שלום לך דורין פרנקפורט. אנחנו מבקשים להחזיר אותך לימי תחילת דרכך, בראשית שנות ה-80, כאשר אחד העקרונות שהנחה אותך היה מִחזור. האם היית פורצת דרך?
כשהקמנו את המותג 'דורין פרנקפורט', התחלנו בפרויקט שכיום היו קוראים לו מִחזור או מִחדוש. רכשנו ג'ינסים וצעיפי משי בשוק הפשפשים, ותפרנו מהם בגדים. עם ההלוואות שלקחנו כדי להקים מפעל ב-1983, רכשנו מאות מטרים מתוך עשרות אלפי מטרים של בדים שננטשו במחסנים של תעשיית הטקסטיל שפעלה אז בישראל. אנשים עברו להשתמש בחיתולים חד-פעמיים ובמגבות נייר, שמיכות פיקה הפכו לשמיכות אקרילן, ואנחנו לאט לאט רכשנו את המלאים הללו ומהם עשינו את הבגדים. הייתי שמחה מאוד לקחת קרדיט על הרעיון של מִחזור, אבל זה לא משהו שהמצאתי. זה נעשה בצורה טבעית בגלל החינוך מהבית, כמו שמהחליפות של סבא שלי תפרו סרבלים לתינוקות.
קראנו לקולקציה הזו 'זן ים תיכוני', ובהתחלה היא הצליחה. אחר כך ניסינו לקחת את זה שלב רחוק יותר, לקולקציית 'אופנת צנע'. שילבנו בה אמירה פוליטית, אבל היא כבר הייתה כישלון מהדהד. כל החברים שלי עדיין לובשים פיג'מות מ'אופנת צנע'.
מה הייתה האמירה הפוליטית שמאחורי 'אופנת צנע'?
היו אלה ימי המיתון שלאחר מלחמת לבנון הראשונה. אני חשבתי, ברוב נאיביות, שאומנם המצב מחפיר מבחינה כלכלית ופוליטית, אבל 'אופנת צנע' תוכל להזמין את כולנו להתכנס לעולם שונה, במסגרת המשאבים שיש לנו, ובו כן נוכל לחיות חיים בלתי תלויים. כיום קוראים לתפיסה הזו בכל מיני שמות. אז לא היו לזה שמות. הקולקציה הייתה בצבעי אדום-לבן. בעיקר אדום. השקתי אותה ב-1 במאי. היא נכשלה בצורה רצינית. הקריירה שלי התחילה עם מפעל קטן והרבה חובות. נאלצתי לנסוע לאנגליה ולפתוח חנות בקובנט גארדן. להפתעתי, האג'נדה של אופנת 'זן ים תיכוני' תפסה קודם כול באנגליה, ורק בשנות ה-90 התחלנו להצליח בישראל. זה היה הפוך מהרגיל.
ב-1983 היית אישה צעירה בתחילת דרכה. לקחת הלוואה כדי לפתוח מפעל, ואת מיד יוצאת עם 'אופנת הצנע'. קטונתי, אבל זה לא נשמע מאוד מסחרי. את אומנית, תעשיינית, או שבלתי אפשרי להפריד בין השנים?
