הקדמה: אספקת מזון בריא ללא הגדלת הפגיעה בסביבה – האם החקלאות הישראלית מוכנה לאתגר?

תפקידה העיקרי של החקלאות בישראל הוא לספק תוצרת חקלאית שתשמש בסיס לתזונה בריאה עבור כל תושבי המדינה. החקלאות בישראל, שתופסת כיום שטח בגודל של כ-400 מ"ר לכל אזרח, תצטרך להמשיך ולמלא את תפקידה כמקור התזונה העיקרי לתושבי הארץ גם לנוכח התחזיות להמשך הגידול באוכלוסייה. משמעותו של הגידול הצפוי באוכלוסייה היא הגברת ייצור המזון מצד אחד והרחבת שטחי המגורים והתשתיות מצד שני. שתי המגמות הללו מתחרות ביניהן על השטחים הפתוחים, ובהם גם שטחים חקלאיים קיימים.

חקלאות היא מערכת רב-תפקודית בעלת קשרי גומלין הדוקים עם הסביבה. אנו מבקשים לבדוק כיצד תוכל החקלאות המקומית לעמוד במשימת אספקת המזון לאוכלוסייה הגדֵלה, ללא העמקת השפעתה הקיימת כבר עכשיו על הסביבה בהיבטים כמו מגוון ביולוגי, שמירה על שטחים פתוחים, שימור קרקע וזיהום של קרקע, אוויר ומים. אנו מעוניינים לבחון מהם הפתרונות המתאימים לחקלאות ישראלית מקיימת לאורך זמן. פתרונות אלה צריכים להתייחס לתוצרת החקלאית הנדרשת, למשאבים ההכרחיים לייצורה, ולשיטות החקלאיות העומדות בצורה הטובה ביותר בקריטריונים של חקלאות מקיימת.

בהתחשב במגבלות השטח ובתנאי הסביבה של המדינה, חלק ניכר מאספקת המזון המקומית נסמך כבר כיום על יבוא, בעיקר של גרעינים (כולל מזון לחיות משק), דגים, סוכר ושמנים. בבואנו לבחון את הדרך המיטבית לחקלאות מקיימת בישראל, אנו מבקשים בשלב הראשון להתייחס לייצור מקומי העונה על דרישות התזונה הים תיכונית, תוך הקטנת הפגיעה בסביבה. התזונה הים תיכונית, המתאימה לתנאי גידול הדומים לאלה שקיימים בישראל, עשירה בירקות ובפֵרות טריים, בדגנים מלאים, בקטניות, בזרעים ובאגוזים. מקור השומן העיקרי בתזונה הים תיכונית הוא שמן זית, ומקורות החלבון הם קטניות, כמו חומוס ופול, וגם דגים, יוגורט, עוף וביצים. בהתבסס על נתונים אלה, אנו מנסים לבדוק בעזרת הדיון במדור זה כיצד ניתן לספק את מֵרב התצרוכת של מרכיבי התזונה המפורטים לעיל, תוך הקטנת הפגיעה בסביבה במידת האפשר.

החקלאות בישראל מצויה במשבר. חקלאים רבים מתקשים להתפרנס, חסרה זרימה של כוח אדם חדש לתחום, המתיחות מול רשתות שיווק המזון בשיאה, ומיזמי תשתיות ונדל"ן נוגסים בשטחי חקלאות או מאיימים עליהם. לכך מצטרפות התמודדויות עם שינוי האקלים ועם תלות במשק מים מורכב. אך דווקא הצורך להזין את האוכלוסייה ההולכת וגדלה תוך הסתמכות על מקורות עצמיים עשוי להיות הנקודה שממנה החקלאות הישראלית, שידועה בכל העולם בחדשנותה הטכנולוגית והמדעית, תצמח ותשגשג מחדש.

בהתייחס לשאלה אם לנוכח הצפי לגידול באוכלוסיית ישראל, תוכל החקלאות המקומית לספק לתושבי המדינה תזונה ים תיכונית בריאה בלי להגדיל את הפגיעה בסביבה, תשובתי היא בהחלט כן! עם זאת, כדי להשיג מטרה זו נדרש שיתוף פעולה אמתי בין בעלי העניין – החקלאי, הצרכן והמדינאי.

סוד הצלחתו של ההומו-סַפְּיינס בהשוואה ליתר מיני האדם לפני כ-70 אלף שנה, היה טמון ביכולתו ליצור שפה, שותפות ודיאלוג מתקדם יותר משאר מיני האדם. לדאבוני, מדיניות הממשלה והשיח הציבורי אינם משקפים דיאלוג ושותפות אמתיים, ואף ניכרת בהם תפישה מעוותת של המציאות. חוסר ההצלחה של מקבלי ההחלטות והציבור לתמוך בחקלאות עלול להביא להיחלשות משמעותית של הענף עד כדי צמצומו לממדים שאינם תומכים בהגשמת המטרה.

