זכויות בעלי חיים ורווחת בעלי חיים, בהם גם חיות הבית והמשק, לא היו תמיד חלק מהשיח הסביבתי. קיימות שתי גישות להגנת הטבע: גישת השימור (conservation) שמתייחסת לטבע כאל משאב ומגִנה עליו מסיבות תועלתניות, וגישת ההגנה (preservation) שרואה בטבע ישות בעלת ערך פנימי שראויה להגנה, ללא קשר הכרחי לתועלת שהאדם מפיק ממנה.

את התפתחות השיח בנושא שמירת הטבע ניתן לזקוף במידה רבה לזכותו של האקולוג, היערן והסופר האמריקאי אלדו לאופולד, דמות בולטת בסביבתנות המודרנית. בספרו A Sand County Almanac ("יומנו של מחוז חול") ^[1] כתב לאופולד: "דבר הוא נכון כאשר הוא נוטה לשמר את השלמות, היציבות והיופי של הקהילה הביוטית, והוא שגוי כאשר נטייתו אחרת". המשפט הזה משקף את גישתם של רבים מאלה שהסביבה והטבע יקרים ללבם.

לאופולד הפך מצייד לסביבתן כשראה "להבה ירוקה פראית דועכת" בעיניה של זאבה, לאחר שירה בה. באותו רגע הוא הבין שלזאבה – כמו לחיות בר אחרות, כמו להר וכמו ליער – יש זכות קיום ללא קשר לתועלת שיש בה לאדם. אבל אפילו לאופולד עושה-ההיסטוריה, שיצא בנחישות להגנתן של חיות הבר, הפנה עורף אל חיות המשק והבית. הוא ראה באכילת בשר, למשל, חלק מהסדר הטבעי. לשיטתו, חיות הבית והמשק אינן חלק מהטבע, ואין קשר בין הגנה עליהן לבין שמירה על הסביבה.

דברים השתנו מאז 1949, השנה שבה יצא לאור "יומנו של מחוז חול". שיח הזכויות, שבהתחלה כלל בארצות המערב רק גברים לבנים, הרחיב את מעגליו והחל להקיף גם שחורים, ילדים ונשים, ובהמשך גם את בעלי החיים. לכלבים, לפרות, לנשרים ולחומטים אין זכות הצבעה, אך לשוחרי שלומם יש הכוח הפוליטי לצאת להגנתם, וגרימת סבל מכוונת לבעלי חיים נחשבת עבֵרה בחברה שאנו חיים בה.

מצב העניינים החדש מציב אתגרים בפני מי שצריך לבחור בין הגנה על מינים ועל מערכות אקולוגיות לבין הגנה על חיות כפרטים. מינים פולשים, מינים מתפרצים וחיות בית שהתפראו מאיימים על הישרדותם של מינים מקומיים, מערערים את יציבותן של מערכות אקולוגית, ופוגעים במגוון הביולוגי. על מי נגזר לשלם את המחיר – על הדררה, המיינה והתוכי הנזירי שהובאו לכאן בידי האדם, או על דרור הבית, הדוכיפת ונקר סורי הנדחקים על-ידם?

כדי ללמוד על הקונפליקט ועל הגישות השונות ביחס אליו הזמנו נציגים מגופים שונים, העוסקים בהגנת הסביבה, בזכויות בעלי חיים או בשניהם, להסביר את עמדתם. יש כאלה שבוחרים לראות את "התמונה הגדולה" של הסביבה הטבעית, ויש מי שמעדיפים לדבר במונחים של "פרטים" ולא של "מינים", ורואים בכל פרט ופרט ישות בעלת זכות לחיים. אנו מקווים שהדיון יתרום לשיח, ואולי אף יוביל לדרך אמצע שבה הרוב, אם לא הכול, יצאו נשכרים.

מבוסס על ריאיון עם ח"כ יעל כהן פארן

זכויות בעלי חיים הן אחד מהנושאים המרכזיים שבחרתי לקדם במהלך כהונתי בכנסת. כמי שבאה מהעולם הסביבתי, אני מכירה בקונפליקט הקיים במקרים מסוימים בין זכויות בעלי החיים לבין שמירת טבע, אם כי בחודשי כהונתי עדיין לא נאלצתי לקבל החלטה המצריכה הכרעה ביניהן.

