מאה שנים חלפו מאז מותו הטרגי והמסתורי של אהרן אהרנסון ב-15 במאי 1919 במטוס קטן שנעלם מעל תעלת למאנש בדרך מלונדון לצרפת. מאמרים וספרים נכתבו על האיש הדגול ועל פעילותו כאגרונום חוקר [6] וכמדינאי ציוני, בעיקר על גילוי אוכלוסיות חיטת הבר (איור 1) בצפון הארץ, על ייסוד תחנה חקלאית ניסיונית בעתלית [6] ועל הקמת מחתרת ניל"י. פחות נחשפו לציבור בקיאותו המעמיקה בידיעת הארץ, כישרונותיו כסוקר טבע רחב-מבט וחד-עין ותחילת עשייתו בארץ ישראל בתחומים שמקובל לשייכם כיום לאקולוגיה המעשית ואף לשמירת הטבע. דעה על עזבונו של אהרנסון מובאת כאן בהקשר לעידן שנקטעו בו חייו הסוערים, אך מזווית ראייה עכשווית של אקולוגיה יישומית. הדעה מבוססת על עובדות, אך היא אישית ואינה מתיימרת להיות מחקר היסטורי.
איור 1
חיטת הבר (Triticum dicoccoides) מהר עמשא
הימצאות המין ברצועת סְפָר המדבר מעידה על עמידותו בתנאי היובש, בהתאם לסברתו של אהרן אהרנסון | ציור: אירנה בלכר © 2010 , עט ודיו
המונח "מגוון ביולוגי" לא היה בשימוש בימי אהרנסון, אך הוא היה הראשון ביישוב היהודי בארץ שפעל באופן מעשי ושיטתי בתחום זה על היבטיו הרבים, שמתחילים בתיעוד המדעי. בעשבייתו היו בשנת 1914 יותר מ-20,000 דגימות צמחים שנאספו בארץ ישראל [2], כולל מינים נדירים מאוד שלא תועדו בארץ קודם לכן [3] (איור 2). אוצר זה שרד בזכות משפחת אהרנסון שהצליחה להצילו בעת הרס "התחנה היהודית לניסיונות חקלאיים" בעתלית על-ידי השלטון העות'מאני אחרי שנחשפה מחתרת ניל"י. משנת 1980 עשביית אהרונסון (איור 3) נשמרת באוספים הלאומיים של מדינת ישראל, כאגף נפרד בעל ערך מדעי והיסטורי מיוחד. לא רק בתיעוד המגוון הבוטני עסק אהרנסון, גם הזואולוגיה לא הייתה זרה לו. למשל, היו בתחנה בעתלית אוסף עשיר מאוד של רכיכות מים מתוקים ואוסף חרקים שימושי בחקלאות [2]. אמצעי איסוף המידע הנגיש ביותר כיום – הצילום, היה בתחילת המאה ה-20 עדיין בחיתוליו, אך אהרנסון רכש את המקצוע והשתמש בו לתיעוד באלפי תצלומים של נוף אתרים, עצים מיוחדים, פרטי צמחים, חקלאות מסורתית וכדומה [2].
איור 2
נימפאה תכולה (Nymphaea nouchali) – צמח בסכנת הכחדה
המין תועד (והוגדר נכונה) לראשונה בארץ בשנת 1906 על–ידי אהרן אהרנסון | ציור: אירנה בלכר © 2008, צבעי מים
איור 3
סולנום החדק (Solanum incanum) – מין אופייני לנווה עין גדי
גיליון עשביית אהרן אהרנסון (עין גדי, 1908), האוספים הלאומיים, האוניברסיטה העברית בירושלים | צילום: מיכאל בלכר
גם מונחים כגון "בנק הגנים" או "שימור ex-situ" (מחוץ לאתר) עוד לא היו בשפת המדע השימושי לפני כמאה שנה, אך אהרנסון חיפש אז זנים מקומיים של גפן, זית, חרוב, תאנה וצמחי תרבות אחרים, כמו גם מינים נדירים של עצי בר ארץ ישראליים, וניסה לשמור עליהם באוספים החיים בתחנה הניסיונית [2, 5]. בתחילת המאה שעברה הוא הדגיש את סכנת האובדן של הזנים המקומיים בעקבות ההאחדה הכללית שתלווה את מהלך הפיתוח הלאומי בארץ [4]. הספר האדום של המינים המאוימים הראשון בעולם ראה אור יותר מארבעה עשורים לאחר מותו של אהרנסון, אולם המונח "מינים בסכנת הכחדה" מופיע בכותרת מאמרו [5] כבר בשנת 1913, בעידן של שחר שמירת הטבע באירופה ובצפון אמריקה, בתקופה שאף אחד אחר לא כתב על הנושא (וכנראה גם לא חשב על כך) בהקשר של ארץ ישראל, כולל הסיירים הזרים שביקרו בה. ראוי לציין שבד בבד עם עניין מניעת ההכחדה של מינים וזנים נדירים, פעל אהרנסון כמומחה גם בקצה השני של האקולוגיה היישומית – בהתמודדות עם התפרצות המינים המזיקים למשק ולבריאות התושבים, כולל מקרה קיצוני של נחילי ארבה [1], שממשיך להעסיק אקולוגים בארץ מדי כמה שנים עד ימינו אנו.