חקלאות, מעצם היותה פעילות אנתרופוגנית, יוצרת השפעה על סביבתה: משינוי מבנה הנוף, דרך החדרת חומרי הזנה למערכת האקולוגית וזיהום מים וקרקע כתוצאה מדישון עודף, ועד הגברת סחף קרקע כתוצאה מעיבוד לקוי וכן פגיעה במגוון הביולוגי. מאידך גיסא, לחקלאות תרומות חיצוניות חיוביות רבות, המתבטאות באספקת שירותי מערכת הקשורים לאיכות החיים של כל אחד ואחת מאתנו. בראש ובראשונה החקלאות מייצרת מזון, מאפשרת חלחול מי גשמים לאקווה, משפרת את איכות האוויר ותורמת לקיבוע פחמן דו-חמצני, וקולטת פסולת עירונית דרך השקיה בקולחים או הטמעת קומפוסט שמקורו בזבל אורגני. מניתוח סך הערכים של ההשפעות החיצוניות החיוביות והשליליות של החקלאות על הסביבה עולה כי השפעותיה החיוביות של החקלאות עולות על השליליות ^[1]. כדי לממש את מלוא פוטנציאל הייצור, תוך שמירה הן על המערכת החקלאית הן על המערכת הטבעית, יש לקדם ממשקים חקלאיים תומכי סביבה, שישמרו את מערכת יחסי הגומלין בין תפקודי המערכת החקלאית והטבעית.

מטרתם של ממשקי חקלאות תומכי סביבה היא להפיק את המֵרב מתא שטח נתון תוך מזעור הפגיעה באמצעי הייצור ובסביבתם. ממשקים אלה מאופיינים בשימור קרקע, בהפחתת חומרי הדברה, בחקלאות מדייקת (precision agriculture), בטיפול בפסולת חקלאית ועוד. ברור שלחקלאי יש מניע עיקרי בשימור אמצעי הייצור המרכזי – הקרקע – ומכאן שיעשה כל שביכולתו לבצע ממשק חקלאי משמר, שיבטיח את פוריות המשאבים לאורך זמן. לשם כך, דרושים לחקלאי ידע, ליווי מקצועי ותמיכה בטכנולוגיה, תשתיות, שימור רווחיות ואף תגמול על שימור משאב או נכס לאומי לטובת הכלל.

בסוף ספטמבר 2015 אימץ האו"ם 17 יעדים לפיתוח בר-קיימא המיועדים ליישום עד 2030. אף על פי שאפשר לטעון שהם יומרניים מאוד, קיימת משמעות גדולה לעצם קביעת היעדים. לא בכדי היעד הראשון בחשיבותו הוא סיום העוני בכל מקום ועל כל צורותיו; היעד השני הוא סיום הרעב, השגת ביטחון תזונתי, שיפור התזונה וקידום חקלאות מקיימת. היעדים הראשונים עוסקים במזון ובחקלאות, ויעדים אחרים, חשובים ככל שיהיו, מדורגים במקום נמוך יותר. כך, למשל, נקיטת פעולה מיָדית במלחמה בשינוי האקלים ובהשפעותיו היא רק היעד ה-13 ^[3].

מכאן אפשר להסיק שבקביעת המדיניות של האו"ם הושם דגש משמעותי על חשיבות החקלאות כיצרנית מזון וככזו הניתנת ליישום באופן מקיים. קביעה זו מחייבת את כל המערכת המדינית לעבוד על פי תכנית עבודה הגוזרת מתוכה מטרות נקודתיות ותקציבים להגשמת היעד.

דו"ח הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכליים (OECD) שפורסם ב-2010 ^[2] מבקר את מדיניות ישראל בדבר האינטגרציה בין החקלאות והסביבה, וטוען כי "פיתוח גישת מדיניות משולבת ועקבית יותר יהיה אתגר חשוב". עוד נטען בדו"ח כי "נדמה שקווי המדיניות הנוטים להתייחס לסוגיות סביבתיות בחקלאות, התפתחו במרוצת העשור האחרון באופן הדרגתי, אִטי ובלתי מתואם".

הסוגיה הנידונה כאן אינה עניין תאורטי עבורנו, אלא סוגיה לאומית-קיומית. מיקומה הגאוגרפי של ישראל מחייב אותה לעצמאות בתחום המזון לא פחות מאשר להגנה על גבולותיה. אף על פי כן, חוסר היציבות השלטוני מקשה על יישום הלכה למעשה של מדיניות ארוכת טווח, שתבטיח אספקת מזון טרי וזמין לכל תושב מחד גיסא, ושמירה על הסביבה ועל השטחים הפתוחים מאידך גיסא.

הגיע הזמן להפסיק לדבר ולעשות מעשה! מדינה חפצת חיים חייבת להשקיע בשימור משאבי הטבע הלאומיים, המהווים את אמצעי הייצור, באופן סביבתי, מקיים ויעיל. יש לשפר את מערך המחקר והידע היישומי, ולהשקיע בקידום מדיניות תמיכות בחקלאות מקיימת ובחיזוק מערך הניהול החקלאי האזורי.

ביטחון תזונתי לאוכלוסיית ישראל בעתיד מצריך כמה דברים: ייצור חקלאי בכמות מספקת ובאיכות טובה, חקלאות אינטנסיבית אך בטוחה לסביבה, וחקלאות מקיימת שתבטיח זמינות רציפה של המשאבים לדורות הבאים ^[4]. פתרון לדברים הללו, שנראים סותרים, יכול להימצא בחקלאות המדייקת (precision agriculture).

החקלאות המדייקת הגיחה באמצע שנות ה-80 כדרך ליישום של הטיפול הנכון בצמח ובקרקע, במקום הנכון ובזמן הנכון. המטרה המרכזית של החקלאות המדייקת היא לייעל את השימוש בתשומות בהתאם לשונות המרחבית בקרקע ובצמח תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. מודעות הולכת וגדלה לשונות בתנאי הקרקע והצמח, יחד עם התקדמות טכנולוגית כדוגמת מערכות ניווט גלובליות באמצעות לוויין (Global Navigation Satellite Systems – GNSS), חישה מרחוק, מערכות מידע גאוגרפיות (ממ"ג – GIS) ומיקרו-מחשבים, היו המנועים העיקריים לצמיחתה של החקלאות המדייקת. במקור שימשה החקלאות המדייקת להתאמת פיזור הדשן לתנאי קרקע משתנים. מאז התפתחו יישומים רבים נוספים, כמו טכנולוגיות חישה מקרוב ומרחוק לניטור; מערכות תומכות החלטה; פיזור משתנה במרחב של חומרי הדברה, דשן ומים; ניהוג אוטומטי ונעקבוּת (traceability).