העיסוק בזכויות בעלי חיים כולל לא רק דאגה לחיות הבית אלא גם לחיות הבר, ויותר מכול, מבחינתי, לרווחת חיות המשק. לדוגמה, יש צורך דחוף ברפורמה בגידול עופות. שטח של כ-400 סמ"ר לכל תרנגולת בלול משמעו תנאי מחיה מחפירים. הגדלת השטח המינימלי ל-750 סמ"ר, כמוצע ברפורמה, תשפר במעט את איכות חייהן. השינוי המוצע יחייב את המדינה לתמוך במגדלים, ואכן יש לכך נכונות מסוימת, אך מצד שני המנטרה של שר האוצר, בדבר הורדת מחירים והגדלת מכסות, מקשה על המאבק לשיפור תנאי המחיה. ביטול האסדרה ומעבר לשוק חופשי עלולים להביא להיעדר אסדרה גם ביחס לתנאי מחיה נאותים מינימליים לבעלי החיים במשק.

להטמעת עקרונות של צער בעלי חיים בשיטות הגידול של חיות המשק יש פוטנציאל להביא לשינוי גדול בתחום זה. לצערי זה לא קורה, משום שהאחריות על יישום חוק צער בעלי חיים נמצאת במשרד החקלאות, הנתון בעניין זה בניגוד אינטרסים. לדעתי, אפשר לשנות את המצב, והעברת האחריות בנושא למשרד להגנת הסביבה צריכה להיות הצעד הראשון בדרך לשינוי.

זכויות בעלי חיים יוצרות לעתים קונפליקט עם העולם הסביבתי. לדוגמה, הסביבה שלנו כוללת גם חתולים. אוהבי בעלי החיים מסתכלים על כל חתול וחתול כעל נפש. אני מבינה ללב אוהבי בעלי החיים, ותומכת בהרחבת פעולות הסירוס והעיקור. צמצום האוכלוסייה צריך להיעשות במבט צופה פני עתיד ¬– לא להרוג את הדור הקיים, אך כן למנוע גידול יתר בדור הבא. לצערי, המדינה עדיין אינה מוכנה לתקצב כראוי פעולות אלה. אמנם אי אפשר להתעלם מהבעיות הנוצרות כתוצאה מהממשק בין חיות הבית וחיות הבר, אך הרג חתולים הוא צעד קיצוני שאינו תואם את גודל הנזק. אם יוכח שהחתולים הם הגורם הראשון במעלה להשמדת חיות בר, אז אכן יהיה צורך לשקול צעד שכזה. אך הסתכלות רחבה על כלל התמונה מראה שיש גורמים רבים המאיימים על חיות הבר (הרס בתי גידול וקיטועם, אבדן שטחים פתוחים, שימוש בחומרי הדברה וכדומה), ולכן לא נכון להתמקד בנזקי החתולים.

אני תומכת בהצעת החוק להגדלת הקנס שיוטל על בעלים של כלב שאינו מסורס ושל כלבה שאינה מעוקרת (דרך אגרת חיסון הכלבת השנתי או במקרה שהכלב נמצא משוטט), וזאת כדי לחזק את ההנעה של בעלי הכלבים למנוע התרבות יתר (הערת המערכת: ביום עריכת הריאיון הפילה ועדת השרים לחקיקה מספר חוקים שקשורים לרווחת בעלי חיים, ובהם ההצעה לקנוס בעלי כלבים לא מסורסים. רק שר החקלאות אריאל השתתף בדיון).

במובנים מסוימים, האפשרות לצמצם את המתח בין שמירת טבע לבין זכויות בעלי החיים קלה יותר כשמדובר בחיות בית, כי תקצוב ראוי לעיקור ולסירוס נרחבים בכל המדינה מצמצם את ההתרבות ואת הבעיה. לעומת זאת, טיפול במינים פולשים הוא אתגר אמתי לעוסקים במלאכת שמירת הטבע. כשיש מין פולש, שגורם נזק אקולוגי משמעותי ואבדן של פרטים ומינים רבים, אזי יש למצוא פתרון יעיל לצמצום אוכלוסייתו. לי אין סנטימנט אישי לכל דררה ודררה. נוסף על כך, יש לשים דגש על אזורי החיץ שמחוץ ליישובים, שם נמצאות רוב חיות הבר. צריך למנוע את זליגתן של חיות הבית אל אזורי החיץ ומחוצה להם.

