פרופ' יוהאן רוקסטרום (Johan Rockström) הוא מדען סביבה, חוקר קיימות ואקלים, שוודי, יליד 1965. עבודתו מתמקדת בהבנת המגבלות של מערכות כדור הארץ ובזיהוי ספי הסיכון שמעבָר שלהם עלול לערער את היציבות האקולוגית. הוא זכה למוניטין עולמי בייחוד בזכות פיתוח מסגרת החשיבה של "הגבולות הפלנטריים" (Planetary Boundaries), המגדירה תשעה תחומים קריטיים, כגון שינוי האקלים, אובדן המגוון הביולוגי, שינוי בשימושי הקרקע וניצול יתר של מים מתוקים. חריגה של האנושות מהגבולות שליוו אותה בעת התפתחותה בכל אחד מהתחומים האלה, עלולה להוביל לקריסה סביבתית. פרופ' רוקסטרום מופיע לעיתים קרובות בכנסים ובתקשורת כדי לקדם מודעות לפתרונות בני-קיימא ולהדגיש את הצורך בשינוי של המערכות הכלכליות והחברתיות לעבר קיימות. פרופ' רוקסטרום הוא מנהל מכון פוטסדם לחקר השפעות האקלים (PIK) בגרמניה וחוקר באוניברסיטאות של שטוקהולם ושל פוטסדם.
בשל אילוצי לו"ז נבצר מפרופ' רוקסטרום להגיע לוועידה השנתית ה-53 למדע ולסביבה בתל אביב, אבל פרופ' רון מילוא, מהמחלקה למדעי הצמח והסביבה במכון ויצמן למדע ויו"ר האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה, שהוזמן לכנס בפוטסדם במאי השנה, נפגש איתו לשיחה.
באיזה מחקר נוכחי שלך הכי חשוב לך לשתף את החוקרים והחוקרות בישראל?
העיסוק המחקרי המרכזי שלי כיום הוא החוסן של מערכות כדור הארץ. הדחף שלי לעסוק בכך מונָע מהעדויות המצטברות חדשות לבקרים לכך שמערכות כדור הארץ יוצאות מיציבות. כבר חצינו שישה מתוך תשעת הגבולות הפלנטריים במערכות שאחראיות לוויסות היציבות והחוסן של כדור הארץ ולמעשה תומכות בקיום החיים על פני כדור הארץ. אחת מהשאלות המרכזיות שמעסיקות אותי כיום היא מהם הסיכונים הנובעים מחציית הגבולות הביוספריים, הביוטיים והאביוטיים כאחד. למשל, כיצד תשפיע החצייה על שלמות הביוספרה מבחינת המגוון הגנטי והמגוון התפקודי, וכן על מערכת האקלים. חציית הגבולות הביוספריים מתבטאת, למשל, בניצול יתר של מים מתוקים, בהעשרת יתר של חומרי הזנה בגופי מים ובשינויים אקולוגיים עקב שינויים בשימושי הקרקע.
יש כיום ראיות רבות מאוד לכך שגם אם ניגמל מהשימוש בפחם, בנפט ובגז, ונצליח לבצע בצורה מושלמת את המעבר לשימוש באנרגיות ממקורות מתחדשים, בכל זאת, רק בשל חציית הגבולות הביוספריים אנחנו עלולים לדחוק את מערכות כדור הארץ אל מעבר לטווחי היציבות שאפיינו אותן לאורך כל תקופת ההולוקן, ותנאי אקלים שייווצרו יהיו בלתי ניתנים לניהול.
תפקודי הביוספרה במערכות אקולוגיות יבשתיות וימיות נעשים מובנים יותר ויותר. עם זאת, עדיין לא תרגמנו את ההבנות הללו לשפה של סיכון וחוסן. עלינו לחזק את הידע המדעי בתחום זה כדי לפתח 'מדד לחוסן כדור הארץ'. בדומה ל'שעון יום הדין' שפיתחה בזמנו אגודת מדעני האטום במטרה לאמוד עד כמה אנו קרובים לפריצתה של מלחמה גרעינית עולמית, כך אנו שואפים לאמוד עד כמה אנו רחוקים מיום הדין במונחים של פגיעה במערכות כדור הארץ. בעבר היינו במצב של חוסן, שהמאפיין שלו הוא איזון שינויים, ואנו צועדים לקראת מצב שבמערכות כדור הארץ ישלטו שינויים שהולכים ומגבירים את עצמם, דבר שיביא לפגיעה במערכות הטבעיות התומכות בקיום האנושות. כל זה, כאמור, עלול להתרחש גם אם ניגמל מהשימוש בדלקי מחצבים. הצומת הזה, שמפגיש את תחומי המחקר של אקלים, אקולוגיה וסביבה, הוא אחד מהתחומים שמעסיקים אותי הכי הרבה כיום.
