בולענים ושמירת טבע: מסקנות מניסוי לא מתוכנן בעין גדי

לאורך החוף המערבי של ים המלח נוצרו בעשור האחרון יותר מאֶלף בולענים, והם מתפתחים בתהליך דינמי בעקבות ירידת מפלס הים ^[3]. תופעת הבולענים מסוכנת לנפש ולרכוש ולכן השטחים הנגועים בה ננטשים. באזור עין גדי ננטשו משנת 1998 חלק מהשטחים החקלאיים וכן חניון לילה בחוף הים. שטחי החקלאות בנווה עין גדי שתופעת הבולענים התפתחה בהם נאמדים ביותר מ-60 דונם.
בשנת 2008 ערכנו מפקד השוואתי של עצי-הבר הגדלים בחלקות הנטושות של מטעי התמרים בנווה עין גדי לעומת התחדשות של עצים מאותם המינים במטעים הפעילים בין נחל דוד לנחל ערוגות. במטעי התמרים של עין גדי נהוגה הדברה מזערית של צמחיית-הבר והחקלאים מקבלים אותה כחלק מתנאי השטח ^[2]. אף על פי שהתפתחות עצי-בר בוגרים אינה מתאפשרת בשטח חקלאי, התחדשותם מטופלת ברוב המקרים בגיזום אלים ולא בעקירה. ההבדל העיקרי בין החלקות הנטושות לבין המטעים הפעילים הוא ההשקיה. בסקר נמצא שחמשת מיני העצים המקומיים מאלה המתחדשים במטעי התמרים המושקים, מצליחים להתקיים גם בחלקות שננטשו (טבלה 1). הווה אומר, העצים שהתבססו הודות למנגנון ההפצה למרחק ובזכות נביטת זרעיהם בקרקע הלחה של המטעים – שורדים ללא השקיה, במשך תקופה של כעשר שנים. מדובר בעצים שמוצאם באזור הפיטוגאוגרפי המכונה סודני. הצמחים גדלים בשטח הנטוש כאוכלוסיות בנות עשרות עצים ויותר (טבלה 1) וחלק מפרטיהם התפתחו לממדים של עצים בוגרים בהיעדר גיזום.

טבלה 1

תוצאות מפקד עצי-הבר בשטח הנטוש של מטעי התמרים ובמטעים הפעילים בנווה עין גדי

מטעי התמרים הפעילים הם בית גידול יחידי כמעט בנווה עין גדי לפתילת-המדבר ^[2], ולכן צפיפותה הנמוכה יחסית בשטחים ללא השקיה (1/8 מהצפיפות במטעים הפעילים) היא תוצאה צפויה. עבור מיני עצים אחרים, מטעי התמרים הנטושים הם בית גידול שעונה במידה זו או אחרת על דרישותיהם האקולוגיות. העץ השליט בחלקות הנטושות הוא סלוודורה פרסית, מין נדיר בארץ. נמצא שצפיפות הסלוודורה במטעים הנטושים (2.7) זהה כמעט לצפיפות התחדשותה במטעים הפעילים (2.8), דבר המעיד על כושר הסתגלותו של הצמח לתנאים המשתנים. פרטי גוּפנן המדבר ששרדו בשטח הנטוש הם בעלי ערך מיוחד, כיוון שהגוּפנן נמצא בסכנת הכחדה בישראל. כאוכלוסייה הוא מתקיים בארץ רק בנווה עין גדי, בעיקר בשוליהם של מטעי התמרים ^[2]. אזור המטעים, כולל החלקות הנטושות, הוא התחום הבלעדי כמעט להבטחת עתידו של המין בארץ.
הנתונים שהוצגו לעיל הם חלק מתוצאות הניסוי הלא מתוכנן – נטישת חלקות חקלאיות בגלל הבולענים. הניסוי התרחש בעיקר בשטח המשתרע בין הנחלים דוד וערוגות ותוצאותיו מחזקות את ההמלצות לשיקום נוף של צומח סודני בנווה עין גדי ^[1]. העצים שהתבססו בזכות השקיית התמרים, ושורדים (וגם מתפתחים) במשך שנים מספר לאחר הפסקת ההשקיה, הם עדות התומכת באפשרות של שיקום נוף עצים ושיחים סודניים בהשקיית הנטיעות על-ידי טפטוף במשך תקופה מוגבלת בלבד ^[1].
העמידות של הסלוודורה ושל מיני עצים נוספים בתנאי עקה (הפסקת ההשקיה מוגברת) וכושר הסתגלותם לתנאים ללא השקיה, הם עובדות בעלות פוטנציאל יישומי נרחב. הפרדיגמה החדשה של מדיניות הפיתוח באזורים יובשניים בעולם ^[5] מדגישה את הערך הגבוה של העצים מהמינים המקומיים ומצביעה על נטיעתם ועל שיקום הצומח המעוצה הטבעי בתור ההשקעה המשתלמת ביותר באדמות הצחיחות. מתוצאות הסקר שערכנו עולה כי העצים הסודניים הם משאב אפשרי לשיקום הצומח ולשיפור שירותי המערכת האקולוגית בבקע ים המלח.
צוות מחקר הכולל גאולוגים, הידרוגאולוגים וגאופיזיקאים הופקד על חקר הבולענים בחבל ים המלח, והחוקרים קובעים כי לא רק שהתופעה אינה דועכת, אלא שהיא אף מואצת ^[3]. הנתונים שחשפנו כאן הם דוגמה לכך שמלבד הסוגיות שנמצאות בתחום מדעי כדור הארץ, יש גם היבטים אקולוגיים הקשורים בעקיפין לתופעת הבולענים, והם ראויים להתייחסות שכוללת מעקב ומחקר. למרות שהשלכותיה של התופעה על מהלך החיים באזור ים המלח הן שליליות, כדאי לשקול צעדים שיאפשרו הפקת תועלת מסוימת מהמצב שנוצר. הכרזת מוקדי הבולענים כשטח מוגן לצורכי מחקר רב-תחומי וניטור ארוך טווח יכולה לתרום למדע, לשמירת הטבע ולפיתוח ענף מיוחד של תיירות אקולוגית באזור. השטח עצמו חייב להיות סגור לכניסה (קודם כול מסיבות בטיחותיות), אך יש לשמור אותו בצורה נאותה, לאפשר גישה לתצפית עליו ממרחק סביר ולשלט את גבולותיו לאזהרה בטיחותית ולהסברה על ייעודו.
היבט נוסף של מדיניות שמירת הטבע באזור הוא הצורך להשלים מערך מייצג של שטחים מוגנים. בשמורת עין גדי שהוכרזה בשנת 1971 נכללו בעיקר צוקים רמים, כמעט ללא שיחים ועצים, וכן נחלים שמתרחשים בהם שיטפונות עזים. עד לאחרונה לא צורף לשטח השמור ולו דונם אחד מקרקעות נווה המדבר. רק בשנת 2007 הוחלט לספח לשמורה טרסות חקלאיות עזובות במדרון עין גדי ^[4], אך עדיין אין שום ייצוג בשמורה למניפות הסחף הפוריות. החלקות שננטשו בשל תופעת הבולענים יוצרות הזדמנות לתיקון חלקי נוסף של החלטות העבר, וזאת בהתאם לגישה שהוצהרה במסמך העקרונות לשיתוף הפעולה בין קיבוץ עין גדי לבין רשות הטבע והגנים – "כדי להשלים ייצוג נופים ובתי גידול של נווה עין גדי במרחב השמורה, ועל מנת לשמור ולשחזר את המגוון הביולוגי בנווה" ^[4].