את המתח בין זכויות בעלי חיים לבין שמירת טבע אפשר גם להבין דרך הסתכלות על מגמות שינוי בחברה הישראלית בשנים האחרונות. העלייה במודעות לזכויות בעלי החיים (כמו גם לנושאי צדק חברתי) והאקטיביזם, הרדיקלי לעתים, משקפים שינוי תודעתי ביחס לאלה הנמצאים כרגע בשוליים, או שמא – אחרונים בשרשרת המזון, תרתי משמע. מקורו של השינוי העמוק הוא באנשים 'למטה', כאשר 'למעלה' ניצב לובי חזק ביותר. בו בזמן, 'איכות הסביבה', נפגעה מאימוצה על-ידי המיינסטרים, והעיסוק בנושאים 'רכים' (כמו מִחזור) דוחק מהשיח הסביבתי סוגיות קשות, כמו תמותה מסרטן עקב זיהום מהמפעלים במפרץ חיפה.

רשות הטבע והגנים היא האחראית, על פי החוק להגנת חיית הבר (התשט"ו–1955), למתן היתרי ציד. ישנם שלושה סוגי ציד המתבצעים כיום בישראל. מהשוני המהותי ביניהם נגזרת מדיניות שונה של רשות הטבע והגנים ביחס אליהם:

1. ציד לא חוקי – בציד זה נאבקת רשות הטבע והגנים באמצעות אכיפה.
2. ציד חיות המוגדרות כמותרות לציד – רשות הטבע והגנים גורסת ש"ציד ספורטיבי" הוא דבר שראוי שיחלוף מן העולם. לפיכך יש לשנות את החוק להגנת חיית הבר, כך שיבוטל מעמד "חיית הציד" וייפסק ירי על פי רישיונות ועונות. הצעת חוק ברוח זו כבר הוגשה לכנסת.
3. ציד בעלי חיים למטרות ויסות אוכלוסיות בעלי חיים – מתן היתרים לסוג זה של ציד נדרש לצורך צמצום אוכלוסיות של מינים מתפרצים ומינים פולשים.

מינים מתפרצים הם מינים שאוכלוסיותיהם גדלות הרבה מעבר לכושר הנשיאה של השטח, בעיקר בגלל השפעת האדם. השפעת האדם היא לרוב אספקה של פסולת המשמשת מזון למינים המתפרצים, שברוב המקרים הם טורפים או מינים אוכלי-כול. שפע המזון מאפשר רבייה מוגברת ומעלה את שיעור השרידות, וכך אוכלוסיותיהם גדלות באופן חריג. מקור מרכזי נוסף למזון הוא התוצרת החקלאית עצמה.

ההשפעות של המינים המתפרצים על הטבע הן ישירות ועקיפות. בין הפגיעות הישירות ניתן למנות: נזקים לחקלאות; טריפה מוגברת של מינים אחרים, בעיקר כאלה שהסתגלו פחות לסביבת האדם; הפצת מחלות (כמות האינטראקציות בין פרטים גדלה עם הגידול באוכלוסייה, וכך עוברות מחלות מידבקות בין חיות הבר לבין עצמן ובין חיות הבר לחיות משק). בהיעדר פתרונות לבעיית הנזקים לחקלאות, ישנם חקלאים המתפתים להשתמש ברעל באופן בלתי חוקי כדי להדביר את המינים המתפרצים. הרעלה זו גורמת לפגיעה עקיפה, ומביאה לתמותת פרטים מאוכלוסיות שאינן פוגעות בחקלאות, חלק מהם ממינים נדירים ובסכנת הכחדה.

