ענף החקלאות הימית העולמי נמצא בגידול מתמיד בשנים האחרונות עקב שילוב של מספר רב של גורמים, כגון: התדלדלות דגת הים בכלל הימות והאוקיינוסים (למרות התפתחויות טכנולוגיות כמות הדגה הנידוגה נשארת פחות או יותר קבועה, 80 מיליון טונות בשנה); גדילה מתמשכת של אוכלוסיית העולם, הגוררת דרישה גוברת לאספקת חלבון מן החי; חיפוש אחר מקורות מזון בריאים יותר; הבנה הולכת ומעמיקה ביחס להשפעות החקלאות הקונבנציונלית על המערכות האקולוגיות ביבשה. ישראל אינה שונה מהמגמה העולמית – ענף הדיג בים התיכון לחופי ישראל נמצא בתהליך של קריסה.

גידול מתועש של דגים בים מעורר חששות באשר להשפעתו על הסביבה הימית. החששות הם מהשפעה מקומית – בעיקר כתוצאה משחרור מוגבר של חומרים מזינים למים (ממזון הדגים ומהפרשותיהם), ומהשפעה על מערכות אקולוגיות במרחק רב, עקב העובדה שרוב הדגים המגודלים בכלובי הדגים הם טורפים, הניזונים בעיקר מדגי ים אחרים שנידוגו לשם כך.

החקלאות הימית בישראל נעשית בחוות דגים בתוך נמל אשדוד ובחווה בים הפתוח מול אשדוד. היקפי הפעילות נמוכים (כ-2,000 טונות בשנה) בהשוואה לגידול דגים בברֵכות יבשתיות (כ-18,000 טונות בשנת 2010), ובוודאי שביחס לכמות הדגים המיובאת לארץ (בין אם קפואים ובין אם טריים [47,000 ו-7,000 טונות בשנת 2010, בהתאמה]).

כיום נעשה רוב גידול הדגים בישראל סמוך לחוף. משרד החקלאות ופיתוח הכפר מתכנן להרחיב את פעילות ענף החקלאות הימית, בעיקר בים הפתוח. זאת בעיקר בגלל הקושי באיתור שטחים פנויים משימושים אחרים בקרבת החוף, ומאחר שהזרמים בים הפתוח גורמים להרחקה טובה יותר של מזהמים מכלובי הדגים.

המשתתפים בדיון שבדפים הבאים מציגים את תרומת הענף, מאירים בעיות קיימות ופוטנציאליות בתהליכי הגידול, ואף מציעים פתרונות אפשריים. אנו מקווים שקריאת העמדות השונות תעזור לקוראים לגבש עמדה מושכלת ביחס לעתיד החקלאות הימית לחופי ישראל.

היקף חקלאות המים בעולם עולה בהתמדה, אך בישראל הענף מצטמצם. לשם פיתוח הענף בישראל, במיוחד במי ים, נדרשת בחינה מקיפה של המינים והטכנולוגיות המתאימים להרחבת הענף. לשם כך, יש צורך בהבנת המשתנים שמשפיעים על הצלחה של מין וטכנולוגיה. הבנות כאלה יסייעו לממשלה ולעוסקים בענף להשקיע את משאבי הפיתוח המוגבלים במינים שניתן להחדירם לשוק בכמויות גדולות ולאורך זמן. נוסף על כך, העיקרון המוביל להצלחה של גידול מסחרי לאורך זמן הוא שתזונת הדגים וטכנולוגיית גידולם יהיו בנות-קיימא, ושהזיהום שייווצר כתוצאה מהגידול יהיה קטן יחסית ולא יפגע במערכת האקולוגית. הסיבה לכך היא שמחיר המזון, שמירה על איכות המים וטיהור השפכים מהווים את רוב העלות של גידול דגים בכלובים או של גידול דגים או חסילונים (שרימפס) בברֵכות.

קיימוּת של כל פעילות אנושית מתבטאת ביכולתה להתקיים לאורך זמן, רצוי לתמיד. מחקרים על גידול המינים המובילים בעולם בחקלאות המים בכלל ובחקלאות הימית בפרט, הראו שככל שעולָה קיימות הגידול של מין (מבחינת תזונה, טכנולוגיית גידול, זיהום הסביבה), עלות הגידול ומחיר המין בשוק יורדים, ואילו היקף גידולו עולֵה. לכן, בבחירת מינים וגישות טכנולוגיות לגידול רצוי להתחשב בידע הקיים שנוגע לביולוגיה שלהם בהקשר של גידול מסחרי.