בשמה האחר נקראת החקלאות המדייקת 'יישום מוכוון מקום' (site-specific application), קרי, התאמת תשומות, כמו דשן ומים, ליכולת של הצמח או הקרקע לקלוט אותם, או מתן תשומות, כדוגמת חומרי ריסוס, בהתאם לרמת הפגע במקום. כך מושגים שני יעדים חשובים: השאת רווחיות החקלאי באמצעות הפחתת התשומות או באמצעות הגדלת היבול ולפעמים באמצעות שתיהן ומזעור הפגיעה בסביבה ^[3] באמצעות הפחתת תשומות. כלומר, ייעול השימוש משיג שתי מטרות – ביטחון תזונתי ושמירה על הסביבה – ללא סתירה ביניהן.

כיום, כאשר במדינות המפותחות, וישראל בכללן, אחראי כל חקלאי על אלפי ועשרות אלפי דונמים של שטח חקלאי, האפשרות להכיר את השונות המרחבית בכל שטח, ויותר מכך – את הגבולות המדויקים של מרכיביה, איננה יכולה להסתמך על הידע של החקלאי בלבד, ויש להסתמך גם על טכנולוגיות המידע. במילים אחרות, היכולת להפחית את השימוש בתשומות תוך הגדלת היבולים בשטחים נרחבים וכך גם להפחית את ההשפעות השליליות על הסביבה (באוויר, במים ובקרקע) אינה יכולה להתבצע ללא טכנולוגיות המידע והיישום שמציעה החקלאות המדייקת. בשל כך, יש האומרים כי בעתיד הקרוב כאשר יאמרו "חקלאות" יתכוונו למה שמוגדר כיום כחקלאות מדייקת.

טכנולוגיות המידע הביאו גם להכנסת מדע המידע או מדע הנתונים (data-science; big data) אל החקלאות כדי לאפשר לימוד של תובנות ממַסדי נתונים רב-שנתיים, המְתַכְלֵלים מידע ממגוון רחב של תנאי סביבה, תנאי גידול וחקלאים. ניצנים של מחקרים כאלה מראים כי יש פוטנציאל להתייעלות אם חקלאים ישתפו נתונים ויקבלו החלטות מסונכרנות בעיקר בהקשר של ייעול השימוש בחומרי הדברה ^{[1, 7]}.

היישומים של החקלאות המדייקת משתרעים מתעשיית התה בטנזניה ובסרי-לנקה, לייצור של קנה הסוכר בברזיל, האורז בסין, בהודו וביפן והדגניים וסלק-הסוכר בארגנטינה, באוסטרליה, באירופה ובארה"ב ^[4]. בגלל מגוון היישומים והתרחישים באימוץ התפיסה של החקלאות המדייקת, ישנו קושי בכימות התועלת שבה. אף על פי כן, בסקירה של למעלה מ-200 מחקרים שבוצעו בתחום והתפרסמו מ-1988 ועד 2005, נמצא כי ברוב המקרים מהם החקלאות המדייקת הייתה רווחית יותר בהשוואה לנוהגי החקלאות הקיימים ^[5]. מכיוון שמדובר בייעול השימוש במשאבים, הרי שברוב המקרים היא הביאה גם להפחתת הפגיעה בסביבה. לדוגמה, במחקר שנערך בארץ, נמצא שהכוונת השקיה באמצעים של חישה מרחוק שיפרה את יעילות השימוש במים בכ-9% לעומת משטר ההשקיה המומלץ. בשיטה המוצעת במחקר גם היבול גדל, וגם כמויות המים להשקיה הופחתו ^{[2, 6]}.

מסקירה זו עולה הצורך להמשיך את המאמץ לאתר לכל אזור, גידול וטכניקה חקלאית את הטכנולוגיות המתאימות ואת דרך השימוש המתאימה להם להשגת היעדים של השאת יבולים והפחתת הפגיעה בסביבה.

נראה שמשרדי הממשלה אינם מאמינים ביכולתה של החקלאות המקומית לספק מזון לאוכלוסייה המקומית הנוכחית, לא כל שכן לאוכלוסייה גדולה יותר בעתיד. ראיה לכך היא תכנית משרדי החקלאות והאוצר לחשוף את החקלאות המקומית ליבוא מתחרה. השאלה הנשאלת היא אם מדיניות זו היא כורח המציאות, ואם לנוכח מצב זה תהיה זו עזות מצח לטעון שהפתרון יכול להיות חקלאות אורגנית.

התשובה לשאלה אם החקלאות האורגנית יכולה להזין את ישראל נגזרת מהשאלה הרחבה יותר – האם חקלאות אורגנית יכולה להזין את העולם? באופן עקרוני, התשובה לשאלה חיובית. בישראל של היום מסַפקת החקלאות המקומית את המזון הנדרש, פרט לגרעינים המשמשים לאפיית לחם ולהזנת בעלי חיים, שרובם מיובאים מחו"ל. ייצור מקומי של גרעינים להחלפת היבוא יתאפשר רק אם ישתנו סדרי העדיפות, ויוחלט לייצרם בארץ על חשבון שטחים של גידולים המיועדים כיום ליצוא. שינוי סדרי העדיפויות יכול לנבוע מרצון להתמודד עם המחסור הצפוי בגרעינים בעולם בעקבות השפעות ההתחממות העולמית, שפוגעות כבר עכשיו ביכולת הייצור העולמית. נוסף על כך, הגידול באוכלוסייה העולמית מגדיל ביקושים, וצפוי לגרום עליית מחירים ולהקטין את זמינות המזון. בזמן כתיבת דברים אלה אני נמצא בשליחות משרד החוץ בדרום סודן, וחוזה במו עיניי בבעיות התזונה ובמשאיות המזון הרבות שהאו"ם שולח לאזור כדי למנוע רעב מהאוכלוסייה המקומית.