באתי בגלל אידיאולוגיה. נהייתי 'תעשיינית' כי לפי הגדרה של המדינה, בהיותי בעלת מפעל מעל לגודל מסוים, הייתי מחויבת לכל החובות של תעשיינית. מרגיט (מרגיט סגל, שותפתה של דורין לאורך כל שנות פעילותה – מפ"מ וש"ב) ואני לא החלטנו להיות תעשייניות. הצורך הפך אותנו לתעשייניות. זה נובע מההחלטה להעסיק אנשים שהם תושבי המקום, אף על פי שזה הרבה יותר יקר מאשר לעשות מיקור חוץ. זה נובע מההחלטה לעבוד עם מפעל קטן, בעצם בינוני, שהיה שייך לנו, ולדאוג שהוא לא יזהם, שלא יהיו ניירות מיותרים, שבכלל לא יהיו בו קרטונים, ולא יהיו עודפים בכלל. לא הייתה פסולת. אנשים היו מבקשים ממני שאריות בדים, אבל לא נשאר בד. הייתה נְצולת בד מרבית. אם נשאר בד, עשינו ממנו דברים. גם הבוקר, כשרק קמתי, עם הקפה, שימי שאני עובדת איתו בסטודיו שאל אותי מה נעשה עם עודפי בדים. כולם אצלנו התרגלו לעבוד ככה. היינו תעשייה רזה. הכול היה עלינו – נוסף על העיצוב וההכנה לייצור הייתי אחראית גם על החזות של בית האופנה, הפרסום, השיווק, המדיה החברתית, הטקסטים. עבדנו מסטודיו שכלל שלוש נשים בלבד. לא נעזרנו במשרד פרסום, משרד מדיה, מיתוג, הפקות מדיה וכאלה. מפעל זה סיזיפי, מרבע לשבע בבוקר עד עשר בלילה.
רזים מאידיאולוגיה או מאילוץ?
מאידיאולוגיה. מחיסכון בבד לא תקנה דירה. אבל המפעל פרנס עשרות רבות של בתי אב, וכיום אני, בגילי המופלג, תודה לאל, טפו טפו, יכולה להחליט מה אני באמת רוצה לעשות, ולא מכורח.
אחרי קולקציית 'אופנת הצנע' עשית עוד הרבה קולקציות עם אמירות פוליטיות, למשל בנוגע ליחס לקהילה הגאה, ואפילו לייבוש החולה. למה לך פוליטיקה עכשיו?
אני פוגשת אנשים שמקבלים השראה מהקרחונים באיסלנד, מפרפרים במקסיקו. נכון, פרפרים זה מאוד יפה, והקרחונים נמסים. אבל בבקשה, בואו נתכנס על נושא שבאמת קרוב ללב שלכם. רק אם באמת פועלים מהלב זה עובד. אגמון החולה הוא מקום שנעשה בו הרס אקולוגי, ואני אומרת זאת בעדינות. איבדנו כל כך הרבה חיות ייחודיות, ששרדו מימי התנ"ך ולא היו בשום מקום אחר. זה היה מקום פלאי. חשבו שיהפכו את האדמות לחקלאיות, אבל הן לא ראויות לחקלאות. הייבוש שינה את כל המאזן האקולוגי. זה היה הרס נוראי, אבל גם נולד ממנו משהו טוב – ככה נולדה החברה להגנת הטבע.
ישראל היא לא מדינה שמשתלם בה להיות פוליטית.
המפעל עצמו וגם הפעילות שלנו היו חוצי מגזרים, מגדרים וגילים. חילונים, דתיים, צעירים, מבוגרים, ערבים, דרוזים ורוסים – כולם עבדו יחד ברעות ובכבוד הדדי. אלה בדיוק האנשים שלמענם עבדתי. מראש לא בחרנו להיות בקונצנזוס.
לא כמו זארה…
מראש לא כיוונו להיות המאמי הלאומית. מי שמקבל את דרך החיים שלי ואת הכנות שלי, יעריך את העשייה שלי. אני יכולה להגיד לכם שגם אנשים שממש הפוכים מדעותיי הפוליטיות העריכו אותה. אף פעם לא נמנעתי מלומר את דעתי וגם לא נמנעתי מלהתדיין.
טקסט וטקסטיל – שתי מילים קרובות. בכל העבודה שלי היה חשיבות לטקסט שמאחורי העבודה. הטקסטים שלי, הסיפורים שמאחורי הקולקציות, באים מהמורשת שלנו, מהעתיד של הילדים שלנו, מהמקום הזה, מהצורך לשמור על הסביבה. תסתכלו כמה קטנה הארץ הזו. איך אפשר לעשות כזה הרס? זה מטורף. פסיכי.