האצות מובילות בקיימות ובהיקף הגידול (כפי שצמחים הם הגידול המוביל בחקלאות יבשתית). מיקרו-אצות ב"מים ירוקים" אינן רק הבסיס לחיים בסביבה המימית, אלא גם גידול חקלאי רב-ממדים. אצות ים רב-תאיות הן כמחצית מהיבול הטרי המגודל בחקלאות הימית. הקבוצה הבאה אחריה בקיימות ובהיקף הגידול היא צדפות (הניזונות מ"מים ירוקים" טבעיים בחופי הים), ואילו כעשרה אחוזים בלבד הם דגי ים – רובם טורפים שמגודלים בכלובי דגים.

עיקר גידול האצות הרב-תאיות והצדפות הימיות נעשה בחוות ענק קרוב לחוף. עיקר גידול הדגים הימיים נעשה בחוות כלובים. בשנים האחרונות מתפתחת גישה בת-קיימא לגידול דגים בחוות רב-גידוליות. הגידול נעשה בצורה משולבת עם מינים נוספים, המשלימים זה את זה מבחינה סביבתית. גידול משולב משפר מאוד את נְצולת המזון המוגש לחיות, ומקטין בכך את בזבוז המשאבים היקרים (חלבון למשל) ואת הזיהום הסביבתי. הקטנת הבזבוז והזיהום משפרת את הקיימות של החוות ואת הכלכליות שלהן, שכאמור כרוכות זו בזו. העיקרון העומד בבסיסן של כל המערכות המשולבות הרב-גידוליות הוא גידול של מיני יצורים ימיים בעלי ערך כלכלי מרמות תזונה שונות – יחד, כדי ליצור מאזן סביבתי יצרני ורווחי. בצד אחד עומדים יצורים מוזנים – בעיקר דגים וחסילונים – המקבלים את מזונם מהמגדל, צורכים חמצן ומפרישים עודפים כזיהום חלקיקי ומומס. מנגד מאזנים אותם יצורים בעלי ערך כלכלי, שתוך מיצוי תזונתם מהמים גם מנקים אותם, ובעצם משמשים מסננים ביולוגיים. מכירת יצורים אלה הופכת את טיהור המים לפעולה רווחית.

התאמת הגישה הרב-גידולית לים מחייבת מחקר ופיתוח, שכן השטחים הזמינים ליד החוף מנוצלים. אחד מכיווני המחקר הוא פיתוח חוות רב-גידוליות ענקיות בעומק הים, למשל צמוד לחוות של טורבינות רוח ולפלטפורמות של נפט וגז. בעולם קיימות כבר חוות ימיות, חלק מהן ענקיות, שמגדלים בהן זה ליד זה דגים (המקבלים מזון בכופתיות), צדפות (המסננות הפרשות חלקיקיות של הדגים), אצות מיקרוסקופיות (שמתפתחות במים הודות להפרשות המומסות) ואצות רב-תאיות (הממצות מהמים את שאריות ההפרשות המומסות). לדעתי, כיוון זה הוא אחד המבטיחים ביותר והרווחיים ביותר של החקלאות הימית בצורה בלתי מוגבלת ובת-קיימא לטובת התעשייה ולהגדלת כמות המזון בעולם.

מאבקים סביבתיים בעולם עסקו במשך השנים בשאלת הגידול המסחרי של דגים בים. המאבק המוכר ביותר בישראל בתחום זה הוא המאבק הסביבתי, המשפטי והציבורי, שהוביל להוצאת כלובי הדגים ממפרץ אילת, בין היתר בשל הרגישות הייחודית של המערכת האקולוגית במפרץ. בימים אלה מקודמת הקמתם של כלובי דגים בהיקף גדול בים התיכון על-ידי משרד החקלאות ופיתוח הכפר, ולנוכח מצבו העגום של ענף הדיג בים התיכון היא נתפסת כאמצעי חשוב להבטחת הביטחון התזונתי של תושבי מדינת ישראל. עם זאת, לאור ההשלכות הסביבתיות של ענף זה הרי שקבלת ההחלטות בעניינו, כמו לגבי כל פעילות אחרת בסביבה הימית, חייבת להיעשות בכפוף לראייה כוללת של ניהול במרחב הימי, בצורה שתתחשב בשמירה על תפקודי המערכת האקולוגית של הים התיכון. את התכנון יש לעשות בשקיפות ובשיתוף הציבור מתוך מחשבה ארוכת טווח על שמירת הסביבה הימית, וכאשר בוחנים את השפעותיה של החקלאות הימית, יש לוודא כי פעילות זו משתלבת בניהול כלל השימושים בסביבה הימית כיום ובעתיד.