דרכי הפעולה העיקריות שרשות הטבע והגנים נוקטת במטרה להקטין את גודלי אוכלוסיות המינים המתפרצים הן צמצום זמינות המזון (על-ידי טיפול בפסולת חקלאית) ויצירת חיץ בין חיות הבר לבין הפסולת החקלאית; דרך פעולה נוספת היא פגיעה נקודתית במקום מושבם של מינים מתפרצים או פולשים – סילוק אתרי קינון או אטימת מחילות. כשיעילות סל אמצעים זה אינה מספקת, יש ללוות את הפעולות גם בציד, שמבצעים פקחי רשות הטבע והגנים וגם ציידים. לפיכך, המטרה המרכזית של הציד באמצעות היתרים היא לצמצם את אוכלוסיות המינים המתפרצים כדי למנוע פגיעה במינים בסכנת הכחדה וכדי לצמצם נזקים לחקלאות.

מינים פולשים – מינים זרים שמקורם מחוץ לגבולות ישראל – פוגעים במינים מקומיים וגורמים גם הם נזקים לחקלאות. לפיכך, באופן דומה, רשות הטבע והגנים מאפשרת ציד באמצעות היתרים גם במינים פולשים.

נושא מרכזי שיש להידרש אליו הוא היעדר דרך מוסכמת להגדרת מין כמתפרץ, ולהגדרת מספר הפרטים שתותר הפגיעה בהם. ההגדרה של מין מתפרץ מתבצעת מקומית, בכל אזור פיקוח ומרחב. ניתנים היתרים לפגיעה בכ-20 מינים.

בשנים האחרונות השתכללו כלֵי איסוף הנתונים המשמשים לניטור אוכלוסיות בעלי חיים. ניהול הנתונים כמעט בזמן אמת מאפשר לאפיין מבעוד מועד עונות ואזורים שצפוי בהם עומס של מינים מתפרצים, ואף לחזות את המאמץ הנדרש לשם ויסות האוכלוסיות. שינוי מהותי זה יאפשר לאפיין מחדש את מדיניות רשות הטבע והגנים בנושא ציד, שמטרתו העיקרית היא הקטנת אוכלוסיות של מינים מתפרצים ומינים פולשים. באופן עקרוני ניתן יהיה לאפיין את מצב המין על פי שקלול נתוני ספירות, תצפיות אקראיות ותדירות התלונות על נזקים לחקלאות, ועל פי אפיון זה לקבוע את הצורך בוויסות אוכלוסייתו של כל מין ספציפית ומקומית.

פעולות הרג בעלי חיים, אף אם הן נעשות במטרה לצמצם פגיעה במיני בעלי חיים אחרים, מעוררות, כצפוי, תגובות רחבות מהציבור, מהתקשורת ואף מחברי הכנסת. כגוף ציבורי אנו קשובים לביקורת, ופועלים תמיד במטרה לשפר את מה שראוי לשפרו, תוך הסתמכות על יכולותינו המתקדמות.

בשנים האחרונות מקודם בישראל סדר יום להגברת ההגנה על חיות הבית המשוטטות, שמקדמיו מוּנָעים בעיקר מרגשות חיוביים של חמלה ואמפתיה לאותן חיות חסרות בית וחסרות מגן. התפיסה הזו, שמחלחלת עמוק אל תוך הציבור הישראלי, מקבלי החלטות וגורמי אכיפת החוק, כוללת בעיקר שיח על אודות הקונפליקט בין השמירה על חיות הבית המשוטטות לבין האדם, בריאותו ואיכות חייו (בעיקר – רעש, לכלוך וסכנת מחלות, ובראשן הכלבת).
אלא שמחוץ לשיח החשוב והיצרי הזה נותרו חיות הבר הישראליות, שלצערן ולצערו של כל מי שהטבע הישראלי יקר ללִבו, מצויות בקונפליקט גובר והולך עם חיות הבית המשוטטות – שחודרות לתחומי מחייתן, מתרבות על חשבונן, פוגעות בהן, וממיתות אותן.

תחילת המגמה ששינתה את פני ההגנה על חיות הבית המשוטטות הייתה הכרעת בג"צ בפרשת החתולים המפורסמת בשנת 2004 ^[1], שבפועל שמה קץ להמתת חתולי הרחוב בישראל. בעקבותיה נעשה התהליך של 'לכידה, עיקור או סירוס, ושחרור חזרה למקום הלכידה', הכלי המרכזי של הרשויות בהתמודדותן עם ההתרבות המשמעותית של החתולים בערים ובשטחים הפתוחים.