את סוגי הממשק החקלאי בחקלאות האורגנית בישראל ניתן לחלק לשניים:

1. חקלאות אורגנית אינטנסיבית שדומה לחקלאות האינטנסיבית הרגילה, אך מוגבלת על פי התקן האורגני, שקובע מה הטכנולוגיות והחומרים המותרים לשימוש;
2. גני ירק ובוסתנים אורגניים שמיועדים בעיקר לשיווק ישיר לצרכנים בשוק המקומי, ומייצגים ממשק חקלאי מגוון יותר ואינטנסיבי פחות.

נהוג להשוות יבולים של גידול יחיד לעונת גידול וליחידת שטח (דונם). בחקלאות האורגנית האינטנסיבית השוואה זו מתבקשת, אף כי אינה תמיד נכונה. יש המגדלים יותר מגידול אינטנסיבי אחד לעונה באותה חלקה, לדוגמה – גידול תפוחי אדמה בחורף ותירס באביב. בהשוואה זו שיעורי היבולים המתקבלים בממשק אורגני מגיעים ל-100%–80 מיבולי הגידול הרגיל. השונות נובעת מפוריות הקרקע, מסוג הגידול, מניסיונו של המגדל ומיכולתו להגיב נכון לתנאי גידול משתנים. מגדלים טובים לא יחוו פחיתת יבול ברוב הגידולים, בעוד שאצל מגדלים מתלמדים ובשטחים אורגניים חדשים צפויה פחיתה מסוימת. בהשוואת ממשקי גידול שבוצעה במכון רודל בארה"ב ^[8] נמצא כי בחמש השנים הראשונות לאחר ההסבה לממשק אורגני הייתה פחיתה ביבול שהתקבל בממשק גידול זה לעומת ממשק הגידול הכימי. לאחר חמש שנים השתוו יבולי הסויה והתירס האורגניים לאלה של ממשק הגידול הרגיל, ולא הייתה בהם פחיתה. תוצאה דומה התקבלה במחקר רב-שנתי שבוצע במכון FiBL בשווייץ. בניסוי שנמשך תשע שנים נמצא שבגני ירק אורגניים היבול השנתי גבוה יותר בהשוואה לגידול הרגיל, מכיוון שגדל בהם מגוון גידולים רחב וברצף במהלך כל עונות השנה ^[6]. היבול לגידול אורגני יחיד עשוי להיות נמוך יותר מיבול של גידול קונבנציונלי מקביל, אבל סך היבול הנאסף יהיה גבוה יותר מגידול יחיד בממשק קונבנציונלי. גם בארץ, במִנהל המחקר החקלאי בחוות נווה יער ובחוות גילת, נערך מחקר רב-שנתי המשווה יבולים בין גידולי שדה אורגניים לרגילים.  במחקר שנכנס כעת לשנתו השמינית, לא נמצא הבדל מובהק ביבול בין ממשק אורגני לממשק רגיל בין גידולי שדה כמו חיטה ^[1].

עד כאן ההשוואה היא מההיבט של היבול, אף כי כמות היבול אינה השיקול היחידי. חקלאות משפיעה גם על היבטים נוספים, ובהם לחקלאות האורגנית עדיפוּת מסיבות נוספות:

1. הזנת הגידול מבוססת על מִחזור פסולת, תוך דגש על שימוש בקומפוסט. ככל שהשימוש בקומפוסט יתרחב, יקטן הצורך להתמודד עם טיפול בפסולת אורגנית.
2. הגנת הצומח מבוססת על יצירת איזון ביולוגי, על הדברה ביולוגית, על הרחקת מזיקים בעזרת רשתות, על אוורור ועל חומרי הדברה ממקורות אורגניים ברובם. כל אלה מבטיחים שהתוצרת האורגנית תהיה בריאה יותר מתוצרת חקלאות רגילה, מכיוון שהיא נקייה משאריות חומרי הדברה – השארית המֵרבית המותרת של חומרי הדברה היא אפס לעומת ערך ה-MRL המקובל בתוצרת של חקלאות רגילה (פרט לגפרית ונחושת שנחשבות לבעלות סיכון מסוים, ומקובלות בשימוש בחקלאות אורגנית ובחקלאות רגילה) ^[2].
3. חקלאות אורגנית מונעת סחף קרקע עקב פיתוח מבנה קרקע יציב ועשיר יותר בחומר אורגני לעומת החקלאות הרגילה.
4. ישנן הוכחות שחקלאות אורגנית תורמת למניעת תופעת קריסת הכוורת, שמאיימת על עתיד הדבורים ושאר החרקים המאביקים ^[7].
5. מזון אורגני עשיר יותר בפיטוכימיקלים החשובים לבריאות האדם ^[5].
6. ההשפעה הסביבתית של החקלאות האורגנית כוללת הפחתה משמעותית בפליטת גזי חממה בשל ההימנעות משימוש בדשנים כימיים, אף כי שימוש מופרז בדשנים אורגניים עלול לגרום לזיהום של הקרקע ומי התהום ^{[2, 8]}.
7. מבחינה בריאותית התוצרת האורגנית נקייה משאריות חומרי הדברה, ומתְרבות הראיות ליתרונות התזונתיים הגלומים במזון אורגני ^[5].
8. מתְרבות ההוכחות על השפעתם הבריאותית השלילית של חומרי הדברה מקובלים על מגוון תהליכים בגוף האדם ^[5].