חקלאות ימית, כמו כל ענף בחקלאות המודרנית, היא מערכת שמרוכזת בה בצפיפות כמות גדולה של בעלי חיים, שהאדם מזין באופן מתוכנן לשם גידולם. מערכת מתועשת שכזו משפיעה על הסביבה בכמה אופנים:

• מקור המזון – האוכל הניתן לדגים הגדלים בכלובי הדגים מיוצר בחלקו מדגים אחרים המיובאים מרחבי העולם. מציאות זו מקבלת ביטוי במדד הבסיסי המתאר את היחס בין כמות הדגים שיש להוציא מן הים כדי לגדל כמות מסוימת של דגים שניזונים מהם (FIFO – fish in/fish out). למרות התקדמות רבה בייצור המזון לדגים, ואף על פי שלמגדלים יש אינטרס כלכלי מובהק לצמצם את בזבוז המזון, הרי שברמה העולמית זו השפעה משמעותית ביותר על הסביבה.
• עמודת המים והמשקע בקרקעית – מזון שלא נאכל והפרשות הדגים מעשירים את עמודת המים בחומרים מזינים (nutrients), כגון חנקן מומס וזרחן. חומרים אלה בתוספת חלקיקים אורגניים עלולים גם להצטבר במשקע מתחת לכלובים, וקיים חשש מהיווצרות תנאים של חוסר חמצן במשקע שעל הקרקעית (dead zone). ככל שעומק המים מתחת לכלובי הדגים רב יותר, וככל שנעשה שימוש יעיל יותר במזון, כך מצטמצמות השפעות אלה. ההחלטה להעתיק את הפעילות לים התיכון ולהציב את החוות בעומק הים תורמת כמובן לצמצום השפעות אלה.
• חומרים אנטיביוטיים וכימיקלים – כבכל גידול אינטנסיבי של בעלי חיים, מגדלי הדגים מתמודדים עם בעיה של טפילים ומחלות. יש לצמצם את השימוש בחומרים רפואיים, כדוגמת חומרים אנטיביוטיים, ואת השימוש בחומרים מונעי צִמְדָה, ולנטר את הריכוזים שלהם כדי למנוע את הצטברותם אצל הדגים המשווקים ובסביבה הטבעית.
• בעלי חיים – עודפי מזון במים עשויים למשוך מיני דגים מהסביבה אל קרבת כלובי הדגים. נוסף על כך, תמותת דגים בכלובים היא בלתי נמנעת, והימצאותם של דגים מתים בתחתית הכלובים או השלכתם לים בקרבת הכלובים יוצרות מעין תחנת האכלה. היא גורמת לשינוי התנהגות של אוכלוסיית הטורפים הטבעית שנמשכת אל הדגים המתים (דבר שהודגם לא מזמן על-ידי כרישים).

צמצום החתימה הסביבתית של גידול דגים בים יכול להתבצע, בין השאר, על-ידי גידול דגים הצורכים מזון ובו תכולת דגים נמוכה, או פיתוח של גידולים משניים (שימוש בחומרים המזינים המופרשים למים ובעודפי המזון לגידול מינים נוספים). לשם כך, נוסף על הצורך בפיתוח טכנולוגיות הגידול המתאימות, יש צורך בפיתוח דרישה של שוק הצרכנים. בעולם קיימים מסעות הסברה לעידוד צריכת מזון מן הים שגודל בתנאים סביבתיים מיטביים, ובאירופה אף קיים "תקן סביבתי" לדגים, המשפיע על התנהגות צרכנים ומסעדנים. בקרב ארגוני סביבה בישראל עלה הרעיון לגבש תו תקן שכזה, אך הרעיון טרם הבשיל לכלל מעשה, מאחר שבארץ היקפי הדיג והגידול עדיין קטנים. גם אם נראה שעוד רחוק היום שהצרכן יבחר את הדגים בסופרמרקט בהתאם לתקן סביבתי, עלינו רק להיזכר שעד לפני שנים בודדות לא היו ביצים אורגניות על המדפים של כל רשתות שיווק המזון.