אלא שעיקור וסירוס אינם כלי אפקטיבי לצמצום מספרן של חיות הבית המשוטטות. כדי שכלי זה ישיג את מטרתו, אחוזי העיקור והסירוס חייבים להיות גבוהים במיוחד (לפי הערכות שונות, בין 90%–70), והתהליך חייב להתקיים על פני מרחב גאוגרפי גדול ורציף. גם אם עיריית גבעתיים תתגאה, לצורך הדוגמה, באחוזי עיקור של 40%–30 מאוכלוסיית החתולים שבה, הרי שאחוז זה אינו משיג את המטרה. זאת ועוד, חתול מסורס הוא חתול פחות טריטוריאלי, ולכן בעצם תושג עלייה במספר החתולים בעיר כתוצאה מזליגה של חתולים מהערים השכנות אל חבריהם הסובלניים והמעוקרים.

בישראל שיעור החתולים המשוטטים הוא בין הגבוהים במערב. לשם השוואה, הצפיפות הממוצעת של חתולים באזורים עירוניים ופרבריים בבריטניה נאמדת בכ-500 חתולים לקמ"ר; בירושלים נאמדת הצפיפות בכ-2,000 חתולים לקמ"ר, ובערים אחרות בארץ המצב דומה.

המספרים הגבוהים והדגש שניתן לפתרון שאינו אפקטיבי דיו (עיקור וסירוס), מחריפים משמעותית את הקונפליקט בין חיות הבית וחיות הבר. סביב משכנות האדם, בין אם ביישובים עירוניים ובין אם ביישובים כפריים, ואפילו במחנות צה"ל, מצוי מזון רב ומגוון. מזון זה הוא תוצר של תנאי תברואה לקויים: אזרחים שמשאירים פחי אשפה פתוחים; רשויות שלא מקיימות תשתית הולמת לאכסון פסולת ולפינויה המוסדר (כולנו מכירים את "צפרדעי האשפה" הפרוצות לכול); חברות וגורמים פרטיים, שמשאירים שפע של מזון זמין בשדות חקלאיים וסביב בתי גידול לחיות משק.

שפע זה של מזון מקנה יתרון עצום לבעלי חיים שתזונתם מגוונת ושרגילים לחיים בקִרבת האדם. בראשם חיות הבית: הכלבים והחתולים, ולצִדם המינים המתפרצים מבין חיות הבר: תנים, שועלים, עורבים ועוד.

יתרון זה מתורגם לגידול לא פרופורציוני של אוכלוסיות חיות הבית, ולזליגתן אל השטחים הפתוחים – בֵּיתן של חיות הבר. מחקרים רבים הראו את הנזק הרב שנגרם כתוצאה מהמפגש בין חיות הבית לבין חיות הבר: בעיקר טריפה של מינים חלשים ומוחלשים, טריפה שבמקרים רבים אינה נובעת כלל מצורך במזון, אלא היא חלק מההתנהגות הבסיסית של חיית הבית (כלב או חתול), וגם העברת מחלות שלעתים קוטלות בסבל רב את חיות הבר. מחקר שנערך בבריטניה מעריך כי נוכחות חתולים מפריעה מאוד ליעילות שיחור המזון, לקינון ולשאר פעילויות של ציפורי השיר, ומפחיתה עד כדי 95% את מספרן (!).

מאחר שמדינת ישראל צפופה מאוד, והמרחק בין הטבע ובין מקומות היישוב הפרוסים במרחב אינו גדול – המפגש התכוף בין האוכלוסיות הגדֵלות של חיות הבית לאוכלוסיות המתדלדלות של חיות הבר, מביא להכחדתן של חיות הבר.

החמלה והאמפתיה, ראוי שיינתנו לכל היצורים החיים תוך איזון בין צורכיהם. פתרון לצורכיהן של חיות הבית, אסור שיבוא מתוך פגיעה בזכותן הבסיסית של חיות הבר לחיים. צריך לזכור, שריבוי כלבים וחתולים משוטטים אינו מיטיב גם עם חיות הבית עצמן, שנידונות לחיים קצרים, מלאי סבל, רעב, מלחמות רחוב ודריסות.

