משילות וגבולות גזרה: על חלוקת האחריות לניהול הנחלים, ועל חשיבותם של גבולות השטח המנוהל

אבי אוזן: הסוגיה של הגדרת רצועת הנחל – "איפה הנחל?" – היא סוגיה שרבים וטובים מתחבטים בה. היא רלוונטית מבחינה אקולוגית והידרולוגית, אך גם לניהול. השטחים הפתוחים, מעצם מהותם, הם חסרי גבולות. אם אין גבול מוגדר למקום שאתה צריך לנהל, אז גם אתגרי הניהול יהיו רבים מספור. אם יש ערמת פסולת במרחק 5 מטר מהנחל, אתה צריך לטפל בה? ואם היא במרחק 50 מטר מהנחל, או 500 מטר…? בלתי אפשרי לנהל שטח, אם אין לו גבולות. ניתן ליצור גבולות פיזיים (באמצעות חסימות) או גבולות וירטואליים (באמצעות שבילים ותמרורים). בפארק המעיינות לקח זמן, אך בסוף הבינו את זה, ורק כשסגרו את הפארק בעזרת שערים, הצליחו לנהל אותו.

איל קנץ: כשאני מסתובב בנחלים מדי יום, נשבר לי הלב לראות איך גורמים עברייניים עושים בהם כבתוך שלהם: מרכבי שטח שחוצים נחלים, דרך השלכת פסולת בניין ועד הקמת זולות. נעשים הרבה מאמצים לטפל בתופעות הללו מצד גופי הסביבה, רשויות החוק והרשויות המקומיות, שאף משתפות פעולה, אבל אין גורם מתכלל שבאמת שולט על השטחים. ברגע שאני מסיים פרויקט, הוא נמסר לרשות המקומית ולא תמיד יש לה משאבים ויכולות לנהל אותו. הפתרון הוא למנות גורם מתכלל ולהעניק לו סמכויות, ואלה בהחלט יכולות להיות רשויות הניקוז והנחלים.

חן רוזיליו: מבחינה חוקית לרשות ניקוז אסור לעסוק בניהול אתרים קולטי קהל, כי זה חורג מהאחריות שלה. כגוף סטטוטורי מותר לה לעסוק אך ורק במטרות שלשמן היא הוקמה, לפי הגדרת חוק הניקוז – ניהול הנחל במובן של מניעת נזקי שיטפונות. לרשויות הניקוז יש מאסדר (רגולטור) נוסף, מתוקף היותן גם רשויות נחל על פי צו הנחלים. בהתאם לצו, יש שחקנים רבים נוספים שנדרשים להיכנס תחת האלונקה, במובן של האסדרה, ההנחיות המקצועיות והתִקצוב – המשרד להגנת הסביבה כמובן, וכן רשות הטבע והגנים והרשויות המקומיות. זווית נוספת של הדברים היא העובדה שחוק הניקוז קובע רשימת נציגים של גופים בעלי עניין שיושבים בוועדות השיפוט של משרד החקלאות לקידום תוכניות של מפעלי ניקוז וכן במועצת הניקוז המאשרת את התוכניות הללו. הפרספקטיבה והדרישות המקצועיות של כל גוף כזה מקבלות ביטוי בתוכניות, ומעצבות, ככל הניתן, את הפעולות בשטח. לפיכך, יהיה זה ראוי שאותם גופים יישאו גם הם באחריות לתחזוקת הפרויקטים ובמקרים מסוימים אף למימון הקמתם.