העיסוק בחציית הגבולות הפלנטריים והשימוש במונח 'יום הדין' יוצרים תחושת דחיפות לטובת יצירת שינוי, ולשם כך יש צורך לשמור על התקווה. מצד שני, עיסוק בנושאים הללו עלול לגרום לייאוש. הדיסוננס הזה מקשה על אנשים רבים, אבל נראה לי שאתה דווקא מצליח להכיל את שני הדברים. יש לך תובנות בנושא?
אני סבור שחובה עלינו, המדענים, להיות ברורים מאוד לגבי המצב ולשים את כל הקלפים על השולחן. אסור לנו לשמור לעצמנו את הידע הנוגע לסיכונים. לאורך כל הקריירה המקצועית שלי, מעולם לא הייתה לי סיבה להיות יותר מודאג מאשר כיום. גם אם אני שם בצד את הבעיות הגאופוליטיות העולמיות, הצטברות הראיות המדעיות מדאיגה מאוד: התקרבות לנקודות מפנה, חציית הרף של 1.5 מעלות, אובדן שלמות המגוון הביולוגי וההתקדמות לעבר שינוי בלתי הפיך. תסתכל על מה שקורה עם שוניות האלמוגים, יערות הגשם באמזונס, היערות באזורים הממוזגים, היערות המחטניים הצפוניים, מערכות הקרח בקטבים… עלינו להיות ברורים לגבי הסכנות הללו.
אנחנו נִטעה אם נמשיך לפעול בעיקר על בסיס מיתוסים לגבי הקשר בין תקשורת סיכונים לבין ייאוש. יש מעט מחקרים במדעי החברה המצביעים על קשר ישיר שכזה. למעשה, יש מספר דומה של מחקרים במדעי החברה שמראים שהערכת סיכונים דווקא גורמת להפרשת אדרנלין לדם וממריצה לפעולה. ההבנה הזו חשובה כיום יותר מתמיד, מכיוון שאנו נמצאים ברגע מיוחד מאוד בזמן, שבו מצד אחד מצטברות עדויות רבות מאי-פעם לסיכונים בלתי מתקבלים על הדעת, ומצד שני יש לנו יותר עדויות מאי-פעם לקיומם של פתרונות שניתן ליישמם בקנה מידה רחב. הסתירה הזו מובילה לתסכול כפול ומכופל: איך ייתכן שאנו משלימים עם קיומם של סיכונים קטסטרופליים למערכות התומכות בחיים על פני כדור הארץ, סיכונים שאף עלולים להיות בלתי ניתנים לניהול, בעוד שבפועל יש פתרונות זמינים?
השאיפה לחזור לפעול בתוך המרחב הבטוח הנמצא במסגרת הגבולות הפלנטריים, איננה פנטזיה. למשל, יש פתרונות בתחום האנרגיה ממקורות מתחדשים שניתן ליישמם בקנה מידה רחב כדי להפסיק את השימוש בפחם, בנפט ובגז. כמו כן, אנו יודעים כיצד ניתן לשנות מהותית את מערכת המזון, וזה השינוי השני בגודלו שנדרש כדי להשיב את כדור הארץ למצב טוב יותר מבחינת המגוון הביולוגי, המים המתוקים, מחזורי החנקן והזרחן, הזיהום, האירוסולים והאקלים. זה כבר אינו עניין תאורטי או שאיפות מופשטות, אלא משהו שניתן להשיג הלכה למעשה.
השינוי הנדרש כרוך בזניחת תפיסות בנות 200 שנה הנוגעות להנעת הכלכלה באמצעות סבסוד ניצול משאבי כדור הארץ בצורה שאינה בת-קיימא. המעבר לסדר עולמי חדש מתבצע לאורך דרך חתחתים רצופת מהמורות. מטבעו של שינוי ישנם אלה שמרוויחים ממנו ואלה שמפסידים ממנו. אבל ניתן לדעת בוודאות גבוהה מאוד, שבסוף, לאחר שנצלח את המכשולים ונתגבר על האתגר, כולנו נהיה בצד המנצח. יש בסיס מוצק לטענה שמצבנו יהיה טוב יותר אחרי השינוי, למשל בהיבטים של בריאות, ביטחון, יציבות, שגשוג ושוויון. אנחנו יודעים בוודאות מוחלטת שאם נמשיך לצעוד במסלול שאינו בר-קיימא, לא נוכל לקיים בכבוד שמונה מיליארד בני אדם על פני כדור הארץ. האפשרות היחידה לגישה הוגנת לאוויר נקי, למים מתוקים ולקרקע, ומכאן למזון ולאנרגיה, היא באמצעות שיתוף פעולה בתוך מרחב הפעולה הבטוח שבו מערכות הטבע נמצאות במסגרת הגבולות הפלנטריים. אי אפשר להמשיך ולהאמין שלעד נוכל לפעול בצורה בלתי שוויונית ולא הוגנת תוך ניצול יתר של משאבים וזיהום הסביבה. מסע הקיימות הוא הנתיב הבטוח והמנצח.
