בין ביטחון תזונתי לחיים הטובים – תערוכת אקספו 2015 כבמה לשאלות מוסריות, חברתיות וסביבתיות

מערכת המזון העולמית נתונה תחת לחץ מתמשך לספק מזון לאוכלוסיית העולם. היכולת לספק ביטחון תזונתי עומדת במבחן לנוכח הגידול המתמיד באוכלוסיית העולם מצד אחד, והעלייה המתמדת ברמת החיים מצד שני. על פי נתוני ארגון המזון והחקלאות FAO ^[5], עד 2050, עם צפי עולמי של 9.15 מיליארד תושבים, צריך להגדיל באופן ניכר את כמות ייצור המזון כדי לעמוד ביעדי הדרישה למזון. הצורך לתת מענה לצריכה המוגברת עלול לגרור שימוש בלתי מושכל ונעדר אחריות במשאבים סביבתיים, שעלול להביא לדילולם באופן בלתי הפיך. הטכנולוגיה לבדה לא תיתן מענה הולם, ונדרשת מדיניות כוללת ועולמית למאבק בעוני ולמתן ביטחון תזונתי בעולם.

הכלכלן תומס מלתוס, בספרו המפורסם משנת 1798 'על עקרון האוכלוסייה' ^[14], טען כי קצב גידול האוכלוסייה בעולם מתנהל בטור הנדסי, בעוד אספקת המזון גדלה בטור חשבוני. משמעות השוני בשיעורי הגידול, על פי מלתוס, הוא רעב שיוביל לצמצום האוכלוסייה. הביולוג ג'ארד דיימונד, בספרו 'התמוטטות' ^[2], מזהה שילוב גורמים שעשוי לגרום להתמוטטות אוכלוסיות. לשיטתו, קריסתן של חברות עתיקות נגרמה משינוי האקלים, מהגידול המתמשך באוכלוסייה ומהפגיעה הסביבתית, שהביאו למחסור במזון ובמים. בעיית הישרדות זו מחוללת רצף אירועים חברתיים, כלכליים ופוליטיים, המביאים להתדרדרות נרחבת, למלחמות ולבעיות קיומיות של תרבויות שלמות עד לכדי היעלמותן.

היעדר ביטחון תזונתי היה תמיד זרז להגירה ולמלחמות על משאבים ^[7]. כיום, ניתן לחוש בבירור את השפעתו של המחסור במדינות המתפתחות על ערעור היציבות בהן. המלחמות האזוריות המרוחקות ממדינות השפע מביאות לפתחן את הבעיות באמצעות הגירה נרחבת ולא מבוקרת. הגירה זו, המעלה שאלות הומָניות, מערערת את המארג התרבותי המקומי, יוצרת הכבדה על הכלכלה, ופוגעת בביטחון הפנימי בשל התגברות הטרור. כך, בעולם הגלובלי של ימינו, משק כנפי הרעב במקום אחד הופך לסופה עולמית.

תערוכת אקספו 2015 שהתקיימה במילאנו ביקשה להביא למרכז סדר היום העולמי את המחויבות לספק מזון לכול. התמה שנבחרה: 'להאכיל את העולם' היא קריאה למדינות העולם להעמיק בסוגיה זו. על פי הצהרת המארגנים, התערוכה מספקת הזדמנות להרהר, לחפש פתרונות ולנסות לפתור את הסתירות בעולמנו, הנעות בין רעב מחפיר מצד אחד להשמנת יתר בעולם המערבי.

השאלות כבדות המשקל העולות סביב בעיית הרעב והתדלדלות המשאבים הן טיפול בבעיות סביבתיות דוגמת שינוי האקלים, גידול האוכלוסייה, כלכלה תזונתית, המגוון הביולוגי, אספקת מים וגישה למזון. היעדים שתערוכת אקספו הנוכחית הציבה הם: ניסוח החלטות פוליטיות מודעות ומכוונות לפתרון הבעיות ברמה המקומית והעולמית; פיתוח אורח חיים מקיים; פיתוח טכנולוגיות המסייעות ליצירת איזון בין זמינות המשאבים ורמת הצריכה העולה בהתמדה. התמה 'להאכיל את העולם' מתכתבת עם בעיות יסוד משמעותיות החובקות מכלול שאלות חברתיות, כלכליות, תרבויות וטכנולוגיות, השזורות זו בזו.