הפתרונות לא פשוטים. השגת האיזון דורשת שימוש במגוון כלים ואמצעים בו-זמנית: עיקור וסירוס חיות בית, תברואה נאותה שתגביל את כמות המזון הזמין הן לחיות הבית המתפראות הן לחיות הבר שהפכו למינים מתפרצים, והשבת האפשרות להפחתה יזומה של אוכלוסיות תוך מניעת סבל.

השיח כיום מתנהל בשתי שפות שונות: ארגוני זכויות בעלי חיים מתמקדים בשיח של זכויות הפרט, ובעיקר בזכויות הפרט של חיות הבית – ואילו ארגוני שמירת טבע מתמקדים בזכויות של מינים, של אוכלוסיות, של מערכות אקולוגיות ושל מגוון ביולוגי. לדרג מקבלי ההחלטות, ולציבור בכלל, המחזיק בעצמו כלבים וחתולים, קל יותר להזדהות עם סבלם של בעלי החיים המצויים בקרבתו. כך יוצא, שלחיות הבית יש קהל אוהד גדול יותר, מגויס יותר ומחויב יותר, המתורגם גם לכוח אלקטורלי לא מבוטל, להתגייסות התקשורת ולנוכחות מרשימה ברשתות החברתיות. אין לובי שכזה לחיות הבר.

אחת הסיבות לכך היא היעדר מודעות לקונפליקט המחמיר בין ההגנה המוחלטת על חיות הבית על חשבון חיות הבר. כל מי שהטבע הישראלי יקר ללִבו, צריך להתגייס למאמץ למציאת פתרון מאוזן, שיאפשר לכל בעלי החיים באשר הם – בבית ובבר – לחיות חיים ארוכים, איכותיים וטובים.

ישנו בעל חיים אחד ויחיד שאורח חייו והתנהגותו מסכנים את הסביבה – האדם. הנזקים האקולוגיים שהאדם גורם להם מתבטאים, בין היתר, בערעור האיזון הטבעי של אוכלוסיות חיות הבר. כתוצאה מכך, בעלי חיים מסוימים מתרבים באופן נרחב, ובעלי חיים אחרים נעלמים.

דוגמה בולטת לכך היא תוצאותיה ההרסניות של תעשיית המזון מהחי – רפתות, לולים, דירים, ברֵכות דגים ומתקנים דומים נוספים שהגה האדם, לשם הפיכת יצורים חיים ומרגישים למזון. לצד האכזריות שהיא מנת חלקם של מיליארדי בעלי החיים שכלואים במקומות הללו, הנזק האקולוגי שגורמת תעשיה זו הוא חסר תקדים ^[3], ועולה לאין ערוך על כל נזק אחר לסביבה שגורם האדם ^[2]. נזק אקולוגי זה בא לידי ביטוי גם ביצירת שפע מלאכותי של טרף (תרנגולות, עגלים וכו'), שבעלי חיים מסוימים ניזונים ממנו, וכתוצאה מכך מתרבים באופן נרחב. דוגמה מובהקת לכך בישראל היא התרבותו של התן הזהוב ^[1].

דוגמה נוספת לאופן שהאדם גורם להתרבות חיות בר מסוימות היא תעשיית הסחר בחיות בר, שלצד אכזריותה כלפי בעלי החיים גורמת גם נזקים אקולוגיים משמעותיים. ישראל, כמו מדינות אחרות, מתירה לייבא לשטחה, בשם חופש העיסוק והקניין, חיות בר רבות (נחשים, ציפורים, מכרסמים ועוד), והן מוצאות את דרכן לחנויות חיות ומשם לציבור הרחב. רבות מהן בורחות או משוחררות לטבע, ושם מתרבות וגורמות לעתים נזקים עצומים. הדררה והמיינה הן שתי דוגמאות בולטות במיוחד לציפורים שהובאו לישראל כחיות מחמד, זלגו לטבע, והתרבו באופן נרחב.

הדבר דומה גם ביחס לבעלי חיים שלא נחשבים חיות בר. בשם חופש הפרט נמנעת המדינה מלחייב באופן גורף סירוס כלבים ועיקור כְּלָבות, ואכיפת האיסור על נטישה והזנחה של כלבים דלה מאוד. החזקה לא אחראית של כלבים מובילה לעתים לזליגתם לשטחי הבר, ונטען שהם אחראים לטריפות של חיות בר.