חקלאות אורגנית מבטיחה מזון בריא וזמין תוך שמירה מֵרבית על בריאותם של הצרכנים, החקלאים, תושבי היישובים הסמוכים לשדות והסביבה החקלאית והעולמית.

דמיינו כיצד תיראה האנושות בעוד עשרות שנים. כיצד ייראו ערי העתיד, המרחבים הפראיים והשטחים החקלאיים, וכיצד בעלי החיים, הצמחייה והאדם ישתלבו בהם. מנתונים שפרסם האו"ם, עולה כי עד שנת 2050 צפויה אוכלוסיית העולם לגדול לכ-9 מיליארד איש. כיום מתגוררת מעל למחצית מאוכלוסיית העולם בערים, ובשל מגמת העיור המואץ צפויה כמות זו לעלות לכ-80% עד לשנת 2030. בישראל, על פי נתוני הלמ"ס, 92% מאוכלוסיית המדינה מתגוררת כיום ביישובים עירוניים.

לפי התחזיות, במהלך 30 השנים הבאות יוכפל הביקוש למזון ברחבי העולם. הצורך הגובר בביטחון תזונתי מעמיד בפני העוסקים בייצור המזון אתגר גדול בפיתוח פתרונות בני-קיימא לייעול מערך אספקת המזון לערים. על פתרונות אלה לשלב מתן מענה לאתגרים סביבתיים, התמודדות עם נושאים חברתיים ושיפורם ודאגה לרווחה כלכלית ^[4].

חקלאות עירונית נחשבת כיום לאחד מהפתרונות להסתגלות לשינוי האקלים ולהפחתת לחץ הדרישה לקרקע חקלאית, ויש לה תפקיד משמעותי בהקטנת איי החום העירוניים, תוך עידוד השימוש החוזר בפסולת אורגנית, ניתוב מחדש של מי גשמים למטרת ייצור מזון והקטנת המִדְרָך האקולוגי ^[1]. מודלים חדשניים של חקלאות עירונית שואפים להנגיש לכל שכבות האוכלוסייה המקומית מזון טרי בעל ערכים תזונתיים גבוהים וחיי מדף ארוכים. מערך אספקת המזון העירוני תורם להפחתה משמעותית של פליטות גזי חממה בזכות הקִרבה לצרכנים וצמצום מרחקי ההובלה. נוסף על כך, בניהול יעיל ניתן אף לצמצם את בזבוז המזון ^[4].

שטחים בעיר הם מצרך נדיר ויקר ערך, ועל כן הצורך בשימוש חקלאי בשטחים שאינם מנוצלים הוביל לפיתוח מערכות לייצור תוצרת חקלאית במצעים מנותקים על גגות מבנים. כך מתאפשר ייצור מזון אף באזורים עירוניים צפופים במיוחד – דבר שמקנה לחקלאות גגות יתרון בולט על פני טכניקות חקלאיות בשטחי קרקע ^[6].

יותר ויותר מיזמים של חקלאות גגות משתמשים בהידרופוניקה כשיטה לגידול מזון, שמוכחת כיעילה במיוחד. שיטת הגידול ההידרופונית מאפשרת חיסכון ניכר במים – עד 90% פחות מכמות המים הנדרשת לחקלאות קונבנציונלית כיום, והגידול במצע מנותק מביא לצמצום משמעותי של כמות המזיקים. הפחתת השימוש בחומרי הדברה כימיים מונעת חלחול של החומרים הללו למי התהום ואת הפגיעה במגוון הביולוגי בשטחים הפתוחים ^{[3, 5]}.

מנתונים שנאספו מאזורים עירוניים ברחבי בעולם נמצא שניתן לצרוך כמות משמעותית של תוצרת מגוונת שמקורה בחקלאות עירונית. לדוגמה, על פי הערכה, גידול ירקות טריים בחממות גג הידרופוניות על גבי כל גגות העיר ניו יורק, יאפשר אספקה גדולה פי שניים מכמות הירקות הנדרשת לתזונת כל תושבי העיר ^[7]. ממצא נוסף ממחקר שנערך בעיר קליבלנד שבאוהיו, מוכיח שמעבר ליכולת של חוות גג הידרופונית מבוקרת אקלים לספק 100% מכמות הפֵּרות והירקות הנדרשת לתושבים, שימוש בשטחים פנויים נוספים ברחבי העיר יאפשר לספק גם 100% מכמות הדבש, 94% מכמות העופות למאכל ו-94% מכמות הביצים הנדרשות לתזונת כל תושבי קליבלנד ^[2].