הררי, בספרו 'ההיסטוריה של המחר' ^[4], מדגיש את ההבחנה בין עוני ביולוגי לעוני חברתי. בעוד המדד לעוני חברתי משקף מצב יחסי ונתון לשינויים של אדם ביחס לחברה שהוא חי בה בזמן נתון, הרי מדד העוני הביולוגי – כמות האנרגיה הנדרשת להישרד, הוא מדעי, חד-ערכי וקבוע. המאמר יתמקד בשלוש השאלות הראשונות הממוקדות בעוני הביולוגי, ובצורך הבסיסי לספק תזונה נאותה לאוכלוסיית העולם. השאלה התרבותית בדבר תפקיד האוכל כמרכיב חברתי-תרבותי וכמגדיר זהות בעידן הגלובלי, הופכת לשאלת מותרות בסדר יום עולמי אחראי.

בתערוכה השתתפו כ-145 מדינות וארגונים לא-ממשלתיים המציגים גישות שונות לנושא. הגישות נעות בין הצורך למצוא פתרונות בני-קיימא לבעיות חובקות עולם לבין הצגת מגוון אתנולוגי ומיתוג. המדינות המציגות בחרו בחלקן להציג הישגים טכנולוגיים תוך התייחסות בכובד ראש לנושא. מרבית המדינות מיקדו את התצוגה בשיווק תיירותי נופי וקולינָרי שנתן תחושה של מיני פארק דיסני. לעומתן, באופן טבעי, ארגונים לא-ממשלתיים דוגמת Zero Pavilion של האו"ם, Save the Children או Caritas, נגעו בבעיות היסוד. האו"ם הציג את האירוע 'כהזדמנות להרהר בנושא ולחפש פתרונות לעולמנו עתיר הסתירות', כמקום המאפשר 'ללמוד, לחלוק ולהרגיש'. ואכן, תערוכת האקספו במילאנו סיפקה הזדמנות להביא לקדמת הבמה בעיות ליבה תוך תקווה לעתיד טוב יותר על פי הפרוגרמה של האו"ם: 'האתגר – אפס רעב. איחוד לעולם בר-קיימא' ^[16].

להאכיל את העולם – השאלה החברתית-מוסרית 

אוכל הוא כורח הישרדותי. עם התפתחות הציוויליזציה הצליח האדם להרחיב את מגוון מקורות המזון, להשביח את התוצרת, לביית בעלי חיים, ליצור זנים חדשים של פֵּרות וירקות ולהשיא את התנובה. האוכל נעשה נדבך תרבותי חשוב, המייחד תרבויות, מייצג אורחות חיים, ומבטא את הטעמים והניחוחות של כל מקום ומקום.

לאורך ההיסטוריה חי האדם על קו העוני. כיום קיים קיטוב משמעותי בין חברת השפע לבין חברות המחסור. אוכלוסיות רבות בעולם חיות ללא ביטחון תזונתי, שמשמעותו היעדר גישה למזון על בסיס יומי. לפי הערכת סוכנות המזון והחקלאות של האו"ם, חיים בעולם כ-842 מיליון אנשים הסובלים מרעב כרוני (כ-12.5% מאוכלוסיית העולם). נוסף על כך, כ-2 מיליארד אנשים סובלים מהיעדר ביטחון תזונתי. ארגון החקלאות העולמי מגדיר זמינות של מזון, גישה אליו, שימוש בו ויציבות כתנאֵי בסיס לביטחון תזונתי ^[11]. במדינות המתפתחות מתמקדת הבעיה ברעב ובזיהום כתוצאה ממחסור בייצור ומאבדן משמעותי של מוצרים בתהליכי הייצור, השינוע והאכסון. באופן מידי אנו משייכים את בעיית התזונה למדינות העולם השלישי, אך במדינות המפותחות אנו עדים למחסור במזון ראוי ומזין ולבעיות הקשורות להשמנה. בארה"ב, למשל, סובלים כ-49 מיליון אנשים מהיעדר ביטחון תזונתי ^[9]. 10.6% מאזרחי ישראל מתקיימים באי-ביטחון תזונתי ניכר ^[1], וכ-16% נמצאים במצב של השמנת יתר. הפער החברתי-כלכלי בישראל נמצא במגמת גידול קבועה, וישראל נחשבת כיום למדינה שרמת האי-שוויון הכלכלי בה היא מהגבוהות בעולם המערבי – נתון המשליך באופן ישיר על הסיכון לעוני ולחוסר ביטחון תזונתי ^[3].