התכנית להרחבת שטחי החקלאות הימית מול חופי אשדוד, שמקדם משרד החקלאות ופיתוח הכפר, יכולה להיות הזדמנות לבחינת ההשפעות של גידול דגים בהיקף גדול בים הפתוח ופיתוח ממשק שיקטין השפעות אלה. תכנית זו הופקדה, אך נכון לכתיבת שורות אלה טרם נחשפו לציבור כלל המסמכים הרלוונטיים (כגון התסקיר הסביבתי, תכניות הניטור הנדרשות ותכנית הניהול הסביבתית), כך שלא ניתן עדיין לבחון אם ההצהרות והכוונות החיוביות אכן יקבלו תוקף של תכנית סטטוטורית.

מצבו העגום של ענף הדיג בים התיכון והמגמה לפתח את גידול הדגים בכלובים בים הפתוח מהווים דוגמה נוספת כי חזון וראייה לאומית ארוכת טווח ביחס לים התיכון, המגדירים סדרי עדיפויות לאומיים שיאפשרו ניהול מושכל ואחראי של המרחב הימי ומשאביו, הם צורך השעה.

בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות לצורך בפיתוח החקלאות הימית העולמית כמקור להבטחת חלבון מן החי לטובת הציבור, והענף מתפתח בקצב עולמי שנתי של 10%‒5. ענף החקלאות הימית בים התיכון מתעורר אף הוא. מדינות האיחוד האירופי, המייבאות כ-70% מצריכת הדגים שלהן מהמזרח הרחוק, חוששות מעלייה של עלויות היבוא מאסיה (בשל עלייה ברמת החיים במדינות אסיה ובעלויות ההובלה הימית).

לפיכך, האיחוד האירופי מעודד את פיתוח ענף החקלאות הימית בים התיכון, והענף עומד בפני הרחבה משמעותית מאוד של היקפי פעילותו. בצפון האגן מתכננות המדינות האירופיות (בעיקר איטליה, טורקיה, יוון וספרד) להכפיל את היקף הגידול  עד שנת 2030 ולהגיע להיקף משותף של 600,000 טונות דגים בשנה. בדרום האגן מתכננות מדינות צפון אפריקה, המגדלות כיום דגים בסדרי גודל של אלפי טונות בשנה, הרחבה משמעותית. מרוקו, לדוגמה, מתכננת עלייה דרמטית מ-2,000 טונות ל-200,000 טונות תוך מספר שנים. מצרים ראויה להתייחסות מיוחדת. אמנם רוב הגידול בה מתבצע במים המליחים של דלתת הנילוס, אך מדובר בהיקפי גידול עצומים – 800,000 טונות בשנה – המקנים לה מעמד של "סין של הים התיכון". להיקפים אלה יש משמעות אקולוגית נרחבת – מאות מיליונים עד כמיליארד דגיגים מסוג קיפון (ממינים שונים, כולל Mugil cephalus, או בשמו העממי – בורי) נתפסים בים כדי לאפשר גידול בהיקף כה גדול. היקף נרחב זה הביא ללחץ של הדייגים המצריים על הממשלה, ולאחרונה להוצאת צו איסור על תפיסת דגיגי בורי בים התיכון.

התפתחות ענף גידול הדגים בים התיכון מעמידה בפני ענף החקלאות הימית בישראל הזדמנות להיות מקור ליצוא תשומות – ידע, מערכות ודגיגים. לישראל יתרונות איכותיים מוכחים בתחום המחקר, הפיתוח והטכנולוגיות. כמו כן, ביות של קיפון בורי ושל דגי הדקר (Epinephelinae, ובשמו העממי לוקוס) בישראל יכול להיות כר נרחב לגידול דגיגים במכוני רבייה מסחריים למטרות יצוא.

