אופנה מקיימת בישראל: אתגרים, מדיניות ויוזמות אזרחיות

הכותבים מאסכולה תרמו באופן שווה למאמר

מה בין אופנה, חברה וסביבה?

אופנה היא תופעה חברתית מורכבת, בעלת השלכות תרבותיות, כלכליות וסביבתיות. גיאורג זימל, מן ההוגים הסוציולוגיים הראשונים שעסקו באופנה, טען לפני יותר ממאה שנה כי אופנה היא מנגנון חברתי של חיקוי והבחנה, המשקף מתח מתמיד בין הרצון להשתייך לבין השאיפה לבדלנות ^[22]: אופנה פועלת כמנגנון שמאזן בין הצורך האנושי להשתייך לבין הרצון לבדל את הפרט. דווקא משום כך, האופנה מתפקדת כצומת שנפגשים בו שיקולים של זהות, תרבות, מעמד – ולעיתים גם מוסר ואתיקה.

בשנים האחרונות, עם החרפתו של משבר האקלים, גוברת ההבנה כי גם לאופנה יש תפקיד ואחריות ביצירת נזק סביבתי נרחב. האנושות פולטת מדי שנה עשרות מיליארדי טונות של גזי חממה, המובילים לעלייה עקבית בטמפרטורה ולשינוי אקלים משמעותי. כמעט כל פעולה יום-יומית, החל מהדלקת מנורה ועד להזמנת ציוד במרשתת, גוררת, באופן ישיר או עקיף, פליטה של גזי חממה. מרבית הפליטות נובעות מתהליכי ייצור אנרגיה, מתחבורה ומתעשייה, ובייחוד בתעשיות הבנייה והמזון ^[17]. עם זאת, גם תעשיית האופנה, הכוללת לבוש והנעלה, היא אחת התעשיות מהמזהמות בעולם: הן בשל קצב הייצור והצריכה המואץ של פרטי לבוש, הן בשל השימוש בחומרי גלם מזהמים, שינוע גלובלי ויצירת פסולת טקסטיל בכמויות עצומות. כל אחד משלבי מחזור החיים של פריט הלבוש, החל בגידול חומרי הגלם, בדגש על כותנה, דרך תהליכי הייצור, ההובלה והשינוע, ועד שלב השימוש וההשלכה כפסולת, כרוך בצריכת אנרגיה גבוהה ובפליטת מזהמים רבים ^[5].

תעשיית האופנה אחראית ל-10%–8 מכלל פליטות גזי החממה בעולם, שהם למעלה מ-1.2 מיליארד טונות בשנה ^{[21, 23]}. נוסף על כך, היא גורמת לפליטה של כ-500 אלף טונות מיקרו-פלסטיק מדי שנה, לצריכה שנתית של כ-9 מיליארד מ"ק מים וליצירת כ-40 מיליון טונות של פסולת טקסטיל מדי שנה ^[9]. למעשה, רוב הבגדים שנאספים לתרומה או למִחזור נשלחים למדינות הדרום הגלובלי, ובפועל מצטברים בערמות פסולות טקסטיל. חלק מהם עוברים הטמנה או שרפה, מה שפוגע בסביבה ובקהילות המקומיות ^[4].

עם השנים צבר המודל העסקי של אופנה מהירה (fast fashion) תאוצה. מודל זה מתבסס על יצירת טרנדים מהירים ותחלופה מתמדת של בגדים זולים לייצור וזמינים לצריכה. הבגדים במודל זה מיוצרים בעיקר במדינות מתפתחות, כמו סין, בנגלדש, הודו וקמבודיה, שם עלויות הייצור נמוכות והתקנות הסביבתיות מועטות, מה שמאפשר ייצור כמויות גדולות של בגדים בזמן קצר במחיר סביבתי כבד. ואכן חלה בעולם עלייה דרמטית בצריכת בגדים: בשנת 2014 קנה הצרכן הממוצע 60% יותר בגדים מאשר בשנת 2000 ^[19].

איך מתמודדים עם הבעיה בעולם?

