התיישבות

מדיניות הכרה נדיבה יותר של המדינה ביישובים הבדואיים הלא-מוכרים, תוך הכרה גם בזיקתם ההיסטורית-תרבותית למיקומם כחלק בלתי נפרד מהמערכות הסביבתיות המקומיות, יכולה לסייע הן לאדם הן לסביבה במימוש הזכות המשולבת לביו-תרבותיות ולצדק חברתי-מרחבי-סביבתי

אמון הבדואים במדינה נמצא בשפל, ועל כן יש צורך בתהליך רציני ומקיף של בניית אמון, שבו הקהילה הבדואית תהיה חלק מתהליך קבלת ההחלטות בתכנית הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב ושינוי המציאות של היישובים המוכרים הקיימים

הכרה בכל היישובים הבדואיים אינה פתרון פופולרי בקרב פעילים וארגונים סביבתיים, אך תפיסה הוליסטית יותר של קיימות, המתחשבת במרקם החברתי, בזכויות ההיסטוריות ובערכם של קהילות ויישובים, תוביל בצורה מיטיבה לכינונה של חברה בת-קיימא בנגב, שתושבי האזור כולם ירוויחו ממנה, ואיתם גם הסביבה הטבעית

השטחים פתוחים אינם הפקר, וראוי לשמרם לרווחת יהודים ובדואים כאחד. זה הזמן, לכל הגורמים הנוגעים בדבר, לנקוט גישה של שילוב וחיבור אוכלוסיית הבדואים בנגב למדינת ישראל ולערכיה, ולהעדיף אותה על פני גישת ההפרדה והניכור

חוות בודדים בנגב – התיישבות אקולוגית או מפגע סביבתי?

ברכות על ההחלטה להוציא לאור גיליון מיוחד שמוקדש לסוגיות מרתקות ומורכבות שמייחדות את אזור הנגב, הסבר ופירוט על הנעשה באזור על ידי דמויות מפתח

תכנית-האב לקיימות הוכנה על בסיס האמונה כי למועצה יש תפקיד לאומי בקיום ההתיישבות במרכז הנגב, תוך שמירה על השטחים הפתוחים הגדולים ביותר של מדינת ישראל וניהולם

הנגב עבורי הוא בית ומדבר. חוכמת המעשה היא איך לשמור על האיזון בין שני הדברים האלה על אף המתח שביניהם: המדבר לא רוצה בתים – הוא רוצה להישאר מדבר. אולם הנגב הוא גם בית, למאות אלפי אנשים ואף ליותר מכך בעתיד. אני ומשפחתי הקמנו בית לפני 25 שנים בערד, שלוש דקות הליכה מהמדבר