החקלאות הימית הישראלית מספקת כיום כ-5% בלבד מצריכת הדגים המקומית. אחת הסיבות לכך נעוצה בקושי לפתח חקלאות בים הפתוח והסוער. רוב החקלאות הימית בעולם מתרכזת במפרצים מוגנים, שם הגלים אינם מאיימים על הכלובים ועל הדגים. בישראל, לעומת זאת, נסגרו בשנת 2008 כלובי הדגים במפרץ אילת, ופוטנציאל הגידול הופנה אל הים התיכון שהוא סוער במיוחד בחופי ישראל.

לאחרונה השלים משרד החקלאות ופיתוח הכפר הכנת תב"ע להרחבת ענף החקלאות הימית בכלובים בים התיכון. התכנית הופקדה בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה במחוז מרכז, והיא מתווספת לתב"ע קיימת בשטח של 8,000 דונם. התכנית החדשה כוללת שטח בגודל של כ-6,000 דונם, שנמצא כ-12 ק"מ מערבית–צפון-מערבית לאשדוד. עומק המים בו 45‒80 מטר, והוא מאופיין בזרמים חזקים. בחלקו הדרומי של השטח ניתן יהיה לגדל עד 2,000 טונות דגים בטכנולוגיית גידול בכלובים, בהתאם לקו המנחה בתב"ע הקיימת. הדבר ייעשה בצורה דומה לאופן הגידול שנעשה בחוות דגי הים, שבה כבר הושגה הצלחה והוכחה ההיתכנות המסחרית. בחלקו הצפוני של השטח ניתן יהיה לגדל עד 10,000 טונות, באמצעות טכנולוגיות קיימות אחרות ועתידיות. נוסף על כל זאת, המשרד עוסק באיתור שטחים נוספים בעלי פוטנציאל עתידי לחקלאות ימית, וזאת במסגרת הכנת תכנית רחבה יותר (פרוגרמה) בתחום חקלאות המים והדיג.

גידול דגים בלב הים הוא פתרון שאינו פוגע בסביבה, ואינו יוצר מפגע סביבתי, כגון זיהום קרקע, זיהום מקורות מים, מפגעי ריח ומפגעים חזותיים. הדמיות לפיזור הפרשות מגידול דגים בכלובים בלב הים מראות כי ההשפעות הסביבתיות זניחות. הרחבת היקף הגידול של דגים טריים בישראל עשויה להביא להקטנת התלות ביבוא של דגים קפואים, שמהווה 65% מצריכת הדגים בישראל. אספקה זו של דגים טריים עשויה גם להוריד את הביקוש מענף הדיג, וכך תסייע לניהול ממשק דיג בר-קיימא.

חברת ערדג מפעילה שתי חוות לגידול דגים בים, שיחדיו אחראיות לגידול רוב דגי הים בישראל – כ-2,000 טונות דגי דניס בשנה. כשני שלישים מהגידול מתבצעים בחווה הנמצאת בתוך נמל אשדוד (צמוד לשובר הגלים החדש), והשאר בחווה הנמצאת בלב ים, במרחק של כ-12 ק"מ מחופי אשדוד. ביחס לצריכת הדניס המקומית, נתח השוק של חברת ערדג חזר לרמתו בזמן הפעילות במפרץ אילת, אך החברה עדיין לא מצליחה לענות על כלל הביקוש המקומי לדניס.

החווה בים הפתוח מוקמה במרחק כה גדול מהחוף, מכיוון שגופי התכנון רצו למקמה במיקום העמוק ביותר שיאפשר עדיין לתפעל אותה בצורה רווחית. בצורה זו ניתן יהיה להבטיח שזרמי המים ימנעו הצטברות מזהמים בעמודת מים שעומקה לפחות 50 מטר, כך שההשפעה על הסביבה תהיה מועטה ככל הניתן. הבעיה היא שכל פעילות בלב ים (כגון הזנה, ניטור, הגעת עובדים וכן הלאה) מורכבת יותר מאותה פעילות שנעשית ביבשה. החווה הייתה מהראשונות בעולם שגידלו בהן דגים בכלובים בקנה מידה מסחרי (16 כלובים בחווה זו) בלב הים – כלומר ללא הגנה מפני גלים, כאשר ידוע שקיים סיכוי גבוה להיווצרות גלים גבוהים וחזקים. כשיש סערה משקיעים את המערכת כך שראש הכלוב נמצא בעומק של כ-22 מטר, ולמשך 4‒10 ימים הדגים לא רואים אור יום. לעומתה, הפעילות בחווה שבנמל פשוטה יותר, אך תנאי הגידול ב-29 הכלובים שבה טובים פחות. היחלשות הזרמים בחודשי הקיץ מקטינה את אספקת החמצן, ולכן קצב גידול הדגים פוחת.