תרבות הצריכה ההולכת וגוברת, בעיקר בעולם המערבי, אך גם במדינות מתפתחות כדוגמת סין, מביאה לניצול בזבזני של משאבים ולפגיעה בסביבה. היות שכך, מדינות רבות, בעיקר באירופה, החלו להכיר בבעיה ולקדם עבורה פתרונות מקיימים. אחד הכיוונים המרכזיים הוא תחום האופנה המקיימת (אופנה בת-קיימא) המבוסס על עקרונות של ייצור וצריכה אחראיים, שימוש בחומרים ידידותיים לסביבה והבטחת תנאי עבודה הוגנים לעובדים. אופנה מקיימת שואפת לצמצם את הפגיעה הסביבתית, לעודד צרכנות מודעת ולשלב מודלים של כלכלה מעגלית התומכים בהפחתה במקור, בשימוש חוזר ובמִחזור, ובכך לתרום לרווחת האדם ולשמירה על כדור הארץ. מדינות רבות מקדמות שינוי מדיניות (אסדרה וחקיקה) להתמודדות עם האופנה המהירה, בין היתר באמצעות קידום אחריות יצרן מורחבת, דהיינו מדיניות סביבתית המטילה על היצרן (ולעיתים גם על היבואן) את האחריות לטיפול במוצר לאורך כל שלבי החיים שלו, גם כאשר הוא הופך לפסולת ^[14], והנהגת מכסים גבוהים יחסית על יבוא של פרטי הלבשה וטקסטיל ^{[1, 16]}.

בו-בזמן, חברות וגופים פרטיים מקדמים בעולם יוזמות מקומיות במטרה לעודד קנייה מודעת של אופנה, לקדם אופנה יד שנייה וכן אופנה איטית, זו המיוצרת תוך הקפדה על תנאי עבודה ועל שמירה על הסביבה, ותוצריה הם בגדים איכותיים בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר. מגמה רווחת במדינות רבות בעולם היא קידום ייצור אופנה מקומית. ייצור מקומי במפעלים מקומיים ועל-ידי מעצבים עצמאיים ומקומיים הוא חלופה לאופנה מהירה, שכן הם מושפעים פחות מטרנדים עולמיים, ורבים מהם מקדמים אופנה איטית תוך שימוש בחומרי גלם בני-קיימא. יתר על כן, מעצבים מקומיים מייצרים ומוכרים את מוצריהם בדרך כלל במדינה עצמה, ולעיתים אף באותו אזור גאוגרפי, ובכך מצמצמים משמעותית את הצורך בשינוע אווירי וימי בין מדינות ויבשות.

התפתחות האופנה המקיימת מעלה שאלות מורכבות לגבי יחסי הגומלין בין צרכנות, זהות אישית ואחריות סביבתית. אף שבקרב צרכנים רבים ניכרת עלייה במודעות לערכים סביבתיים ובהצהרה על העדפה לאופנה אתית, בפועל הבחירה נוטה לא אחת לאופנה מהירה, מתוך רצון להתחדש ולהישאר נאמנים לטרנדים העכשוויים. פער זה בין העמדות המוצהרות לבין דפוסי ההתנהגות בפועל ממחיש את האתגרים שבקידום צרכנות מודעת, ואת המורכבות הכרוכה בניסיון של אופנה המקיימת להטמיע שינוי אמיתי בדפוסי הצריכה ^[15].

קיימים גם חששות שהאופנה המקיימת עלולה להפוך לסמל סטטוס חברתי וליצור היררכיות חדשות בתחום האופנה. כאשר הבחירה באופנה בת-קיימא נעשית אמצעי מיתוג ומבדלת מעמדות חברתיים, היא עלולה להרחיב את הפערים ולהנציח יחסי כוחות קיימים במקום ליצור שינוי חברתי עמוק. לכן, חיוני לבחון באופן ביקורתי את התפתחותה של האופנה המקיימת תוך בחינה כיצד המגמות האלה משפיעות על דפוסי צריכה, זהויות חברתיות ויחסי כוח בתעשיית האופנה ובחברה בכלל ^[20]. היבט מרכזי של אופנה בת-קיימא הוא עידוד אופנה מקומית והבטחת רווחת העובדים. ייצור אופנה מקומי תורם לכלכלה המקומית, מצמצם את המִדרָך הסביבתי של שרשראות אספקה ארוכות, ומאפשר פיקוח ושקיפות בתנאי העבודה והשכר. שיפור תנאי ההעסקה ויצירת סביבה עבודה הוגנת תורמים לא רק לסביבה, אלא גם לרווחה ולצמיחה חברתית. השקעה ברווחת העובדים מובילה לעלייה בשביעות הרצון, בייצור וביציבות התעסוקתית, והיא חלק בלתי נפרד מהשאיפה לקיימות אמיתית בתעשיית האופנה.