המסר שלי פשוט: אל תימנעו מלהציג סיכונים. אל תימנעו מלהציג את המשמעויות העגומות של הראיות המדעיות. במקום זאת, שלבו אותם בסיפור על אודות השינוי המהותי שבקיימות. יתרה מכך, התקציבים המוגבלים שמוקדשים למניעת שינויים בלתי הפיכים, מחולקים בהסתמך על הערכות סיכונים. הערכות סיכונים כנות יכולות להניע חדשנות בהיבט הזה. החדשנות יכולה לעורר השראה בקרב כישרונות צעירים להיות יותר אגרסיביים, לא רק בפיתוח של טכנולוגיות חדשות ובקידומן, אלא גם ביחס לדרכי עבודה חדשות ולערכים חדשים. משבר הוא בדרך כלל מניע עיקרי לחשיבה מחוץ לקופסה, והוא אבי השינויים הגדולים. אנו נמצאים במשבר כעת, אז במקום להירתע ממנו, עלינו להשתמש במשבר ככלי לשינוי. כדי לעשות זאת עלינו לשנות את הנרטיב שלנו. אתה, רון, מלמד אותנו רבות על איך ניתן לקחת ידע מדעי מורכב ולכמת אותו בצורה שמאפשרת להעביר אותו בדרך מובנת לכול. יש להודות שזה משהו שכולנו יכולים להשתפר בו.
אתה מתאר מציאות שבה מצד אחד הסיכון גבוה יותר מאי פעם, אך מצד שני אנו בני-מזל שיש לנו ידע, כלים ויכולות לבצע את השינויים הנדרשים בתחומי האנרגיה, המזון, החקלאות ועוד. ועכשיו צריך להשתמש בכל זה להביא אותנו למצב בר-קיימא.
נכון, והדרמה היא שבאמת אין שום תירוץ שלא לפתור את הבעיה. זה מתרחש במשמרת שלנו על פני כדור הארץ, וברוב המקרים יש לנו מספיק ידע והבנה, אף על פי שבמדע תמיד יש עדיין מה לחקור, ולכן ישנן דרכים לפתור זאת. לרוב הפתרון אף לא יהיה כרוך בעלות גבוהה יותר, בייחוד אם מביאים בחשבון את כלל העלויות האמיתיות.
מאינטראקציות שהיו לך, לאורך הקריירה הארוכה שלך, עם קהילת החוקרים הישראלים, באילו תחומים, לדעתך, האנשים העוסקים בתחומי הסביבה והאקולוגיה בישראל יכולים לתרום לשינויים העולמיים הנדרשים?
את מחקר הדוקטורט שלי ערכתי באזורים צחיחים למחצה במערב אפריקה ובמזרחה. הייתה לי הזכות ללמוד מההידרולוגים הטובים בעולם. בסביבות השחונות האלה החוקרים הישראלים הם שפיתחו מערכות השקיה בטפטוף, מערכות קציר מים וטכנולוגיות למִחזור מים אפורים. יש לכם בישראל בסיס מדעי שתומך בקיום חיים משגשגים וחיים בכבוד על אף תנאי סביבה קשים מאוד. המדענים של ישראל היו חייבים להתמקד בבניית חוסן, וזהו כיום יתרון, כך שבתחומים הללו יש לכם הרבה מה לתרום לעולם.
תודה רבה לך על השיחה מעוררת ההשראה.
הערת המערכת: מעניין שהמסר של פרופ' יוהאן רוקסטרום עבורנו, הישראלים, הוא שהעולם צמא לתרומה שאנו יכולים להביא מהחיבור בין מדבר ומים. מקור שמו הפרטי, השם העברי יוחנן, מעורר אסוציאציה ליוחנן המטביל. הקדוש הנוצרי פעל באזורים הצחיחים של ארצנו לפני יותר מאלפיים שנה, והסיפור על המעשה שעשה, ששילב מדבר ומים, נפוץ בכל רחבי העולם.
מהדורה מודפסת 