אחד החיבורים החשובים של אהרן אהרנסון הוא דו"ח בנושא היערות שהוגש ב-23 באוקטובר 1913 לשלטונות העות'מאניים. המסמך המקצועי היה כתוב ברוח אהבת הטבע, אך גם מעיד על הכרה של המחבר עם מנהגי האוכלוסייה המקומית [3]. אהרנסון דרש להגביל בחוק את השימוש בעצים להכנת פחם וסיד ולאסור על יצוא של פחמי עץ (שיוצאו בעיקר למצרים). כדי לעודד נטיעות הוא הציע לשחרר ממס כל בעל קרקע המגדר שטחי יער לשם שמירתם או נוטע עצים באדמות פנויות. אהרנסון הזהיר מפני השימוש הבלעדי בייעור בעצי מחט מחמת סכנת השרפות, והמליץ להקיף כל חלקה בפס עצים העמידים יותר בפני דלקות. הוא עמד על הצורך להקים מנגנון של שומרי יער ולעודד התארגנות אגודות ציבוריות של ידידי יער. אלה רק חלק מהצעותיו לעצירת השמדת היערות בארץ ולשיקומם. כיובל שנים אחרי הגשת המסמך המדובר צוין בהערכה רבה [3] שקורא התזכיר של אהרנסון "אינו יכול שלא להתפעל משליטתו של המחבר במקצוע הייעור".
מחקר הפלישות הביולוגיות גם הוא החל כ-40 שנה אחרי שאהרנסון הלך לעולמו, והמושג "מינים פולשים" עלה לכותרות של האקולוגיה היישומית רק בעשורים האחרונים. בתחום זה אהרנסון לא הקדים את זמנו בארץ. כאגרונום הוא עסק גם ביבוא של עצי סרק זרים [2, 3] , כמו שעשו גננים ויערנים רבים ומכובדים ברחבי העולם. גם כיום יש הממשיכים בפעולה המפוקפקת הזו, אך במדינות רבות כבר נדרשת לכך הערכת סיכונים קפדנית. אהרנסון כנראה היה הראשון שהצביע בעין חדה של אקולוג על התנאים הסביבתיים המקבילים של ארץ ישראל וקליפורניה [4], אך האינטואיציה המדהימה שלו לא הדליקה נורה אדומה כאשר הוא שתל בהתלהבות את דקל הוושינגטוניה בארץ. כיום הוושינגטוניה מנאות המדבר בקליפורניה היא עשב שוטה בתחום התחנה הניסיונית ההיסטורית בעתלית ובאתרים אחרים בארץ, ואף צמח פולש בשמורות הטבע. כותב שורות אלה, הנושא בליבו הערכה עמוקה לאהרנסון ולמפעליו, מרשה לעצמו להניח שלו הייתה לאיש הענק אפשרות לתקן את שגיאתו, הוא היה עושה זאת.
החיים המבריקים של אהרן אהרנסון נקטעו. הוא היה בן 43 במותו, דרכו המקצועית והמדינית הייתה עוד לפניו.
מקורות
- אהרנסון א. 1915. המלחמה בארבה. הרצאה שנקראה ביום א' לחוה“מ פסח התרע"ה. ירושלים: דפוס האור.
- אהרנסון א (עיזבון). 1959. תקציר הדוח על פעולות התחנה היהודית לניסיונות חקלאיים בעתלית בשנים 1910–1914. מדע ד (1): 34–38.
- אופנהיימר ה. 1959. אהרן אהרנסון כסולל דרך לייעור הארץ. ליערן 9 (2-1): 3–9.
- Aaronsohn A. 1910. Agricultural and botanical explorations in Palestine. Bureau of Plant Industry, Bulletin 180. Washington (DC): US Department of Agriculture.
- Aaronsohn A. 1913. Notules de phytogéographie palestinienne (II). Espèces en voie d'extinction. Bulletin de la Société Botanique de France 60: 585-592.
- Katz S. 2001. On the wings of the brittle rachis: Aaron Aaronsohn from the rediscovery of wild wheat (“urweizen”) to his vision “for the progress of mankind.” Israel Journal of Plant Sciences 49: 5-17 (Supplement).