עם הגב לים – האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על שימור הסביבה הימית? גורל נחלי החוף כמשל

הים התיכון הוא המקור העיקרי למי השתייה בישראל, וחופיו הם האזור המועדף והנגיש ביותר לנופש ולבילוי בחיק הטבע עבור מרבית תושבי המדינה. אלה רק שניים מהשירותים שמספק הים, והם לבדם מצדיקים השקעה בסביבה ימית וחופית שמורה ויציבה, נקייה מזיהום ומלכלוך, ונגישה לציבור הרחב. בעבר הלא-רחוק היו גם נחלי החוף אזורים טבעיים, שסיפקו מגוון שירותי מערכת ושימשו אתרי פנאי ונופש. חוסר מודעות ליתרונות שבשימור סביבות טבעיות, ולתועלת שיש בהן לציבור, בשילוב ראייה קצרת טווח של רשויות השלטון בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, הביאו להתייחסות לנחלים כאל תעלות ביוב. בעקבות זאת הפכו בתי גידול אלה למזוהמים, גורמי מחלות, מסוכנים ועוינים לאוכלוסייה המקיפה אותם. די אם נציין את הדיון על אודות הסכנה הבריאותית הכרוכה בחשיפה למימי הקישון, ואת הזיהום במימי הירקון שהחריף את פציעותיהם של משתתפי המכבייה שנפלו אליו בשנת 1997, כדי להמחיש את המשמעות המיָדית לאדם כתוצאה מזיהום ומהרס בתי גידול טבעיים.

בעשורים האחרונים, משהתבררו ממדי הנזק לנחלים, הוקמו שתי רשויות נחל בישראל – קישון וירקון. נחלים רבים הוכרזו כגנים לאומיים ושמורות טבע, והמשרד להגנת הסביבה הקצה משאבים רבים לשיקום הנחלים. כמו כן, נערך שינוי תפקודי לרשויות הניקוז, שקיבלו מהשר להגנת הסביבה סמכויות של רשות נחל מתוקף חוק נחלים ומעיינות. ביוזמת רשות הטבע והגנים נערך שינוי לחוק המים, שהגדיר את הטבע והנחלים כצרכני מים לגיטימיים תחת הכותרת "זכות הטבע למים". כיום מושקעים מאמצים רבים בטיוב מימי הנחלים, באישוש המגוון הביולוגי בערוצים ובגדותיהם, ובהחזרת הנחלים לשימוש הציבור. מאמצים אלה תלויים במחקר, בחקיקה ובהקצאת תקציבים משמעותיים לנושא. לדוגמה, ניקוי הקרקעית המזוהמת של נחל הקישון לבדו תוקצב על-ידי מדינת ישראל ב-220 מיליון ₪. סכום דומה השקיעו המשרד להגנת הסביבה וגופים אחרים בשיקום נופי של גדות הנחלים וסביבתם במטרה להפוך אותם למוקדי משיכה לפעילות נופש ופנאי.

הים התיכון, שהנחלים הללו זורמים אליו, עומד כבר כיום בפני לחצים כבדים: התחממות מי הים, פלישה נרחבת של מינים מים סוף דרך תעלת סואץ, שיטות דיג הרסניות, דיג יתר, זיהום הים ופיתוח מואץ של החופים. החוק לשמירה על הסביבה החופית אמור להגן על הסביבה החופית והימית הייחודית של הים התיכון, עד לגבול המים הריבוניים של ישראל. החוק נחקק בשנת 2004, אך מאז התרחבו מאוד הפעילויות לחיפוש ולהפקה של גז ונפט בים. כפועל יוצא מכך, הוקמו תשתיות נוספות להפקה ולהובלה בסביבה הימית, עוד תשתיות מתוכננות לקום בעתיד, וזאת נוסף על מתקני תשתית רבים המוקמים סמוך לקו החוף: נמלים, מעגנות, מתקני התפלה, תחנות כוח. בשנים הקרובות צפוי שהמרחב הימי של ישראל יסבול מדרישות פיתוח ומצפיפות שימושי קרקע. צפי זה מגביר את הצורך בתכנון ובניהול מושכלים של המרחב הימי. יש לשים דגש על שימוש במרחב זה באופן שיבטיח קיום של מערכת אקולוגית מגוונת ובריאה.