מה קורה בישראל?

בישראל כמעט ולא קיימות אסדרה או חקיקה להגבלת אופנה מהירה או לתמיכה מספקת בייצור אופנה מקומית. למעשה הממשלה מקדמת אסדרה שדווקא מעודדת אופנה מהירה ולא מקיימת. בשנים 1993–2013 ירד המכס על פריטי לבוש המיועדים למכירה מ-33% ל-6%. הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי (ועדת טרכטנברג) המליצה על הפחתה הדרגתית של המכס על פרטי לבוש עד לביטולו המוחלט על ידי שר הכלכלה דאז, משה כחלון. ב-2012 בוטלו המכסים על חלק ממוצרי הטקסטיל השונים. לא זו בלבד, אלא שב-2013 נכנס לתוקף צו להפחתת המכסים על מוצרי טקסטיל נוספים ^{[11, 18]}. כיום מוצרי צריכה המיובאים ביבוא אישי ושערכם נמוך מ-75 דולר, נהנים מפטור ממכס, ממס קנייה וממע"מ. על מוצרי צריכה בשווי 75–500 דולר חל פטור ממכס. פטורים ממכס על מוצרי טקסטיל והלבשה נוספים ניתנו ב-2017–2018 עת פורסמו הוראות שעה, שלפיהן עד לסוף 2018 יינתן פטור ממכס גם למוצרי הנעלה ששיעור המכס עליהם היה 12%, וגם למרבית מוצרי הטקסטיל, בהם בדים וחוטים ^[18].

ירידה בכושר התחרות, גם בשל הפחתת מכסים, הובילה להעברת הייצור מישראל למדינות שעלות הייצור בהן נמוכה יותר. ישראל יכולה ללמוד מניסיונן של מדינות מפותחות קטנות המתמודדות עם מגמות של גלובליזציה והתחזקות המטבע המקומי. אחת הדרכים שנוקטות המדינות האלה היא מעורבות ממשלתית בשוק העבודה במטרה לשפר את ההון האנושי. בישראל אכן נעשות פעולות למעורבות ממשלתית בתחום, כגון קורסי תפירה ותדמיתנות ממוחשבת המוצעים על ידי משרד העבודה ^[7]. ב-2018 פרסם משרד הכלכלה והתעשייה תוכנית מקיפה לחיזוק תעשיית האופנה המקומית, שכללה מספר צעדים לעידוד ייצור ישראלי ולהתמודדות עם התחרות מצד שוק היבוא. בין הצעדים שהוצעו: העלאת המכס לעד 12% על מוצרים המיובאים לארץ (בעיקר מוצרים שיש לתת בהם עדיפות לייצור מקומי), קידום קמפיין דיגיטלי להגברת המודעות לחשיבותה של תעשיית הטקסטיל הישראלית, השקעת תקציבים לעידוד פעילות יצוא, סיוע לעסקים קטנים ובינוניים, וכן השקת תוכנית מו"פ שמטרתה להטמיע תהליכי חדשנות בקרב יצרנים, ובפרט יצרני אופנה ^[6]. למרות זאת, התוכנית היא ניסיון מאוחר ומוגבל לשינוי כיוון, ובפועל תעשיית הטקסטיל וההלבשה בישראל מתקשה לעמוד בתחרות מול המחירים הנמוכים של מוצרים מיובאים. תוצאה ישירה של המגמה הזו היא הצטמצמות ניכרת של התחום המקומי: מספר המועסקים בתעשייה ירד ב-82% משנת 1990 עד 2017, בשנת 2017 נסגרו 396 עסקים בענף האופנה, בשנת 2018 נסגרו 701 נוספים, ובשנת 2019 נסגרו עוד 750 עסקים ^{[8, 16]}. המשבר שתעשיית האופנה הישראלית נקלעה אליו הולך ומחריף. הפחתת המכסים מילאה תפקיד משמעותי בהקשר זה, אך תרמו לו גם מהפכת ההזמנות המקוונות ממגוון חנויות אופנה מהירה בחו"ל (כגון Shein, Ali express), משבר הקורונה בשנים 2020–2021 וגם והמלחמה שפרצה באוקטובר 2023. בעקבות המלחמה נפגעו שרשראות האספקה, וחלה פגיעה משמעותית בכוח העבודה בענף (גיוס נרחב של אנשי מילואים, איסור על כניסת עובדים מעזה ומיהודה ושומרון ועוד). יתרה מכך, המלחמה הביאה לסגירה של חנויות באזורי העימות בצפון ובדרום, לצמצום הביקוש של אופנה ישראלית בחו"ל, ואף הביאה לסגירה של עסקי אופנה מקומיים ^[3].