המכנה המשותף לכל הבעיות האלה ברור – האדם הוא זה שגורם להן. והנה, למרבה האבסורד, במקום להישיר מבט אל מקור הבעיות ולהבין שרק שינוי בהתנהגות האנושית יכול למנוע אותן, יש מי שטוענים שהפתרון לבעיות אלה מחייב פגיעה נוספת בבעלי החיים, בדמות ציד והרג של בעלי חיים שאוכלוסייתם התרבתה בשל מעשי האדם.

וכך, המדינה יורה, מרעילה והורגת רבבות כלבים בריאים מדי שנה, אך נמנעת מלטפל בהתנהגות האנושית שגורמת להתרבותם ולזליגתם לטבע, שרק הולכות וגדלות. המדינה ממשיכה להתיר את הסחר האכזרי בחיות בר, ובו-בזמן נותנת היתרי ציד כדי לצוד את אותן חיות בר שזולגות לטבע. אנשים רבים ממשיכים לצרוך את תוצריה של תעשיית המזון מהחי, שמבוססת על התעללות בלתי נתפסת בבעלי חיים, ובאותו זמן תומכים במתן היתרי ציד במטרה להרוג את חיות הבר, שאותה תעשייה אכזרית אחראית במידה רבה להתרבותן.

אך הציד, לצד אכזריותו הרבה, כמובן לא פותר את הבעיות ^[1]. לכל היותר, הוא יוצר מראית עין של פתרון לטווח קצר, וכך ממסך את הפתרון האמִתי היחידי – להימנע מלכתחילה מהפגיעה בבעלי החיים, שיוצרת את חוסר האיזון האקולוגי. המשמעות היא שלא רק שאין מתח בין השמירה על הסביבה לזכויות בעלי החיים, אלא שכיבוד זכויותיהם הבסיסיות ביותר של בעלי החיים והפסקת הפגיעה בהם הם תנאי הכרחי להפסקה ולמניעה של הנזקים האקולוגיים הגדולים ביותר שהאדם גורם להם.

את העמדות הראשונות בעד שמירת הטבע הביעו באמצע המאה ה-19 משוררים כגון ראלף אמרסון, פילוסופים כדוגמת הנרי ת'ורו, ופעילים-סופרים כמו ג'ון מויר, שהיו אוהבי טבע. ערכיהם חלחלו והשפיעו על החברה המודרנית שלנו, ובסופו של דבר, הערכים הגיעו לאקדמיה ונעשו תחום מחקר עצמאי. באופן דומה, צומחת כיום, במאה ה-21, תנועה חדשה ברחבי העולם בשם 'הגנה על בעלי החיים', ומשנה את אופן ההסתכלות שלנו על בעלי החיים ואת אופן ההתייחסות שלנו אליהם. ב-2014 נמצא ששיעור הטבעונים וצמחונים בישראל עומד על 13% (אחד הגבוהים בעולם). הגנה על בעלי החיים משלבת שני חזונות שונים של הקֶשר שלנו עם בעלי החיים; רווחת בעלי החיים וזכויות בעלי החיים. רווחת בעלי החיים היא תחום דעת מדעי שמודד פרמטרים כדוגמת כאב ולחץ, ואילו זכויות בעלי החיים הן ערך שמייסד את זכותם המהותית של בעלי החיים לחיים. בעוד החזונות משולבים בתנועה להגנת בעלי החיים, יש להם ביקורת הולכת וגוברת על כל צורות הניצול של בעלי החיים, כגון ניסויים בבעלי חיים, שימוש בבעלי חיים למטרות בידור (למשל בקרקסים, ברודֵאו, במלחמות שוורים) והתעשייה החקלאית.

