הפסיפס הוכן כחלק מפרויקט באגן ציפורי שמטרתו להנכיח את הקשר של קהילות היישובים הסמוכים, אל הנחל עצמו. כל פסיפס מתאר את מקומו של הנחל בתרבות ובמסורת של הקהילה באחד היישובים. הפסיפסים מודבקים בשבילים המחברים את היישובים לנחל. במסגרת פרויקט סיפורי מקום עוצבו פסיפסים על-ידי קהילות בריינה, בראס עלי ובביר אל-מכסור. הפסיפסים הם חלק מהשפה העיצובית האגנית, וכולם בצורת עיגולים בעלי קוטר זהה.
הפסיפס שבתמונה הוא תוצר של תהליך שהתקיים בביר אל-מכסור. הסופר איאד ברגותי מיפה סיפורֵי מקום המתארים את הקשר של הקהילה אל ואדי אום-חמיד (נחל רימונים), שהוא יובל של נחל ציפורי, ואל 'הבאר השבורה'. הבאר, שנתנה ליישוב את שמו, הותקנה על פי מעיין שסיפק מים לאנשי היישוב ולנחל. לאחר שנאספו הסיפורים, קבוצת נשים מהיישוב בחרה מוטיבים מתוך הסיפורים, ויחד עם האומנית דליה גרוסמן מהיישוב השכן אלון הגליל, יצרו פסיפס המבוסס על אותם המוטיבים.
הפסיפס מנציח רגעים קטנים של שגרה – באר, סוס ערבי, רעיית צאן, נשים נושאות כדי מים וטקס בדואי להכנת קפה – שהפכו לאבני יסוד בזהות של ביר אל-מכסור ושל שבט ערב אל-חוג'יראת, ומספר את סיפורם דרך הזיכרונות והחוויות של התושבים והתושבות. למשל, המחזה היום-יומי של נשים הנושאות את כדי המים על ראשיהן בדרכן מן הבאר השבורה אל הבתים, נחרת בזיכרון הקולקטיבי כסמל של התמדה, אחריות וקשר עמוק למים כמקור לחיים.
מהדורה מודפסת 