הזנה היא הסוגיה המרכזית בגידול דגים, והיא מרכיב ההוצאה הגדול ביותר של המגדלים. מבחינת השפעה סביבתית, חומרים מזינים (נוטריינטים) במזון ובהפרשות הם ההשפעה העיקרית על סביבת הכלובים. נושא זה הוא הנחקר ביותר בתחום החקלאות הימית, במטרה לצמצם עלויות, לצמצם בזבוז ולגדל מזון איכותי (כלומר, שהדגים ינצלו את מרב מרכיבי המזון ולא יפלטו אותם). המזון הוא כופתאות דגים קשות, המיוצרות בתהליך אקסטרוזיה (extrusion) בישראל. הכופתאות מכילות קמח דגים, קמחים מן הצומח, שמן דגים ושמנים מן הצומח. הרכב המזון משתנה בהתאם לצורכי הדגים, לעונות השנה ולטמפרטורת המים.

כל הבדיקות שנעשו עד כה מראות שהשפעת חוות הדגים על סביבתן בטלה בשישים בלב ים, ועוד יותר מכך באזור המופר של הנמל. ההשפעה על הסביבה מנוטרת בהתאם לתכנית הניטור שאושרה באגף ים וחופים של המשרד להגנת הסביבה, ופועלת בהתאם להיתר הזרמה לים שניתן לה. הניטור בנמל מבוצע במשותף עם חוות דג סוף השכנה, במספר נקודות במרכז החוות, ביציאה מהנמל ומחוץ לנמל. מדדי הניטור העיקריים הם חומרים מזינים, החי והצומח במצע ובגוף המים, כלורופיל ואנטיביוטיקה. נוסף על כך, מיקום חוות בתוך נמל מטענים מחייב התייחסות להשפעת הסביבה על הדגים בכלובים. לפיכך, פועלות החוות בנמל בהתאם לתקן הבין-לאומי (HACCP (Hazard Analysis and Critical Control Points, שנועד להבטיח את איכות המוצר מבחינת בריאות הציבור, כנדרש על-ידי משרד הבריאות והשירותים הווטרינריים שבמשרד החקלאות ופיתוח הכפר.

התדלדלות דגת הים לצד עלייה מתמדת בצריכה העולמית של דגים, יוצרת דרישה לפיתוח ענף החקלאות הימית. אמנם בכל מקום בעולם שקיימת בו חקלאות ימית, נלווה לה דיון על השפעתה על הסביבה, אך המצב דומה לכך שבכל מקום שפועלת רפת יש הטוענים שהיא מזהמת. בדומה למהפכה הירוקה שעברה החקלאות היבשתית, כך גם החקלאות הימית צריכה להתקיים לצד שמירה על סביבתה בצורה האפשרית הטובה ביותר.

לכאורה, נדמה שמרחביו הגדולים של הים התיכון הם שטח כמעט בלתי מוגבל לקיום של חקלאות ימית. בפועל, פוטנציאל השטחים המתאימים מצומצם באופן משמעותי בגלל מגבלות רבות הקשורות לשימושים הרבים הנוספים בים, לתנאי המחייה באזורים שונים בו, להשפעות הסביבתיות, לטכנולוגיות הגידול, לעלויות התפעול הלוגיסטי, לסיכונים למגדלים ולסיבות נוספות. באופן כללי, יש שתי אפשרויות לגידול דגי ים. ביבשה הגידול נעשה בברֵכות, אך השטח הזמין לברֵכות מי ים לאורך מישור החוף הים תיכוני שלנו מוגבל למדי לנוכח התחרות הקשה בין בעלי העניין הרבים הלוטשים עיניהם לאזור זה. האפשרות השנייה, הפשוטה (והמקובלת) יותר, לכאורה, היא גידול דגים בכלובי רשת בים. חוות דגים בים הרדוד בקרבת החוף היא הדגם המוביל בעולם בגלל היתרונות הרבים בקרבה לתשתיות, לתחבורה יבשתית ועוד. עם זאת, יש לציין כי התחרות עם בעלי עניין אינה שונה בהרבה מהתחרות באזור החוף. החופים הרדודים הים תיכוניים של ישראל אינם מתאימים לגידול דגים, בעיקר מאחר שאינם מספקים מחסה מפני סערות החורף החזקות. אם כן, האפשרות הרלוונטית לגידול דגים היא בים הפתוח, כפי שמיד יתואר בהרחבה. בשולי הדיון ראוי להתייחס למפרץ אילת – אמנם נראה שהדיון המדעי והציבורי בישראל סתם את הגולל על אפשרות זו, אך יש להיות ערים לכך שכנראה לא רחוק היום שהירדנים יציבו כלובי דגים במפרץ אילת, ובהמשך אולי אף יצטרפו אליהם הסעודים.