בביתן האו"ם בתערוכת אקספו 2015 צוטט José Graziano da Silva, מנכ"ל ארגון המזון והחקלאות, הטוען כי 'אנחנו כבר מייצרים מספיק מזון בעולם כדי להאכיל את כל אוכלוסיית העולם, ולמרות זאת, כ-800 מיליון אנשים חיים ברעב'. היעדר גישה למקורות מזון ומים והיעדר צדק חלוקתי הם שילוב בעיות כלכליות, פוליטיות וטכנולוגיות. בתהליך הייצור, השיווק והצריכה הופכים כ-40% מהמזון לפסולת ^[6]. במדינות המתפתחות, האבדן הוא ברובו בתהליך הייצור, כתוצאה מהיעדר טכנולוגיה. במדינות המפותחות נוצר אחוז פסולת גבוה של מזון מוכן בשל רכישה וצריכה בזבזניות של חברת שפע. בעיה אופיינית לשנים האחרונות היא העלייה המתמדת במספר האנשים הסובלים מעודף משקל, שגורר עלייה חריפה במחלות מסכנות חיים הקשורות להשמנה, שיוצרות גם הכבדה כלכלית ניכרת ^[17].

בעיית הצדק החלוקתי עמדה במרכז התמה 'One Human Family, Food for All' של ביתןThe Edicola  של ארגון Caritas, השייך לכנסיה הקתולית ותומך בפיתוח חברתי כדי למגר את בעיית הרעב. המוסד טבע על דגלו את הקריאה: 'Divide to multiply. Breaking the bread'. באמצעות שיתוף משאבים, ידע וכישורים ניתן לאפשר את 'הזכות למזון' לכולם ולהבטיח ביטחון תזונתי לכל אחד ואחד.

נקודת המוצא של הארגון היא ראיית העולם כמערכת שיתופית, הפועלת לחלוקה צודקת של ההון. בביתן הוצגו מספר מיצגים המהווים אמירה ביקורתית על החברה הצרכנית ועל הקיטוב החברתי, שמתכתבת באופן ישיר ונחרץ עם נושא הצדק הסביבתי.

להאכיל את העולם – השאלה הסביבתית-כלכלית

הצדק החלוקתי והסביבתי שלובים בהבנת הצורך לגשר על פני הפערים בין האוכלוסיות השונות. לבעיית המזון בעולם, מעבר לחרפת הרעב והטרגדיה האישית, קיימות השלכות מידיות רבות בתחום הסביבתי והפוליטי. בתחום הסביבתי, כתוצאה מאימוץ פתרונות קצרי טווח, המערכת האקולוגית סובלת מפגיעה בלתי ניתנת לשיקום, וכתוצאה מכך נפגע חוסן האוכלוסייה ומחריפה בעיית הרעב. בתחום הפוליטי, היעדר ביטחון תזונתי הוא במקרה הקל אי-שקט חברתי, ובמקרים הקשים הוא מוביל למלחמות אזרחים ולרצח עם ^[7].

משאבי הקרקע הזמינים מוגבלים, וממשיכים להצטמצם. על כל פיסת קרקע מתמודדים צרכים מתנגשים: שירותי המערכת האקולוגית, כדוגמת אספקת חמצן, טיהור אוויר ומים ואספקת מזון, חיוניים להמשך קיומנו, אך לשם קיומם יש צורך בשמירה על שטחים פתוחים. בו-בזמן, הגידול באוכלוסייה מחייב הגדלה של שטחי החקלאות למזון. שימוש בדלקים ביולוגיים מהדור הראשון מצריך גם הוא את אותם שטחים, ולעתים קרובות בשל יתרונות כלכליים-תאגידיים מתנגש עם הצרכים האחרים.