יוזמות חברתיות בישראל

כפי שהראינו עד כה, ההתערבות הממשלתית בנושא אופנה מקיימת בעייתית ולוקה בחסר, אבל גם במקרה זה, החברה האזרחית מצליחה למלא חלק, קטן אך משמעותי, בתהליכים וביוזמות לקידום האופנה המקיימת בארץ. קיימות בישראל יוזמות חינוכיות, יוזמות כלכליות ויוזמות קהילתיות-חברתיות שתורמות באופן משמעותי לתחום.

יוזמות חינוכיות

הקורס "אופנה מהירע" (כך במקור), ביוזמת "פורום החדשנות של מחוז חיפה", הוא דוגמה ליוזמה של הנהגה עירונית להעלות מודעות לסכנות הסביבתיות שהאופנה המהירה מביאה איתה, דרך חינוך. הקורס התקיים ב-2022, והשתתפו בו אנשי חינוך סביבתי במחוז חיפה והצפון. אחת ממטרותיו הייתה בנייה והפצה של תוצרים חינוכיים בנושא תעשיית האופנה ומשבר האקלים. במסגרת הקורס בנו המשתתפים חוברת תוצרים, הכוללת בין היתר: הצעות להכשרות לאנשי חינוך בנושא תעשיית האופנה, מודל להקמת חנות יד שנייה בבית הספר, מתווה לשבוע אופנה בבית הספר והצעות ליוזמות של בני נוער כחלק מהמעורבות החברתית שלהם ^{[12, 13]}.

יוזמות כלכליות

אופנה מקיימת היא גישה צרכנית ויצרנית המבקשת לצמצם את ההשפעות הסביבתיות, החברתיות והכלכליות של תעשיית האופנה, וכוללת שיטות פעולה שונות, החל מקנייה של בגדי יד שנייה, דרך תמיכה במעצבים מקומיים וייצור אתי, מִחדוּש (upcycling) ושימוש חוזר, ועד להפחתת צריכה ולהתמקדות בארון מינימליסטי ואיכותי. בהקשר לזה, שוק היד השנייה נעשה פופולרי יותר ומשמעותי בקרב הציבור. שוק זה כולל בעיקר חנויות שמוכרות בגדי יד שנייה במחירים נגישים יחסית, אך גם שוּקי וינטג', שנמכרים בהם פרטי לבוש במחירים משתנים (עשרות עד מאות שקלים לפריט). בשנים האחרונות יותר ויותר חנויות יד שנייה משקיעות ביצירת חוויית קנייה נעימה ונגישה, תוך שהן מפעילות במקביל אתרי אינטרנט המיועדים לשיפור חוויית המשתמש ולהרחבת קהל הלקוחות. לדוגמה, חנויות כמו 'המציאון' או 'דנדשה' מציעות שילוב של שירות פרונטלי ומקוון המותאם לחוויית הקנייה העכשווית של הצרכנים. חנויות יד שנייה אחרות מאפשרות לצרכן למכור בגדים ולקבל עליהם רווח. לדוגמה, החנות 'אליזבת הראשונה' מחזירה ללקוח שמכר 40% ממחירו של כל בגד שנמכר, ואת ה-60% האחרים מעבירה לתרומה.

קיימות גם יוזמות המקדמות מכירת בגדים בייצור ישראלי, לדוגמה: השקת מתחם הקניות עם התו "מיוצר בישראל" באירוע הקניות ShoppingIL של גוגל, בהפקת משרד הכלכלה והתעשייה. המתחם כלל מעל ל-100 חנויות ואתרי קניות אופנה מתוצרת הארץ במטרה להנגיש את האופנה הישראלית לקהל הרחב ^[6]. עם זאת, אף על פי שהיוזמה מקדמת את תוצרת הארץ ותומכת במעצבים מקומיים, היא עומדת בסתירה לעקרונות המרכזיים של אופנה בת-קיימא, השואפת לצמצם את ההשפעות הסביבתיות של תעשיית האופנה – בין היתר באמצעות עידוד להפחתת הצריכה ולא לריבויה.