אני התחלתי עם המוטו 'מעוצב ומיוצר בתל-אביב'. זה משפט שהרבה שנים קומם אנשים. שאלו אותי – למה תל-אביב? למה לא למשל באר שבע? אבל המפעל שלי בתל-אביב, אמא שלי בתל-אביב, אני חיה בתל-אביב. עם השנים המשפט קיבל חיים משל עצמו. תראו כמה אנשים כותבים כיום 'מעוצב בתל-אביב' או 'מיוצר בתל-אביב'.
באמת למה, למה תל-אביב, ולא 'מעוצב מיוצר בישראל'?
כי אנחנו מדינה ללא גבולות. כי אני לא יודעת איפה הם הגבולות של ישראל. כשמייצרים דברים בשטחים או בעזה, כתוב עליהם 'מיוצר בישראל', עם סמל של כובע טמבל. אני לא מחליטה בשביל הרוב איפה יעבור הגבול, אבל לא ראיתי שמישהו החיל את הריבונות של ישראל על השטחים. בתל-אביב אני מכירה את גבולות הגזרה. כשיהיו למדינה גבולות אני מבטיחה לך שיהיה כתוב 'מעוצב ומיוצר בישראל'.
בואי נדבר על תפקידה של המדינה ביחס לתעשיית האופנה. יש משהו שהמדינה יכולה וצריכה לעשות בשביל לעודד את התעשייה המקומית? כדי שמפעלים לא ייסגרו?
הסגירה של המפעל לא קשורה למדינה. ב-2016 חזרתי מחופשה ארוכה בהודו עם החלטה. אמרתי לעצמי "בובה, את עוברת מלהיות מבוגרת לזקנה. לא רציתי להיות בעלת מפעל מותשת בגיל 70. באיזשהו שלב צריך להחליט מתוך עמדה של כוח מהו השלב הבא. הייתי בת 65, והחלטנו לצמצם פעילות, לאט לאט, ולעבור לסטודיו ולהוראה. בנינו מפעל לתפארת, עם חנויות וצוותים מקסימים. לצמצם זה מאוד לא קל, כי המחויבות שלי כלפי אנשים היא מאוד גבוהה. לכן עשינו את זה מאוד לאט, כדי לאפשר לכולם למצוא את מקומם. החלטתי לסגור כשאנחנו בשיא ולהתחיל במה שרציתי לעשות שנים – שיתופי פעולה וללכת ללמד. להעביר את המחט הלאה. להציג בפני הלקוחות שלנו מעצבים אחרים.
בעבר המדינה הבינה שאופנה, ובכלל יצירה וכל שדה האומנות, כולל למשל נגרים, פסלים וקדרים, הם לא רק מקומות פרנסה. עשייה ויצירה הן גם הפנים של המדינה. אבל המדינה ויתרה עליהן כמו שכיום היא מוותרת על חקלאות. כל הזמן דוחפים פה שמן זית זול, למרות שהוא באיכות נמוכה יותר מהשמן המקומי. ולמה הוא זול? כי אנחנו קונים אותו ממדינות שמסבסדות את החקלאים. אם השמן יקר, אז תשתמשו בפחות שמן, אבל בשמן זית מעולה. זה פשוט מטורף. הורסים את החקלאות כמו שהרסו את התעשייה בארץ. אבל מי אני שאדבר על שמן זית, אני בסך הכול תופרת מרחוב שוקן. אבל כתופרת אני אומרת, שאותו דבר נכון גם לגבי בגדים. כשפתחתי חנות באנגליה, הייתי בהלם לגלות שאני זכאית לסבסוד מהמדינה על כך שאני מעסיקה אנגלים בחנות. בארץ אני מרגישה שהבירוקרטיה אין-סופית, ושהארנונה מטורללת, ושם קיבלתי תמיכה אף על פי שהעובדים אפילו לא עבדו בייצור. הכלכלה באירופה נשענת על כלכלה זעירה ובינונית.
