקלים ולהשלכותיו? אחד ההסברים הוא שהמרחק במרחב ובזמן מהווה מכשול להסקת מסקנות רציונליות. על פי התאוריה של Trope ו-Liberman, בעוד שאירועים קרובים נתפסים כמוחשיים, אירועים הנחווים כרחוקים (מבחינת הזמן, המקום, או תחושת המרחק החברתי) נתפסים כדברים מופשטים ^[37]. זאת ועוד, אנשים נוטים להפחית או אף לזלזל בחשיבותה של תופעה שאינה נוגעת להם באופן אישי. לצד זה, קיימת תופעת "הטיית הזמינות". למשל, אם אנשים אינם מתמודדים עם תופעות אקלימיות במציאות היום-יומית, הם יכולים להדחיק בקלות עדויות ממקומות מרוחקים ופחות מוכרים ^[41]. נוסף על כך, שינוי האקלים נתפס כבעיה עתידית רחוקה שתשפיע על הדורות הבאים, ולכן היא אינה נתפסת כרלוונטית או דחופה ^[38].

גישה זו מתחזקת באמצעות הטיות נוספות. למשל, מכיוון שקשה להפנים שתהליך שלילי ומאיים אכן מתרחש, קיימת נטייה להיאחז בדוגמאות שלכאורה סותרות זאת. במקום להתאמץ להבין נתונים והסברים מדעיים ^[3], קל יותר להיזכר במקרים שאינם עולים בקנה אחד עם ההתחממות העולמית, כמו למשל בזיכרון של יום קריר מהממוצע בקיץ. תופעה זו מכונה "הטיית הזמינות".

דיסוננס קוגניטיבי

הסבר אחר קשור לדיסוננס קוגניטיבי. תהליך גיבוש התפיסות בקרב בני אדם מושפע מן הרצון לשמור על דימוי עצמי חיובי. בפועל, אצל רבים דחף זה גובר על היכולת לקבל מידע מדעי קשה להכלה. בהקשר של שינוי האקלים, אנשים חשים צורך להצדיק התנהגות מזהמת (כגון טיסות בין-לאומיות, נסיעה תכופה ברכב מזהם והרגלי אכילה הכוללים בשר בשפע) כדי להגן על הדימוי העצמי החיובי שלהם. יותר נוח, אפוא, להכחיש את קיומו של שינוי האקלים או להפחית בחומרתו, מאשר לוותר על הרגלים נוחים שגורמים להם הנאה ^[34].

הטיות לא רציונליות

בחיפוש אחר הסברים תודעתיים להכחשה אפשר להיעזר בתובנות מתחום הכלכלה ההתנהגותית. הנחה מרכזית בתחום זה היא כי לעיתים קרובות בני אדם אינם פועלים לפי ההיגיון, אלא נעזרים בהטיות שאינן רציונליות. מחקרים מראים כי דרכי החשיבה של מכחיש אקלים "טיפוסי" נובעות מתוך הטיות מגוונות. הראשונה שבהן היא "הטיית האישור". בני אדם נוטים להעדיף דעות המחזקות אצלם אמונות קיימות המספקות להם תחושת ביטחון. טבעי להעדיף מידע שמצמצם את הדיסוננס הקוגניטיבי, בייחוד כאשר שינוי האקלים והשלכותיו מחייבים שינוי לא רק באמונות בסיסיות, אלא גם באורח החיים. מטבע הדברים, מכחישי שינוי האקלים מחפשים מידע ומומחים המאשרים את אמונתם, ומספקים להם בסיס סביר לדחות ראיות מדעיות המצביעות על השתנות האקלים ועל כך שהיא נובעת מההשפעות האנושיות ^[45].

הכחשה וסלידה מהפסד

חשוב לזכור גם שקיומו של משבר אקלימי עלול להצית תחושות שליליות חזקות, בהן פחד וחרדה ^[21]. כאשר אדם מתמודד עם רגשות שכאלה, הכחשה היא מנגנון שכיח שמגן מפני תחושות קשות ולא נוחות. בהקבלה לַמשל הידוע על היען שטומן את ראשו בחול, טבעי להעדיף עולם שהשינוי המאיים פשוט לא קיים בו. תופעה זו מתקשרת ל"סלידה מהפסד" (loss aversion) – הנטייה הטבעית לתת משקל יתר להפסד לעומת הרווח (כלומר, הסלידה מההפסד עולה על אהבת הרווח). למשל, אם הליכי אִפחות עלולים לסכן את מקום העבודה (לעובדים בתעשיית הנפט, בתחנות דלק או בתעשיית הבקר) הרי שהכחשה היא דרך קלה להתמודד עם החשש מאובדן פרנסה עתידי ^[13].