כיצד מקדמים את הנושא בישראל? החווה ההידרופונית הראשונה שהוקמה בלב תל-אביב היא חוות "ירוק בעיר" על גג דיזנגוף סנטר. אנו שואפים למלא את השליחות של חווה עירונית יצרנית, תוך ניסיון למנוע את הפגיעה בסביבה ככל האפשר. מדובר ביישום מודל של חוות גג הידרופונית שמגדלים בה יַרקות עלים מזנים מקומיים, ללא שימוש בריסוס כימי. אנו מפיצים אותם לתושבים ולמסעדות במרחק של עד 2 ק"מ באמצעות כלי תחבורה חשמליים בלבד. שטח החווה הוא כ-650 מ"ר, ו-500 מ"ר מתוכו מוקצים לטובת מערכות גידול הידרופוניות במעגל סגור, שבאמצעותן ניתן לגדל כ-15,000 יַרקות עלים מדי חודש. גידול והפצה של כל כמות הירקות בחווה זו, בהשוואה לגידול קונבנציונלי, מביאים לחיסכון של 7,500 אריזות פלסטיק, 30,000 ליטר מים, 2.4 ק"ג פחמן דו-חמצני (עקב היעדר השימוש באמצעי שינוע מזהמים) ו-1.5 ליטר ריסוסים כימיים.

ייצור מזון הוא רק אחד מתפקידי הקרקע, על פי הגישה המייחסת לקרקע "תפקידים" ^[4]. עם זאת, ייצור המזון הוא תפקיד קריטי, כיוון שללא קרקע לא ניתן לקיים את אוכלוסיית העולם, וכבר בשנת 1798 התריע על כך תומס מלתוס ^[6]. אף כי מלתוס טעה בעיתוי שבו העריך שלא ניתן יהיה לייצר מזון לכלל האוכלוסייה, ייתכן שיום זה קרוב עתה יותר מאשר בזמנו. האדם, שהצליח להגדיל את הייצור החקלאי בשיפור זנים, בטכניקה חקלאית חדשנית ובטיוב, תלוי גם כיום בגודל סופי של שטחי הקרקע הראויים לעיבוד.

מכאן, שעל אף החשיבות בהגדרת תפקידי הקרקע, חשובים יותר תפקידי האדם ביחסו אליה. האוכלוסייה גָדלה פי שישה ב-200 השנים האחרונות, והיקף שטחי העיבוד לנפש צנח בכ-50% במהלך שני הדורות האחרונים, מ-0.46 הקטר לנפש ב-1960 ל-0.26 הקטר לנפש ב-2015 ^[5]. גם בישראל היקף הקרקעות הראויות לעיבוד מוגבל, והוא רק כחמישית משטחה של המדינה. היקף הקרקעות מוערך בסדר גודל של 4.2 מיליון דונם, אך בפועל, שטחי גידול חקלאיים השתרעו בשנת 2012 על פחות מ-3 מיליון דונם ^[1].

גם לו היו מעובדים כל השטחים הניתנים לעיבוד כיום, הם לא היו מספיקים לייצור צריכת הגרעינים השנתית לכלל האוכלוסייה ולהאבסת בעלי החיים. כמו מרבית המדינות בעולם, גם ישראל מייבאת גרעינים ממדינות כמו ארה"ב, קנדה ואוקראינה. היבוא כיום הוא כמיליון טונות בשנה, לעומת ייצור של כ-10% מהצריכה המקומית (אריאלה פולנסקי, מידע בע"פ, מאי 2016). לא כך הדבר עם ייצור פֵּרות וירקות, מאחר שגידולם בישראל עונה על פי רוב על הצריכה. אלא שכדי להבטיח מזון טרי גם בעתיד, יש להתמודד עם המציאות העולמית של ייצור המזון.

התנאים המתפתחים של שינוי האקלים משפיעים על הייצור העולמי של מזון. התדלדלות הקרקעות (degradation) ברמה העולמית חמורה לפחות כמו בישראל, ויש סימנים לכך שמדינות יפסיקו לייצא את עודפי המזון שלהן. נוכח מציאות זו, על המדינה לייעד באופן מכוון את הקרקעות הראויות לעיבוד, לשימוש חקלאי, ובו בזמן להכשיר ולשקם קרקעות שוליות לעיבוד. קרקעות אלה הן קרקעות עם מגבלות שונות, כגון קרקעות רדודות מאוד, קרקעות מלוחות או כאלה שממוקמות בשיפועים תלולים. משרד החקלאות מוביל גישה כזו, ומפרסמה במסמכי המדיניות ^[3]: "המשרד יפעל לפיתוח חקלאות ישראל ולביסוס ההתיישבות ברוח ערכי הציונות, לשמירה על אדמות המדינה ומשאביה, להבטחת אספקת מזון טרי ואיכותי לתושבי מדינת ישראל ולמינוף היתרון היחסי של חקלאות ישראל". מתפיסה זו מתבקשים שמירה על הקרקעות בעלות פוטנציאל הייצור המיטבי, כמו גם שימוש באמצעי שימור קרקע בקרקעות הנתונות לתהליכי התדלדלות. פעולות שימור קרקע מגדילות את ייצור המזון בכך שהקרקע הפורייה נותרת בשדה, וזמינות המים לגידול עולה. בה בעת, פעולות אלה הן הבסיס לשמירת הסביבה החקלאית וזו שמושפעת ממנה, היות שבין היתר הפעולות מקטינות את הנגר העילי באמצעים המיועדים לקליטת מי הגשם בתחום השטח המעובד, ובכך הן גם מונעות סחיפה ומקטינות את נפח החומר המוסע אל מחוץ לחלקות העיבוד.