התפיסה הכלכלית הרווחת אינה מביאה בחשבון את התלות המוחלטת שלנו במשאבי הטבע המתכלים, ואת הצורך לשמור על איזון המערכות האקולוגיות לקיומנו. הכלכלה המודרנית שהתפתחה לכלכלה עולמית, מתמקדת בתהליכים ובתנודות בשוק הכלכלי ללא קשר וזיקה לטבע. כלכלה זו בוחנת את הטבע רק כמקור למשאבים, שהם בבחינת סחורה בעלת ערך כלכלי, הניתנים לניצול לצורכי האדם. 

הכלכלה המודרנית מודדת את רמת הפיתוח במדינה ואת חוסנה הכלכלי בפרמטרים של תוצר מקומי גולמי (תמ"ג). גישה זו היא קצרת טווח, הואיל ואינה מביאה בחשבון את העלות האמִתית של דילול משאבי הטבע ושל הנזקים הסביבתיים, שחלק גדול מהם הוא תולדה של הפיתוח. בצד האחר של המתרס עומדת הכלכלה האקולוגית, העוסקת בתלות ההדדית ובאבולוציה המשותפת של מערכות כלכליות ומערכות אקולוגיות טבעיות במרחבים שונים ולאורך ציר הזמן. הכלכלן Daly, מהמובילים בתחום הכלכלה האקולוגית, מציג פירמידה הפוכה, שהכלכלה מבוססת בה על משאבי הסביבה כאור השמש, הקרקע, החי, הצומח, המחצבים וכו' ^[12]. ללא קיום בסיס איתן של 'יצרנים ראשוניים' אלה לא ניתן לקיים את המערכת כולה.

בתערוכת אקספו השנה ניתן למצוא ביטוי לחשיבות השמירה על איזון סביבתי תוך צמצום משמעותי של הפגיעה הסביבתית. הקריאה לשיתוף מאמצים מתחברת למגמה העולמית של רתימת הכלכלה המעגלית ^[15] הפוסלת את תהליכי הייצור הלינֵאריים לטובת מערכת ייצור מעגלית. מטרת הכלכלה המעגלית היא חיסכון – הפחתת פסולת ומִחזור על-ידי ניהול ושיתוף משאבים בנוסח 'פסולת של האחד הוא מזון לשני'. בעולם נעדר איזון בין חברות השפע והמחסור, כלכלת שיתוף עשויה ליצור גשר ואפשרות לאיזון בחלוקת משאבי המזון העולמיים ולצמצם את פסולת המזון.

להאכיל את העולם – השאלה הטכנולוגית-יישומית

המתמטיקאי והפילוסוף רנה דקרט (1596–1650) האמין כי תכלית המדע לשלוט בטבע ולהבטיח שהידע הטכנולוגי יאפשר לאדם להיות הבעלים והשליטים של הטבע. האמונה כי הטכנולוגיה לבדה תפתור את בעיות העולם החלה להתערער במהלך המאה ה-18 עם השינוי בפרדיגמה המדעית ובהתגבשות מגמות אקולוגיות. העובדות הרבות הנערמות על הפגיעה הסביבתית הן כר נרחב לדיון ולמחלוקת בין המאמינים כי אנו גורמים הרס ונזק בלתי הפיך של המערכת האקולוגית ללא אפשרות שיקום, לבין המאמינים בכוחה של הטכנולוגיה להציל את העולם. לצד הסוגדים לטכנולוגיה מחלחלת התובנה כי הטכנולוגיה אינה מביאה מזור לכל חולי, ולעתים קרובות אף גורמת להיווצרותו. Hornborg ^[13], השייך לקבוצה הראשונה, טבע את המונח 'Machine Fetishism' בהתייחסותו להליכה שבי אחרי הטכנולוגיה הגורמת, בראייה גלובלית כוללת, חוסר סימטריה והיעדר יציבות. בעולם של 'משחק סכום אפס' הרווח של האחד הוא ההפסד של האחר, וכפועל יוצא מהכוח הטכנולוגי- כלכלי נוצרים קיטוב כלכלי, פערים חברתיים ונזק סביבתי. לעומתו, Diamandis, בספרו 'השפע – העתיד הוא טוב יותר ממה שאתה חושב' ^[10], מביע גישה אופטימית. על פי משנתו, בעיות העולם ייפתרו הודות להתפתחות המעריכית של הטכנולוגיה בכל התחומים, לנכונותם של אילי הון, דוגמת ביל גייטס, להירתם לטיפול בבעיות הרעב והמחלות בעולם, ולפוטנציאל הטמון בכוחו של 'המיליארד העולה' (העולם השלישי) לזהות את השפע המקומי ולפתור בעיות באמצעותו ועל-ידי אימוץ טכנולוגיות. האמת, ככל הנראה, מורכבת יותר, ולמרכיב הזמן חשיבות רבה מול התנהלות עקומת הטכנולוגיה לצד גידול האוכלוסייה והתכלות משאבי הטבע.

