תגובה למאמר הדעה: הדילמה הסביבתית בדרום ים המלח: שטחים פתוחים, מלח ופחמן, המתפרסם בגיליון זה

קציר מלח באגן הדרומי של ים המלח הוא, לדעתי, הפתרון הטוב ביותר. ברוב הנושאים העולים במאמר, אני חולק על ידידי פרופ' כרמל שמאמר פרי עטו מתפרסם בגיליון זה ^[1], ואסביר מדוע.
תיאור מצבו של ים המלח, ובמיוחד של האגן הדרומי שלו, מדויק מאוד. אני מסכים עם האמירה שלפיה "…הגנה על שטחים פתוחים היא המשימה הסביבתית הקשה ביותר – והחשובה ביותר בישראל כיום. אך אין זו המשימה היחידה". יש לבחון טווח שאלות רחב, ונושא גזי החממה צריך להיות חלק מהנושאים המטופלים.
אני מסכים שיש ללבן את השאלה "האם קיום מכלול המלונות והמפעלים מוצדק בכל מחיר?", רק לא ברור לי על איזה מחיר מדובר. למשל, אם מדינת ישראל תחליט לסגור את המפעלים מסיבות כלשהן, כולל מסיבות סביבתיות, יהיו לכך השפעות רבות, גם חברתיות-כלכליות. כיוון שנושאים אלה אינם מתחום התמחותי, לא אעסוק בכך. אולם לסגירת המפעלים יכול להיות גם מחיר ישיר לשמירת הטבע: אם יוחלט לבנות אתר מלונות חליפי באתרים אחרים לאורך החוף הצפוני, ייפגעו קשות שטחים פתוחים החשובים לשימור.
פרופ' כרמל כותב שאין ממש בטיעון של הגורמים 'הירוקים', שלפיו במוקדם או במאוחר ניאלץ להפעיל את חלופת קציר המלח. מדוע? משום שכך נקטין באופן משמעותי פליטת מיליוני טונות של פחמן, משום שבמהלך התקופה יימצא אולי פתרון טכנולוגי חדשני לבעיה, או משום שהבעיה תיפתר באופן אחר כלשהו.
חיסכון של מיליוני טונות פחמן – טיעון נכון בעיקרו, אך בהסתכלות ארוכת טווח, 25 השנים שנמנע בהן פליטת פחמן ייבלעו בסך כל פליטות הפחמן מהפרויקט. כמו כן, יהיה צורך לבנות את כל המלונות מחדש, ומדובר בבזבוז אנרגיה לא קטן (ואיני בקי מספיק במספרים כדי להשוות את האומדנים השונים של פליטות הפחמן).
פתרון טכנולוגי חדש או פתרון אחר כלשהו – בשנת 1978 (עת עבדתי במפעלי ים המלח) הסבירו לי שמחפשים פתרון טכנולוגי חדש להצטברות המלח. ייתכן שמה שלא מצאו ב-30 השנים האחרונות יימצא אולי ב-25 השנים הבאות. הסבירות לכך כנראה אינה גבוהה. אני בטוח שהבעיה לא תיפתר בפתרון קסם כלשהו.
עוד כותב פרופ' כרמל "…בדרום ים המלח היה זה ניצחון ידוע מראש. לצִדם של הגופים הירוקים עמדו כל בעלי העניין, כולל המשרד להגנת הסביבה, איגוד המלונאים, המועצה האזורית, ואף מפעלי ים המלח עצמם". הניצחון לא היה ידוע מראש, ולצערי הוא עדיין לא מובטח.
אני חושש שפרופ' כרמל טועה גם בהתייחסותו לעמדת 'הירוקים' בנושא טורבינות הרוח. אין ספק שישראל צריכה לקדם פיתוח מקורות אנרגיה נקייה, שאין בה פליטת פחמן. 'הירוקים' מתנגדים להקמת טורבינות הרוח באתרים רבים מאחר שהן יספקו כמות מוגבלת מאוד של חשמל, ולכן המחיר הסביבתי לא משתווה לתועלת מבחינת האנרגיה. אותם 'ירוקים' עוזרים בקידום של מפעלים לאנרגיית שמש, שהמחיר הסביבתי שלהם ביחס לתועלת מבחינת האנרגיה – נמוך בהרבה מזה של טורבינות הרוח, ואפשר להציב אותם באתרים שהנזק הסביבתי שייגרם להם יהיה קטן יחסית. אנחנו עדיין נאבקים על מיקום המפעלים, כדי שהנזק הסביבתי יהיה קטן ככל האפשר.
להבנתי, אין פתרון סביר אחר פרט לפתרון בר-קיימא. כל פתרון שרק דוחה את הקץ ולא מטפל בבעיה עצמה, דינו להוסיף ולצבור בעיות סביבתיות נוספות.