חשוב שנגדל את המזון שלנו כדי שהמדינה לא תהיה תלויה ביבוא מזון. למה צריך לייצר בגדים בארץ? מה הבעיה ביבוא בגדים מסין?
אנחנו מייבאים בבולימיה מטורפת ערמות של בגדים מתכלים. אנחנו קוברים את העולם תחת הרים של זבל. מייבאים בגדים מזהמים ומסוכנים לבריאות. אנשים מלבישים את הילדים שלהם בבגדים שאין להם מושג עד כמה הם רעילים. הבגדים הללו מתכלים אחרי כמה שימושים. אני לובשת בגדים מסוימים כבר 20 שנה. מראש אני מסבירה ללקוחות שכל הרעיון הוא שהבגדים ישמשו אותם שנים ארוכות. נכון שזה אומר שהבגדים שלי היו יותר יקרים מאלה של זארה, שמייצרים 150,000 יחידות מכל פריט ומחומרי גלם זולים בהרבה. ועדיין, המחיר שלנו לא מתקרב להיות כפול משלהם. המחיר אצלנו נקבע תמיד בחשיבה על השכבה של עשירים–עניים. כי גם אנשים שעובדים במקצועות נחשקים בארץ, המשכורות שלהם הרבה יותר נמוכות מאשר בחו"ל. לכן אם אתה משווה בגד שלנו לבגד של מעצבת בחו"ל, המחיר של הבגדים שלנו יהיו תמיד רבע או חצי משלה. תו המחיר צריך להיות כזה שמאפשר להרוויח, אבל חייב להיות מותאם למקום.
אמרת שאנשים אינם דואגים לבריאות הילדים שלהם. ברור שהם דואגים, אבל אין להם מודעות: לא לסכנות, ולא לכך שעדיף לשלם יותר על בגד איכותי יותר. איזו אסדרה או תקינה קיימת על יבוא בגדים לישראל?
כלום. נאדה.
נוח לנו לייבא מוצרים, בלי להתייחס להשפעות אופן הייצור שלהם.
אופנה זו תעשייה מאוד מזהמת. אומנם ייתכן שהיא מקבלת תשומת לב מוגברת בגלל שהזיהום שלה מדיד, אבל אם תיסעו להודו או לסין, תראו איך נראות מצבעות, איך אנשים מכוסים בקדמיום אדום, בצבעים הכי רעילים שיש. רוצים אסדרה? תתחילו מהחוט ותמשיכו לכל אורך השרשרת – איפה נוצר החוט, מי גידל את הכותנה שזקוקה לכל כך הרבה מים, מי טווה את החוט, מי ארג את האריגים, מי עיצב, גזר, תפר, גיהץ, עשה ביקורת טיב (או לא). ואז מישהו שלח לארץ, תיווך, הביא לחנות. ובסוף הבגד נמכר ב-50 שקלים. אז כמה קיבלו האנשים שלאורך השרשרת הזו? אם היו מעלים את המחיר לחקלאי מ-0.02 סנט ל-0.04 סנט, או אם טי-שירט לא הייתה עולה 50 שקלים אלא 90, אף אחד מאיתנו לא היה מת, אבל דמיינו מה זה היה עושה לכל המערך הזה.
את יוצאת נגד הבולימיה של תרבות הצריכה, וגם נגד הייצור ההמוני. מה מניע את מה?