יוזמות קהילתיות-חברתיות

'מתלבשות' היא תנועה חברתית שנוסדה לפני חמש שנים על-ידי ד"ר מיטל פלג-מזרחי ומיכל לסטר במטרה לקדם את האופנה המקיימת בישראל. התנועה מעלה מודעות לסוגיות סביבתיות וחברתיות הקשורות לתעשיית האופנה, ומעודדת צריכה אחראית ומִחזור של בגדים. העמותה מפעילה קבוצת פייסבוק המהווה פלטפורמה לחשיפת מידע ולשיתוף רעיונות והשראה, מקדמת מעורבות קהילתית מקומית, עירונית וארגונית, ומתעתדת להקים תוכנית ייעודית לתלמידות תיכון במטרה להעלות את המודעות לנושאים סביבתיים וחברתיים הקשורים לאופנה בקרב בני נוער, וכן להשיק מגזין בנושא אופנה מקיימת. בין פעילויות העמותה ניתן למצוא: אירועי מכירת בגדים מיד שנייה, הרצאות והדרכות בנושא אופנה מקיימת, ארגון מסיבות החלפת בגדים, פיתוח תו תקן לאופנה מקיימת שיסייע לצרכנים ולצרכניות לזהות מוצרים המיוצרים באופן אחראי, הצעת שירותי הפקת אירועים מקיימים, פרויקט 'מתלבשות על גלגלים' שסיפק בגדי יד שנייה ועודפי יצוא למפונים בחורף 2023, ועוד.

תנועת 'מתלבשות', בשיתוף פעולה עם הארגון הבין-לאומי גרינפיס, המקדם קיימות סביבתית ופועל גם בישראל, פועלת לקידום חקיקה לאופנה מקיימת בהתאם לתקנים של האיחוד האירופי ולקידום חקיקת חוק אחריות יצרן מורחבת בישראל. החוק המוצע נועד להפחית צריכת יתר של ביגוד וכן להשביח ולהגדיל את ההיצע של שוק היד השנייה, כך שיהיה חלק מהמודל העסקי של תעשיית האופנה הישראלית. אחת היוזמות הייתה דרישה לבטל את כפל המס על בגדי יד שנייה (על אותו פריט לבוש משולם מס פעמים: בעת קנייתו כחדש ובעת קנייתו כבגד משומש). בסוף שנת 2024 אכן התקבלה היוזמה, ורשות המיסים ביטלה את המע"מ המלא על בגדי יד שנייה ^[2].

קיימות חנויות יד שנייה שמעבירות חלק מרווחיהן לתרומה. חלק מהחנויות שהוזכרו לעיל, כגון דנדשה והמציאון, פועלות לקידום אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים. 'דנדשה' חרתה על דגלה להכשיר נשים עם חסמים תעסוקתיים במטרה לשלב אותן בשוק העבודה. לצד החנויות האלה פועלות גם חנויות ורשתות שמטרתן העיקרית היא תרומה. בחנויות האלה, לדוגמה רשת 'ביגודית', נמכרים בגדים שנתרמו, במחירים זולים מאוד. החיסרון שלהן הוא שהן לרוב אינן מזמינות: לא תמיד ניתן למצוא מידות מתאימות, ושעות הפתיחה אינן נוחות עבור ציבור העובדים והלומדים.

סוג נוסף של יוזמות חברתיות מתקיים בקבוצות ברשתות החברתיות. 'הפורום לאופנה בת-קיימא' היא קבוצת פייסבוק שמפרסמת מכירות בגדי יד שנייה ודרכים שחברות וחברי הקבוצה יצרו בעצמם בגדים בשימוש בטקסטיל מקומי או ממוחזר.

גם בחברה הערבית בישראל קמו יוזמות בתחום האופנה המקיימת, לדוגמה: (א) עמותת 'ערוס אלבחר', עמותה ללא מטרות רווח הפועלת לקידום נשים פלסטיניות בשוק התעסוקה ולהעלאת מודעות לעצמאות כלכלית על-ידי סיפוק המשאבים והכלים הנדרשים כדי לחולל שינוי כלכלי, אישי וקהילתי חיובי בחייהן. בתקופת הקורונה איבדו כ-60% מנשות העמותה את עבודתן, והעמותה יזמה קורס מיומנויות תפירה ששילב העלאת מודעות להיבט האקולוגי המזיק של צריכת האופנה המהירה וכן לחשיבות השימוש החוזר בבדים משומשים. (ב) עמותת 'מנדיל' נוסדה במטרה להעלות מודעות לנזקי תעשיית האופנה המהירה, ולהנגיש חלופות של אופנה מקיימת בחברה הערבית. בין פעולותיה ניתן למנות פרויקט מִחדוּש בגדים, מסיבות החלפת בגדים, הקמת בזארים יד שנייה וכן הפעלת החנות "דולאב" – חנות וינטג' מקוונת, המותאמת לחברה הערבית.