בישראל חלים שינויים מהותיים בתפרוסת הקרקעות ובתכונותיהן, בעיקר בעקבות הפעילות האנושית ^[2]. לימוד מעמיק של התהליכים מאפשר לזהות ולמפות את האזורים שקרקעות עידית מיועדות בהם לשימושים לא חקלאיים. דוגמה לכך הם תהליכי הבינוי והרחבת התשתיות על קרקעות החַמרה השונות, תהליכים בלתי הפיכים שמוציאים קרקעות אלה ממעגל העיבוד. עם זאת, ייעוד קרקע איננו מוגבל לתחום ייצור המזון, ולכן אמור להתייחס לצרכים לאומיים נוספים. מצאי ארצי של הקרקעות ותכונותיהן הוא הבסיס לייעוד המושכל. גם כאשר הייעוד הוא לשימוש חקלאי, אין להתייחס רק להתאמת הקרקע לגידול חקלאי מסוים, אלא לממשק כולו, שכולל את העיבודים משמרי הקרקע, את טיב המים בשטחי השלחין, את ההשפעה הצפויה של המים על הקרקע ועל הסביבה בטווחי זמן שונים, ואת השימוש בדשנים ובקוטלי עשבים באופן מבוקר שלא יפגע בטווח ארוך בתכונות הקרקע. יש לזכור שתכונות הקרקע משתנות בטווחים קצרים, ולכן ייעוד קרקע חייב להתבסס על מיפוי מוקדם של המרחב המתוכנן, שאם לא כן – עלולה התערבותנו להיות בלתי הפיכה.

על פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2059 צפויים להיות בישראל 11.6–20.4 מיליון תושבים ^[6]. כך או אחרת, כל התושבים הללו יצטרכו לאכול, ונשאלת השאלה האם החקלאות הישראלית תוכל לספק לכל מיליוני התושבים הצפויים מזון טרי ובריא? בכמה, אם בכלל, יצטרכו שטחי החקלאות לגדול לשם כך, ומה יהיו השלכות הגידול על המגוון הביולוגי? בחרתי לבחון שאלה זו בגידול עגבניות, מאחר שהן מהירקות החשובים ביותר מבחינת הכמות המיוצרת בעולם ^[7], ונכון להיום, הגידול בארץ מספק בדרך כלל את הצריכה המקומית.

בשנת 2013 יוצרו בישראל 421 אלף טונות עגבניות, מתוכן כ-47% יועדו למאכל והשאר לתעשייה. הצריכה הממוצעת לנפש של עגבניות בשנת 2013 נאמדה בכ-22.9 ק"ג עגבניות למאכל ובכ-27.1 ק"ג עגבניות לתעשייה. משנת 2009 ועד 2013 פחת היקף היצוא הכולל של עגבניות בכ-70%, ונאמד באותה שנה בכ-3% מהייצור הכולל בלבד ^[4].

ההשפעה של גידול המזון הצמחי בישראל על המגוון הביולוגי תלויה במספר גורמים: באזורי הגידול, בממשק הגידול ובגודל השטח.

אזור הגידול של מרבית עגבניות המאכל בישראל הוא בתי צמיחה המרוכזים באזורים היובשניים של הארץ: רמת הנגב, חבל אשכול, הבקעה והערבה. לעומת זאת, עגבניות לתעשייה מגודלות בשטחים פתוחים, לרוב באזורים הלחים יותר של העמקים הצפוניים. בכל האזורים, התמרת שטח טבעי לשדה חקלאי פוגעת ישירות במגוון הביולוגי, הבירוא – הסרת התכסית הצמחית הטבעית, סיקול הקרקע והוספת מים ומינרלים – גורם להרס ולקיטוע של בתי גידול. נוסף על כך, במערכת האקולוגית המדברית, הפעילות החקלאית יוצרת איים יבשתיים עשירים במים ובחומרי הזנה, שהשפעתם על המגוון הביולוגי רבה. למשל, במחקר שבחן את השפעות אפקט השוליים החקלאי של מטעי התמרים בחולות סמר בערבה הדרומית, נמצא שינוי בכיסוי הצמחי ובמבנה של חברת המכרסמים ^[9].

לממשק הגידול השפעה ניכרת על המגוון הביולוגי בשטח החקלאי ובסביבתו. בבתי צמיחה המגוון הביולוגי מלכתחילה קטן, כי המערכת אמורה להיות סגורה ומנותקת מסביבתה, אך ישנם מגדלים המשתמשים באופן אינטנסיבי בתכשירי הדברה שפוגעים לא רק במזיקים אלא גם ביצורים נוספים בבית הצמיחה ובסביבתו. לעומתם, ישנם מגדלים הנעזרים בהדברה ביולוגית, ובממשק זה הפגיעה הצפויה במגוון הביולוגי נמוכה יותר. בגידול עגבניות לתעשייה בשטחים פתוחים, המגוון הביולוגי גדול יחסית לזה שבבתי הצמיחה. ישנם מגדלים המסתפקים במעט טיפולים בקוטלי מזיקים בעונה, ואחרים המגיעים גם ל-22 טיפולים. המגוון הביולוגי בשדות מושפע באופן מובהק ממספר הטיפולים ומסוג החומרים שבשימוש ^[8].

גודל השטח הוא המשתנה השלישי המשפיע על מידת הפגיעה במגוון הביולוגי. בהנחה שצריכת העגבניות לנפש לא תשתנה בעתיד, ובהנחה שהתפוקה לדונם קבועה, נחשֵב כך: מכיוון שכיום יש צורך בכ-45,600 דונם עבור כ-8 מיליון תושבים (ללא יצוא), הרי שבתרחישים השונים של גידול האוכלוסייה יהיה צורך בהגדלת שטחים אלו לכ-65,000 דונם או אף לכ-114,000 דונם. בהנחה שלא יחול שינוי בממשקי הגידול, הרי שצפויה פגיעה ניכרת במגוון הביולוגי. לעומת זאת, אם יתבצע גידול אינטנסיבי אך מופחת תשומות של חומרי הדברה וחומרי דשן, שכולו יופנה לשוק המקומי ולא ליצוא, ותחול הקטנה בפחת (המסתכם, בפֵרות ובירקות טריים בישראל, מהקטיף עד השיווק הקמעוני ברשתות השיווק, ב-34%–22 ^[5], ואף כ-40% בהוספת הפחת הביתי ^[3]), ניתן יהיה לספק את מלוא הביקוש לעגבניות של כל תושבי המדינה תוך פגיעה מזערית במגוון הביולוגי.