בתערוכה מוצגת תרומת המדע והטכנולוגיה לטיפול בבעיית המזון בעולם במספר מישורים. מישור אחד הוא הפקת תועלת מתרומת המדע לשימור אבולוציוני של המגוון הביולוגי ועצירת ההתדרדרות הסביבתית כחלק מהבנת יחסי הגומלין בין סביבה, חקלאות וביטחון תזונתי. מישור אחר הוא הטכני-יישומי, שנועד להגדלת כמות המזון המיוצר, לצמצום הפסולת בתהליך ייצורו ולשיפור איכותו. מדינות רבות, וישראל בולטת ביניהן, מציגות את הפיתוחים הטכנולוגיים בתחום החקלאי: מפיתוח זנים עתירי תנובה וחסכוניים במשאבים, דרך שיטות גידול והשקיה חכמות, טיוב התוצרת ודאגה לבטיחות המזון ושרשרת האספקה. בתחום זה המדינות המפותחות וכן גופים כלכליים הציגו חזון טכנולוגי עתידי, המתמקד בשקיפות המזון מבחינת מקורותיו, רכיביו התזונתיים ורמת טריותו. באופן פרדוקסלי, חזון זה מתחבר למסורת המזון המקומי, המבוסס על רכיבים טריים עונתיים, ושואף להשאיר מאחור את דור המזונות המעובדים שרכיביו הבעייתיים עלומים תחת קודים. התאורטיקן Capra, בספרו 'נקודת המפנה: מדע, חברה וצמיחת התרבות', מציין כי תורת היחסות "מראה שאנחנו לא יכולים לפרק את העולם ליחידות הקטנות ביותר המתקיימות באופן עצמאי. הטבע לא מראה לנו 'אבני בניין בסיסיות' מבודדות, אלא נראה כמו רשת המורכבת ממארג היחסים בין החלקים השונים של השלם" ^[8]. המענה לסוגיות חלוקת המזון בעולם הוא בהבנת העולם כרשת שיתופית, שמפעילה את הידע המדעי הנצבר להשגת איזון לטובת כל מרכיביה.

התמה המרכזית של תערוכת אקספו – 'להאכיל את העולם' – העוסקת בצורך הדחוף לתת מענה לבעיית התזונה בעולם, היא אמִתית, חשובה וחיונית למדינות רבות. המפגש, הקריאה לשיתוף משאבים ומאמצים ברמה העולמית והמודעות הסביבתית עשויים להרחיק אותנו מתרחיש ההתמוטטות של דיאמונד אם רק ישכילו מנהיגי העולם לאמץ מדיניות מקיימת לאורך זמן ולהקצות משאבים רבים יותר לטיפול בבעיות החברתיות-סביבתיות. תערוכת אקספו 2015 מקנה ללא ספק חוויה מקיפה, העוסקת בנושאים רבי-חשיבות אלה, אך משאירה שאלות רבות ללא מענה. התזונה היא בבואה של מכלול נושאים שראויים לפעולה מיָדית בשל חשיבותם הקיומית ובשל ההשפעות ההדדיות של הבעיות המקומיות על הקיום הכלל-עולמי. יש לקוות כי המודעות לעוצמת הבעיות תקדם את פתרונן באמצעות הטכנולוגיה ותוך אימוץ דרך חיים של שיתוף ידע ומשאבים, חשיבה מתוך ראייה כוללת וארוכת טווח והכרה בחשיבות השמירה על האיזון העדין בין חברה, כלכלה וסביבה.