מטרתה של "שמירת טבע בחמלה" (compassionate conservation) היא למזג הגנה על בעלי החיים עם הגנה על הטבע להשגת תוצאות שמירת טבע טובות יותר ^[5]. מנקודת מבט מעשית, סביר שמאמצי שמירת הטבע ייעצרו יותר ויותר באמצעות בקשות מטעם הציבור שלא לפגוע במינים מסוימים, אף על פי שהם פוגעים בממשק. לדוגמה, חיסול כלבים שהתפראו נתקל במחאה ציבורית בישראל, והמשרד להגנת הסביבה פסק שאין להרוג אותם. שילוב של ערכים של הגנה על בעלי החיים עם ירידה בהתערבות הציבור, יאפשרו לתכניות שמירת טבע להצליח בטווח הארוך.

שמירת טבע בחמלה קובעת גם כי כל חיה בפני עצמה משפיעה על תוצאות שמירת הטבע. חיות בר הן חלק מקבוצות חברתיות, הן משפיעות על הקבוצות הללו, יכול להיות שיש להן מידע חיוני עבור הקבוצה, וייתכן שיגיבו בצורות שונות לתנאי סביבה שונים. לדוגמה, במחקר על התקת ירבועים (Dipodomys stephensi) בקליפורניה נמצא כי קווי אישיות של כל ירבוע בנפרד קשורים להצלחת ההתקה ^[1].

הקונפליקט בין האדם לבעלי החיים הוא הגורם לנזק הרב שנגרם לחיות הבר, אבל הבנה מעמיקה יותר של התנהגות חיות הבר יכולה להוביל לפתרונות הומָניים יותר. דינגו וקנגורו נחשבים מינים מזיקים באוסטרליה, ומדי שנה מומתים מיליונים מהם כדי להפחית את מקרי הטריפה וכדי להקטין את צריכת העשב שהכבשים נזקקות לו. עם זאת, מחקרים טוענים שסביר שקבוצות חברתיות יציבות של דינגואים יובילו להפחתת מקרי הטריפה, ושקנגורואים מתחרים על משאבי תזונה רק בתקופות בצורת ^[2].

בישראל, נכשלו מאמצים ארוכי טווח להשתלט על אוכלוסיות התנים. ממחקר שנערך לאחרונה עולה כי מזון שהושג ממשקים חקלאיים הביא לכך שהתנים נדרשו להתנועע פחות, וכך נותרו להם זמן ואנרגיה רבים יותר להתרבות ^[3]. לפחות בטווח הזמן הקצר, הפחתה במזון שמקורו במשקים חקלאיים הגבילה את גידול האוכלוסייה. לעתים הפתרונות היצירתיים האנושיים הם היעילים ביותר, כדוגמת שימוש בבעלי חיים על תקן שומרים (כלב או למה) בסביבות של חוות ידידותיות לטורפים באפריקה ^[4].

לרוע המזל, המחקרים החדשים ואסטרטגיות האִפְחוּת הללו הופיעו לאחר ניסיונות שווא של מאמצי אִפְחוּת פוגעניים ולעתים קרובות גם קטלניים, שמטרתם הייתה לפגוע בחיה מסוימת ולא ליצור מחדש את האיזון המחויב. כצעד ראשון מציעה שמירת טבע בחמלה ארבעה עקרונות לשמירת הטבע:

• אין לפגוע בחיות בר, וזאת מתוך מחויבות למתן עדיפות גבוהה לגישות שאינן פולשניות במחקר ובנוהג שמירת הטבע, ומתוך הכרה בכך שהתערבויות פולשניות עלולות לפגוע בפרטים, באוכלוסיות ובמערכות אקולוגיות;
• יש משמעות לכל חיה בפני עצמה במחקרי שמירת טבע ובשמירת טבע עצמה. היא אינה סתם פרט מתוך מין או אוכלוסייה, ויש לנהוג בה בחמלה בטבע ובשבי;
• יש ערך למאמצי שמירת טבע עבור כל חיות הבר, מקומיות ולא מקומיות, נפוצות או נדירות, וללא קשר לתועלת שנדמה לנו שיש להן עבור בני האדם;
• דו-קיום של בני האדם עם חיות הבר הוא היעד הסופי והמהותי שמנחה את נוהגי שמירת הטבע בחמלה.

כדי להשתתף בתחום המרתק הזה של מחקר שמירת טבע שכולל מחקר יישומי ושיח אֵתי, הצטרפו לרשת המחקר של שמירת הטבע בחמלה במזרח התיכון.