זוכה פרס נובל לכלכלה, גארי בקר, תיעד כיצד אנשים, על פי רוב, מקבלים החלטות לאחר חישובי עלות-תועלת, במודע או שלא במודע. ניתן לראות בהכחשת משבר האקלים תגובה רציונלית של אנשים שעלולים לאבד את פרנסתם אם המעבר הכלכלי הנחוץ לבלימת משבר האקלים אכן יתרחש. כך, אינטרס כלכלי יכול להביא לדחיית ראיות מדעיות ביודעין מצידם ^[1]. כמו כן, לבני אדם יש צורך בסיסי לראות את המערכת הכלכלית והחברתית שהם חיים בה כצודקת ^[16]. קיומו של שינוי אקלים מערער את ההנחות האלה, ועימן את התפיסות שאנשים רבים חיים על פיהן, ועל כן קל יותר להשתכנע שהתופעה לא קיימת ^[35].

הכחשה כפתרון לחרדה עזה

כאשר אדם מתחיל להפנים את הסיכונים הצפויים לאנושות ברמה האישית, לעיתים החרדות עזות, והפתרון נראה בלתי אפשרי. במקרים כאלה הכחשה מהווה פתרון למצוקה. כאן יש להזכיר גם את תופעת בּוֹלטוּת המוות (mortality salience) המתייחסת למוּדעוּת של אדם למוות כסוף בלתי נמנע. אצל רבים, השיח בנושא שינוי האקלים מעלה את תחושת הפגיעות שלהם, ומהווה תזכורת מטרידה לעובדה שגם הם בני תמותה ^[39]. כאמור, הכחשה היא תגובה אפשרית כדי להימנע מן המחשבות הקשות על הקץ המתקרב.

זהות חברתית ודינמיקה קבוצתית

לצד עמדות ותפיסות אישיות, ישנם הסברים להכחשה אקלימית הקשורים לזהות חברתית ולדינמיקה קבוצתית ^[6]. בני אדם מושפעים מאוד מן הדעות הרווחות בקבוצות החברתיות שהם משתייכים אליהן. אם מובילי קהילה מסוימת דוחים את המדע האקלימי ומגדירים אותו כשקרי, אזי יש סיכוי גבוה של "יישור קו" עם העמדה של רבים מהקבוצה כדי לשמור על הרמוניה בתוכה. נטייה זו מתחזקת כאשר ישנן קבוצות מחוץ לקהילה, המטיפות ל"עשייה אקלימית רדיקלית" ובכך מאיימות עליה. התוצאה היא דחיית הידע המדעי בתחום משבר האקלים, בעוד שבפועל התופעה קשורה לזהות האישית ולרצון להישאר חלק מקבוצת ההשתייכות.

לסיכום, הכחשת שינוי האקלים נובעת מגורמים מגוונים, בהם השפעתן של הטיות טבעיות המגינות מפני תחושות קשות ומאיימות, לצד גורמים פוליטיים, כלכליים, חברתיים ועוד. כדי לפתח אסטרטגיות תקשורת יעילות שישפיעו על תפיסותיהם של המכחישים ויביאו להפנמה רחבה יותר של משבר האקלים והשלכותיו יש להעמיק את הבנת תופעות אלה, שכן ההכחשה מובילה לעיכוב קריטי במהלכים אזוריים, לאומיים ועולמיים שתכליתם בלימת המשבר והיערכות אליו.

אסטרטגיה חינוכית והסברתית מול מכחישי אקלים

מחקרים שונים עוסקים בהגברת האפקטיביות של יוזמות שכנוע המיועדות להסביר ששינוי האקלים הוא תופעה קיימת שצריכה להטריד את כולם ^{[14, 42]}. חינוך מדעי משפר חשיבה ביקורתית ומאפשר לבני אדם להעריך טוב יותר ידע מדעי גם בתחום האקלים, לעודד שיפוט קפדני של מקורות מידע שונים ולהסיק מסקנות מבוססות מדע. שיפור האוריינות המדעית מסייע לאנשים להתמודד עם הראיות הממחישות את התופעות האקלימיות המשתנות. עם זאת, חשוב לפשט עד כמה שניתן את התקשורת בנושא משבר האקלים. לדוגמה, כדאי להנגיש את הידע בשפה יום-יומית וברורה ולהשתמש בדוגמאות ובמושגים מוכרים תוך שימוש באיורים, באינפוגרפיקה ובכלים חזותיים נוספים.

בעיצוב אסטרטגיית ההסברה מומלץ להיעזר בתובנות מתחום הפסיכולוגיה והקיימות החיובית ^[20]. בעזרתן, ניתן לרכך התנגדות ולהרחיב את החשיבה של ציבור המכחישים. למשל, ניתן לשים דגש על היתרונות הבריאותיים של פעילות האִפחוּת (רכיבה על אופניים, הליכה, צמצום זיהום אוויר), קיומן של הזדמנויות כלכליות חדשות, תוספת של מקומות עבודה מעניינים, עצמאות אנרגטית ועוד. לגישה כזו יש יותר סיכוי להיות אפקטיבית מגישה שמובילה לפחד שינבע מהבנת ההשלכות החמורות של המשבר.