למיקום של חוות דגים בים הפתוח, הרחק מהחוף ובמים עמוקים, יש מספר יתרונות משמעותיים: הזרמים החזקים בים הפתוח והעומק הרב מתחת לכלובים יוצרים ערבול. הזרמים מאפשרים קצב תחלופה גבוה של המים בכלובים, שומרים על איכות מים גבוהה לאורך זמן, ומבטיחים את הרחקת הפרשות הדגים מהכלוב, וכל אלה תורמים לאיכות הגידול בכלובים. הערבול מאיץ את קצב הפירוק של ההפרשות, ומצמצם משמעותית את הפגיעה בסביבה הימית, וכך תורם לאיכות הסביבה. יתרון נוסף הוא מיעוט גורמים המעוניינים להשתמש בשטחים מרוחקים מהחוף. עם זאת, המרחק מהחוף גורם קושי לוגיסטי בשינוע של העובדים, המזון והדגים מן החוף, וכן סיכון למגדלים (המגולם בעלות ביטוח גבוהה) עקב סכנות של פגיעת ספינות חולפות, טריפת דגים על-ידי כרישים וטורפים אחרים ופגיעה בכלובים בעת סערות חזקות האופייניות לים התיכון. בישראל, מול נמל אשדוד, במרחק של כ-12 ק"מ ובמקום שבו עומק הקרקעית מגיע לכ-60 מטר, מוצבת חווה של חברת ערדג. בחווה יש פיזור רב של הפרשות הדגים, ולכן השפעתה על הסביבה נמוכה. פתרון חלקי לסכנת הסערות שהחווה חשופה אליהן, הוא שימוש בטכנולוגיה המאפשרת את הורדת הכלובים לעומק, עד שהסערה תחלוף.

הביקוש לדגי מאכל בישראל הולך וגדל, ויש חוסר-ודאות ביחס לאספקתם. מכיוון שאספקת דגי מאכל על-ידי דיג של דגי בר יוצרת השלכות אקולוגיות קשות למדי, יש לפתח את החקלאות הימית לחופי ישראל. במודל הגידול בים הפתוח ההשפעות הסביבתיות הן הנמוכות ביותר, ולכן זהו המודל שצריך לאפיין את התרחבות החקלאות הימית. עם זאת, יש לזכור שאופן גידול זה כרוך בסיכונים למגדלים, ולכן יזמים נרתעים מלפתח חוות מעין אלה לבדם. לפיכך, מדיניות שמטרתה עידוד גידול דגים בישראל בצורה שמזיקה לסביבה בצורה הפחותה ביותר, תוך אספקת דגי מאכל איכותיים לצרכן הישראלי, חייבת להבטיח פיתוח חקלאות ימית בלב ים. הקצאת שטחים לשימוש זה היא צעד חשוב בכיוון, אך יש גם להקטין את הסיכון למשקיעים על-ידי שותפות ממשלתית בפיתוח הענף.

מן הראוי לציין ששוק דגי המאכל בישראל נשען ברובו הגדול על יבוא דגים, כך שבהחלט יש צורך לענות על שאלות אסטרטגיות של מדיניות (שגם מדינות גדולות מישראל, כגון ארה"ב, המייבאת כמעט את כל הדגים הנצרכים בשטחה, מתחבטות בהן): האם צריך לשאוף לצמצם את היבוא? האם בכלל צריך חקלאות ימית במדינה? טרם קבלת החלטה מושכלת בנושא, נדרשת פעילות להגברת המודעות והידע של מקבלי ההחלטות בנושאי דגה וחקלאות ימית, כשלב מקדים לקביעת מדיניות לאומית ביחס לגידול דגים בים.