ומה לגבי גידול אורגני וחקלאות עירונית?

חקלאות אורגנית פוגעת פחות במגוון הביולוגי ^[10], אך בישראל השטח של החקלאות האורגנית הוא 1.4% מהשטח החקלאי ^[2]. כ-90% מסך התוצרת האורגנית שגדלה בישראל, מיוצאת לאירופה ^[1], והמזון האורגני לסוגיו מהווה כ-0.3% מסך צריכת המזון של תושבי המדינה. נוסף על כך, בגידול עגבניות לתעשייה הממשק האורגני אינו בהכרח ידידותי יותר למגוון הביולוגי מאשר הגידול הקונבנציונלי ^[8]. החקלאות העירונית בישראל כיום מצומצמת למדי. בחינה של תחשיבים בגידול ירקות מראה כי התועלת הכלכלית בחקלאות העירונית מוגבלת. מבחינת משק הבית – יהיה זול יותר לרכוש ירקות מאשר לגדל אותם, ומבחינה ציבורית – נדרשת השקעה בליווי ובהדרכה של חקלאות עירונית, העולה על התועלת הכלכלית שניתן להפיק ממנה במונחי תוצרת חקלאית ^[1]. לכן, בשלב זה חקלאות אורגנית וגם חקלאות עירונית אינן חלופה לגידול התעשייתי האינטנסיבי. ייתכן שבעתיד ישתנה המצב.

לסיכום, בהנחה שעגבניות מייצגות את הגידול החקלאי בישראל, אני מעריכה שבתנאים של גידול מזון אינטנסיבי, עלייה בתפוקה לדונם על-ידי שיפורים טכנולוגיים, הפחתת תשומות של חומרי הדברה ודשן, הפניית רוב המזון לשוק המקומי והקטנה משמעותית בפחת התוצרת, ניתן יהיה לספק בעתיד תוצרת חקלאית טרייה ובריאה לכל תושבי המדינה תוך פגיעה מזערית במגוון הביולוגי.

אספקת המזון והביטחון התזונתי הם נושאים קיומיים עבור מדינה כמו ישראל, שנמצאת אחת לכמה שנים במצב מלחמה. הנסיבות הללו מחייבות את ישראל לשמור על עצמאות באספקת תוצרת מזון טרייה ולהחזיק מלאי חירום של גרעינים, אורז, סוכר ושמנים, שאינם מייצור מקומי.

המגבלה העיקרית על המשך קיום עצמאות אספקת המזון של ישראל אינה השטח, כמות היבול או האקלים. השטח המעובד בישראל מכובד: כ-3.4 מיליון דונם, ועוד כ-0.7 מיליון דונם מרעה; ישראל היא מהמתקדמות בעולם בפיתוחים טכנולוגיים לחקלאות גם בתנאי מדבר קשים; האקלים במדינת ישראל מתאים לגידולים רבים ומגוונים. ישראל מסוגלת לייצר את כל הירקות והפֵּרות שאוכלוסייתה זקוקה להם, ואף למעלה מכך. צריכת המים בחקלאות היא כ-1.2 מיליארד קוב, מתוכם 500 מיליון קוב מים שפירים והשאר מי קולחים, מי שיטפונות, מים מליחים וכו'.

מחיר המים הגבוה, מחסור בידיים עובדות ותשומות יקרות הם שמאיימים על הביטחון התזונתי של ישראל. בהיעדר תמיכה ממשלתית מספקת, ספק אם ניתן יהיה להתפרנס בארץ מחקלאות, כשתנאי הסחר קשים כל כך. לשם השוואה, ממוצע התמיכה הממשלתית בחקלאות במדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכליים (OECD) הוא כ-18% מסך התפוקה החקלאית. בישראל התפוקה היא כ-30 מיליארד ש"ח בשנה, והתמיכה הישירה והעקיפה מסתכמת ב-10% ממנה, היינו כ-3 מיליארד ש"ח. כדי לשמור על רווחיות בענף החקלאות יש להגיע לתמיכה הדומה בשיעורה לזו הניתנת במדינות ה-OECD. תמיכה כזו תאפשר לחקלאים הישראלים לספק את מלוא צריכת הפֵּרות והירקות המקומית, ונוסף על כך גם לייצא מעל ל-20% מהתוצרת, דבר שיעלה את ההכנסות למדינה.

ובכל זאת, נראה שממשלת ישראל דוגלת בהפרטת החקלאות. הדבר נכון כמעט לגבי כל ענף חקלאי במדינה. לדוגמה, מגדלי הזיתים מסוגלים לייצר את מלוא הצריכה המקומית של שמן זית, אך כשמדינות אירופה מסבסדות ייצור שמן זית, שמיוצא גם לישראל במחירי היצף, החקלאים הישראלים מפסידים בתחרות.

גם בחלב ובבקר הייצור המקומי יכול לענות על כל הביקוש. בתחום מוצרי החלב, הצרכן הישראלי נאמן למוצרים המקומיים. בתחום בשר הבקר, כבר מזמן אין זה כך. השוק מבוסס כיום ברובו על בקר מיובא, לרבות עגלים המיובא