בני אדם מושפעים מחבריהם, מהקהילה הקרובה ומהקבוצות החברתיות שהם משתייכים אליהן. מחקרים שביצע הפסיכולוג Kahan בפרויקט 'קוגניציה משמרת זהות' (Identity-Protective Cognition) מצביעים על עוצמת המאמץ הקוגניטיבי שמטרתו הגנה על הזהות שעלולה להיפגע עם אימוץ דעה לא מקובלת בקבוצה החברתית ^[18]. כאשר מנהיגים מקבוצות מגובשות מביעים את אמונתם בקיומו של משבר האקלים ואת ההכרח לפעול כדי לבלום אותו ולהתמודד איתו, הציבור שלהם עשוי להצטרף. לכן, מומלץ להנגיש את הידע למנהיגי קהילות שונות כדי לגייס את השפעתם על ציבורים שונים. מהלכי פרסום במדיות השונות (בעיתונות המודפסת והדיגיטלית, באמצעות שלטי חוצות וברשתות החברתיות השונות תוך התאמה לאוכלוסיות ולקבוצות גיל מגוונות) שיעבירו את הרושם שקיים קונצנזוס המכיר במשבר האקלים ובצורך לפעול לבלימתו, עשויים להביא לשינוי של נורמות חברתיות. כדי להפחית את עוצמת ההכחשה חשוב במיוחד להדגיש שמרבית הציבור – בייחוד בתוך קבוצות הייחוס – מקבל את המדע האקלימי כ"אמת", ורואה במשבר האקלים אתגר משמעותי.

במהלך השנים התפתחה טקטיקת הסברה אפקטיבית הנקראת "prebunking", ולפיה יש לחשוף אנשים לדוגמאות אחרות "רכות" של מידע מסלף (דיסאינפורמציה) כדי להכשיר את הקרקע לפני שמתחילים בשלב השכנוע בדבר התחממות כדור הארץ, כלומר לפני שמציגים את הבסיס השקרי לטענות הכחשת אקלים ועומדים על הבסיס לקיומו של משבר האקלים. למשל, מחקר הראה כי הצגת שיטות העבודה של גורמים אנטי-אקלימיים, בהן שימוש ב"מומחים" מטעם עצמם או שימוש סלקטיבי בנתונים, לפני שמגיעים להצגת הבסיס המדעי לשינוי האקלים, מגבירה את הסיכוי שמכחישי אקלים יגיעו למסקנה כי הם נוצלו לרעה ^[7].

יצירת מקום בטוח לדיאלוג, שאנשים מסוגלים לשתף בו את הספקות שלהם ללא שיפוט וחשש, עשויה לאפשר תהליך של שינוי תפיסתי הדרגתי. מעורבות אזרחים במיזמים ציבוריים, כגון "מדע אזרחי", עשויה להעמיק את ההבנה שלהם בנושא ולהקל על שינוי תפיסתם את המשבר.

מומלץ להנגיש ידע ולגייס מובילי דעת קהל ממגוון רחב ככל האפשר של קבוצות אוכלוסייה, ממנהיגי דת ועד מובילי דעת קהל ברשתות החברתיות, במקביל להצגת ידע ממוסדות מוערכים כמו האו"ם, הבנק העולמי ואוניברסיטאות מובילות, תוך הדגשת האמינות של מקורות המידע העומדים מאחורי המדע האקלימי. חשוב למסגר את נושא האקלים כסוגיה מצפונית, מוסרית וערכית, עם דגש על האחריות של כל אחד ואחת מאיתנו כלפי הדורות הבאים. נקודה זו חשובה במיוחד במדינה קטנה כמו ישראל, שלכאורה אינה משפיעה על מאזן פליטות גזי החממה הכולל בדומה למדינות גדולות כמו סין או ארה"ב. כלומר, המסר צריך לכלול אמירה שעל כל אדם לפעול כדי להגן על הפלנטה המשותפת לכולנו.

סיכום

שינוי נקודת המבט של מכחישי משבר האקלים הוא אתגר לא מבוטל. חשוב לגשת למלאכה עם נכונות להקשיב ולהשיב באופן מכבד. מחקרים מצביעים על כך שכאשר הבסיס המדעי של שינוי האקלים מוצג בצורה ברורה ולא שיפוטית, לא נוצרת עוינות מיוחדת או "תופעת בומרנג" (כלומר אימוץ העמדה המנוגדת לעמדה שמנסים לשכנע בצדקתה) ^[33].

אסטרטגיה טובה צריכה לכלול שלושה מרכיבים:

1. שימוש במסרים מדויקים המגבירים את היעילות של התקשורת;
2. התייחסות להשפעה החברתית העומדת מאחורי העמדה האישית של הפרט;
3. הדגשת ההיבט המוסרי ביחס לאחריותנו כלפי הדורות הבאים.

הכחשת האקלים היא תופעה תפיסתית מורכבת, ואיננו יכולים להתעלם ממנה ומכך שהשלכותיה מעכבות הליכים דחופים של אִפחוּת, הסתגלות והיערכות ^[27]. אומנם אין ערובה להצלחה של מיזם הסברתי מול מכחישי שינוי האקלים, אולם שיח שיתבסס על מסקנות המחקרים עשוי להביא לתוצאות מוצלחות יותר בהתמודדות מולם.