סיכום והמלצות

תעשיית האופנה אחראית לנזק סביבתי עצום. עלייתה של האופנה המהירה אף מחמירה את ההשפעות הסביבתיות והחברתיות, בדגש על ייצור זול ונצלני, ייצור פסולת ושינוע נרחב של סחורות בין מדינות בעולם. הנזק הסביבתי רק גדל משנה לשנה, ומשפיע על המדינות המתפתחות, מאחר ששם מיוצרים הבגדים, ולשם מגיעים רוב הבגדים שנזרקים ^[10].

מה המדינה יכולה לעשות?

מדינות העולם נדרשות לפעולה, לחקיקה ולאסדרה, כך שיעודדו התנהלות מקיימת יותר בתעשייה בכלל ובתעשיית האופנה בפרט. חלק מהמדינות בעולם, בדגש על האיחוד האירופי, החלו להטיל סנקציות משמעותיות על האופנה המהירה ולחוקק חוקים במטרה לקדם אופנה איטית ולהפחית את הזיהום מתעשיית האופנה (למשל, הפחתת פליטות גזי חממה והגבלת השימוש בכימיקלים). על מדינת ישראל ליישר קו עם העולם המפותח ולאמץ את החקיקה והאסדרה מהעולם. זאת ועוד, ראוי להעלות את המכסים על יבוא של בגדים במטרה לעודד יצרנות מקומית, ובו-בזמן להוריד את המיסים על בגדי יד שנייה. ניתן לקדם מכירת בגדי יד שנייה באמצעות עיגון בחוק של הקצאת מקום לחנויות יד שנייה במרכזי קניות גדולים. נוסף על כך, על המדינה לתמוך בחנויות יד שנייה למטרות קהילתיות, ואף לסייע לפתיחת חנויות מזמינות וזמינות יותר. כמו כן, על המדינה לפעול בתחום החינוכי-הסברתי, לדוגמה דרך שילוב התכנים המופיעים בחוברת "אופנה מהירע" בתוכניות הלימודים של משרד החינוך.

מה כל אחד מאיתנו יכול לעשות?

הדרך העיקרית שכולנו יכולים לתרום להפחתת הזיהום ותוצרי הלוואי העיקריים של תעשיית האופנה, היא רכישה שקולה ומושכלת של בגדים: רכישת בגדים בעת הצורך ולא כדי לענות על צורך נפשי, למשל, רכישת בגדים מחברות ידידותיות לסביבה, הימנעות מאופנה מהירה וכן רכישת בגדים מיד שנייה.

דרך נוספת ויעילה לצמצום השימוש באנרגיה ובמים בהקשר לשימוש בבגד, היא הפחתת תדירות הכביסה ובחירה בתוכניות כביסה ידידותיות לסביבה (כביסה מהירה או חסכונית). לרוב, משתמשים בתוכניות כביסה רגילות מתוך הרגל או חוסר מודעות, אך התוכניות האלה נועדו להתמודד עם בגדים מלוכלכים במיוחד, תוך שימוש בטמפרטורות גבוהות, סיבובי סחיטה רבים וזמן פעולה ממושך. התוצאה היא צריכת מים וחשמל גבוהה, שאינה נדרשת עבור רוב הכביסות השגרתיות. בפועל, מרבית הבגדים שאנו מכבסים אינם מוכתמים קשות, ולעיתים רק זקוקים לרענון. לכן ניתן להסתפק בתוכניות קצרות, מהירות או חסכוניות, שפועלות בטמפרטורה נמוכה ומפחיתות משמעותית את צריכת המים והחשמל. מעבר לכך, הפחתת תדירות הכביסה עצמה, כלומר הימנעות מכיבוס הבגדים לאחר לבישה קצרה בלבד, תורמת גם היא לצמצום השפעות סביבתיות וגם מאריכה את חיי הבגד: פחות כביסות בתוכניות אגרסיביות שוחקות פחות את הסיבים, משמרות את הצבעים והצורה, ומפחיתות שחרור של מיקרו-סיבים מזהמים למקורות מים.