חוק האריזות – קשיים ביישום מדיניות מהפכנית
אריזות הן חלק בלתי נפרד מהרוב המוחלט של המוצרים שכולנו צורכים על בסיס יומי. בעוד הביקורת על תרבות הצריכה מתייחסת לנחיצותם של רבים ממוצרי הצריכה, הרי שלרוב, מסיימות האריזות של אותם המוצרים את תפקידן מיד עם הגעתן לצרכן. משקל האריזות שנעשה בהן שימוש בישראל מוערך במיליון טונות בשנה – עד 30% מתוכן ממוחזרות, והיתר מוטמנות. הכמות הגדולה של האריזות והגיוון בחומרי האריזה יוצרים אתגרים סביבתיים משמעותיים, כגון התכלות משאבי טבע בשל השימוש המוגבר בחומרי גלם, הגדלת צריכת האנרגיה הנדרשת לייצור ולשינוע של אריזות ומוצרים ארוזים, ותרומתן של אריזות לזרם הפסולת הכללי.
חוק האריזות (החוק להסדרת הטיפול באריזות, התשע"א – 2011), שאמור להביא לכך שעד סוף העשור ייפסק בישראל הנוהג של הטמנת אריזות, נחקק ברוח העיקרון של 'אחריות יצרן מורחבת' (Extended Producer Responsibility – EPR) – מדיניות שמטרתה לגרום ליצרנים להפנים את העלויות החיצוניות השליליות של המוצרים והשירותים שהם מוכרים. בהתאם להשקפה זו, אם רק יישאו יצרנים בעלות הכלכלית של הטיפול בפסולת שהם מייצרים, יהיה להם תמריץ כלכלי לצמצם את כמות הפסולת ואף לעבור לייצור בשיטות שאינן מייצרות זיהום.
חוק האריזות נועד להקטין את ההשפעה השלילית של אריזות חד-פעמיות (מזכוכית, מנייר, מקרטון, ממתכת, מפלסטיק או מעץ) – לצמצם את כמות האריזות המיוצרות, לעודד שימוש חוזר בהן ומִחזור של מרכיביהן ולהפחית את הכמות המוטמנת של פסולת האריזות. החוק מטיל על כל יצרן ויבואן את האחריות למִחזור 60% ממשקל האריזות הנמכרות על-ידיו. בשל ריבוי היצרנים והיבואנים, מחייב אותם החוק להתאגד ב'גוף מוכר' (כגון תאגיד ת.מ.י.ר שהוקם לשם כך) ולממן את פעילותו בהתאם לאריזות המשויכות לכל יצרן/יבואן (על פי משקלן, סוגן, והאפשרויות למחזרן). על הרשויות המקומיות מטיל החוק אחריות להפרדה של פסולת האריזות מכל שאר הפסולת, לאיסופה ולפינויה למִחזור – כאשר אופן הביצוע ייקבע על-ידי כל רשות מקומית – וזאת במימון תאגיד ת.מ.י.ר, בהתאם להסדרים שייקבעו בין התאגיד לבין כל רשות מקומית.
לחוק האריזות יש פוטנציאל לחולל מהפכה של ממש באופן הטיפול בפסולת הביתית בישראל. לצד הפיכת פסולת האריזות ממטרד למשאב, יש במימוש החוק פוטנציאל גדול למשק בדמות יצירת שוק מקומי של תעשיות מִחזור. דווקא בשל הפוטנציאל הרב הטמון בחוק, מצאנו לנכון להתייחס כבר בשלב זה – כשנה וחצי לאחר חקיקתו (ינואר 2011), וכשנה לאחר המועד שנקבע לתחילת היישום (יולי 2011) – לתמונת המצב העדכנית ולמכשולים הרבים העומדים בפני הצלחתו. לדוגמה, מתוך כ-4,000 יצרנים, התאגדו עד כה קצת יותר מ-250 במסגרת ת.מ.י.ר; מתוך 255 רשויות מקומיות, רק 10 חתמו על הסדרי מימון ההפרדה והפינוי מול תאגיד ת.מ.י.ר; על אף ההערכה כי יהיה צורך בכ-20 מפעלים חדשים, מפעלי מִחזור חדשים עדיין אינן מוקמים.
המשתתפים בשולחן הדיונים סוקרים את הקשיים ביישום החוק, כל אחד מזווית מבטו, ולעתים מתוקף תפקידו, ומציעים כיוונים ליישום מוצלח שלו.