קיימים אמנם הבדלים ניכרים בין הנחלים הזורמים לים לבין הים עצמו מבחינת המבנה ותפקוד המערכת האקולוגית שלהם, אולם קיים גם היבט דומה ומטריד – התייחסותם של מקבלי ההחלטות אל מערכות חשובות אלה. ניתן היה לשער, שמעצבי מדיניות הפיתוח של ישראל ילמדו את הלקח מתוצאות ההתייחסות של הרשויות לנחלי החוף כאל "החצר האחורית" של המדינה, ויְיַשמו אותו באופן הטיפול בסביבה מימית אחרת, נגישה לא פחות – הים התיכון.

המציאות מצביעה על מגמה אחרת, שבמרכזה, שוב, התעלמות משיקולים סביבתיים והתמקדות בתועלת המיָדית שנובעת מניצול המשאב הימי. בעוד דיג היתר נמשך, מתקני התפלה מזרימים לים כמויות עצומות של רכז מתהליך הייצור על קו החוף ממש, והליכי תכנונן והקמתן של תשתיות ימיות מואצים – ההכרזה על שמורות טבע ימיות, שהן כלי מרכזי בשימור הסביבה, מעוכבת מחשש כי הן יפריעו בעתיד להקמת תשתיות נוספות בים. הדרישות הסביבתיות שנועדו למתן ולמזער את השפעותיהם של מתקני תשתית חדשים על הסביבה נתקלות בחוסר הבנה – או שמא בהיתממות – מצד חלק מהגופים המפתחים, העסוקים כיום בתיקון נזקי העבר בנחלים. גופים אלה מתנגדים להשקעה כספית בנושאים סביבתיים, בנימוק שכל השקעה כזו היא הוצאה מיותרת, שתעלה את מחיר המוצר שהם מספקים לתושבי מדינת ישראל – מים, אנרגיה, סחורות מיובאות או מזון מהים. את התקינה הסביבתית והבטיחותית של פעילויות החיפוש וההפקה של הגז בתחומי האזור הכלכלי הבלעדי (EEZ – Exclusive Economic Zone) של מדינת ישראל מקדמים משרדי הממשלה העוסקים בתחום, כמו משרד האנרגיה והמים והמשרד להגנת הסביבה. עם זאת, התקינה אינה מעוגנת בחוק, ומערך הבקרה על ביצוע ההנחיות תוקצב רק לאחרונה. כספי הקרן לרווחי הגז בים, שהוקמה לאחרונה, מיועדים לטיפול בנושאים כלכליים, ביטחוניים ואף חברתיים, אך אינם מוקצים לטיפול בסביבה הימית שנפגעת מתעשייה זו, או לשיקומה. זאת אף על פי שהניסיון בעולם מראה כי עלות שיקומם של משאבי טבע עולה בסדרי גודל על עלות שימורם.

כיום מצויה בידי מקבלי ההחלטות בישראל הזדמנות נדירה ליישם את הלקחים שנלמדו על אודות הנזקים הסביבתיים והבריאותיים מחד גיסא, ועל עלויות השיקום של נחלי החוף מאידך גיסא. ביכולתם למנוע התדרדרות נוספת של הים התיכון, לאפשר שיקום והבראה של המערכת מהנזקים שכבר נגרמו לה, ולהבטיח את קיומה של סביבה ימית יציבה בעתיד. הזדמנות זו גלומה בתהליך המקיף לתכנון המרחב הימי של הים התיכון הישראלי, המקודם לאחרונה בישראל במסגרת פעילותו של מִנהל התכנון במשרד הפנים (עוד על הנושא בגיליון זה). בתהליך תכנוני זה מעורבים בעלי עניין רבים בים, ומטרתו להסדיר את המרחב הימי ולקבוע מנגנונים לניהולו במטרה ליהנות מהמשאבים שהוא מספק לנו, תוך שמירה על מערכת אקולוגית מגוונת ובריאה. לשם כך יש לשים לב בייחוד לנושאים הבאים: איכותם של מי הים ושל קרקעית הים; מיני החי והצומח הימיים; שימור מיני דגל; הגנה על שטחים המאפיינים את הים התיכון; הגנה על בתי הגידול הייחודיים לו. יחד עם הזיקה התכנונית לים התיכון, יש לנקוט מהלכים משלימים לטיפול בתחומים נוספים בה, כמו תחום הדיג שהוזנח שנים רבות, ומעבר לניהול דיג בר-קיימא. אנו תקווה שהשותפים לתהליך ישכילו להקצות את המשאבים הנחוצים להגנה על הסביבה הימית, ובראשם הקצאת שטחים נרחבים בים שיוכרזו כשמורות וכגנים לאומיים ימיים – עבורנו ועבור הדורות הבאים.