לא צריך כל כך הרבה בגדים. הרבה חברות נכנסו לטירוף של להוציא 1,000 קולקציות כל שבוע בגלל הבולימיה. קודם עודדנו צריכה, אבל עכשיו היא בלתי נשלטת. אם תהיה אסדרה, מהחוט ועד לבגד הסופי, אז הייצור ההמוני יירגע. הצריכה הבולמית היא זו שמניעה חברות כמו H&M. אבל לאחר מכן, כשהמותג שלהן נפגע מכך שהן נתפסות כסמל של אופנה מהירה, הן פותחות את another story, cos, ומותגי-בת נוספים שהם כביכול 'ירוקים' יותר. אבל זה greenwash שנעשה למראית עין בלבד, ולכן אסדרה הגיונית צריכה להתחיל, למשל, ב-'מי תפר לי את הבגדים'. יש חברות שכבר עושות את זה (פרנקפורט מתייחסת לקמפיין שהוביל ארגון Fashion Revolution, לאחר 'אסון רנה פלאזה' – קריסת מפעל טקסטיל בבנגלדש שגרם למותם של 1,129 בני אדם, בשנת 2013. בעקבות הטרגדיה דרש הארגון מחברות אופנה להתנהל בשקיפות בכל הנוגע לתנאי ההעסקה של יצרני הבגדים. במסגרת הקמפיין, ובשיתוף עם 'סחר הוגן ישראל', הוציאה פרנקפורט קו חולצות עם ההדפס "אני יודע.ת מי תפר.ה את החולצה שלי" – מפ"מ וש"ב).
ביקורת שעולה בתנועה הסביבתית ומחוץ לה, היא שאפילו ייצור הבגד המקיים ביותר, שהעלויות הסביבתיות שלו הופחתו למינימום, עדיין כבגד חדש יש לייצור שלו מחיר סביבתי. לכן מי שרוצה אופנה מקיימת צריך לקנות בגדים מיד שנייה. מה דעתך?
מצטערת, אני לא חושבת שיד שנייה היא פתרון גורף שעונה על כל הבעיות והצרכים. בולימיה לבגדים מיד שנייה היא לא יותר טובה. אלה אותם בגדים, שייזרקו באותה הדרך. אני חושבת שהארון יכול להיות מורכב מהרבה דברים. העולם מאוד מורכב, וזה מה שיפה בו. אני לא אוהבת אמירות של תעשו רק כך או רק כך. אני לא אחשוב שאופנה בייצור המוני היא פסולה, אם היא תיעשה בשכר הוגן. העולם מורכב מאופנה מהירה, מאופנה של מעצבים ומיד שנייה. המכלול הזה הוא שבונה מלתחה. אני כן יוצאת נגד ארונות מפלצתיים. אם אקח אתכם לבית שלי, אתם תראו שאין לי ארון גדול. אבל הארון שלי משרת אותי נאמנה, ואי אפשר להגיד שאני לא ייצוגית דיי.
למה בחרת להקדיש את החיים שלך לאופנה? מה הכוח של אופנה בעינייך?
בגדים הם לא רק כסות. הם אמירה. אם נחשוב על עצמנו בכל מיני מצבים משמעותיים בחיים – טובים, רעים, עצובים או שמחים – אנחנו כמעט תמיד נזכור מה לבשנו באותו רגע. לא בטוח שנזכור את האומנות על הקיר, לא את הארכיטקטורה ולא מה אכלנו. זה אומר שהבגד הוא לא רק כסות, הוא הדרך שבחרנו להנכיח את עצמנו, את מצב הרוח שלנו ואת ההוויה שלנו. אומרים שאישה אלגנטית יכולה ללבוש שק ועדיין להיראות טוב. נכון, האדם עושה את הבגד, אבל זה בגלל שהוא בחר ללבוש בדיוק את הבגד הזה עבור אותו הרגע. זה עיסוק שגם אִפשר לי להשפיע על הרגע, וגם אִפשר לי לקיים דברים שחינכו אותי עליהם – עבודה עברית, ערך של עבודת כפיים, מחויבות לקהילה. זאת הייתה הדרך שלי לקיים את מה שגדלתי עליו.
בתחילת השיחה ציינת את השפעת הבית, כלומר החינוך והערכים, על הבחירות המקצועיות שלך, ואיתם גם סיימנו. המון תודה לך דורין פרנקפורט.
