נדרש שינוי פרדיגמה במערכת המזון – כלכלת הדונאט כמצפן למדיניות מזון צודקת ובת-קיימא

כשליש מהמזון בישראל נזרק, ובמקביל כשליש מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל סובלת מאי-ביטחון תזונתי ^[4]. לתופעות האלה יש השלכות סביבתיות, בריאותיות, כלכליות וחברתיות קשות ^[3]. הפרדוקס של בזבוז לצד מחסור מדגים את חוסר היעילות ואת האי-צדק המובנה במערכת המזון הנוכחית, ואת הצורך בשינוי הפרדיגמה המתייחסת למזון כסחורה באחריות השוק, ולביטחון התזונתי כעניין של צדקה וולונטרית באחריות גופים אזרחיים. במקום זאת, עלינו לעבור לפרדיגמה של מזון כנחלת הכלל ועל כן שייך לקהילה, וביטחון תזונתי כזכות יסוד שחובת המדינה להבטיחה.

ההתמודדות עם האתגר הכפול של אי-ביטחון תזונתי לצד בזבוז מזון דורשת התייחסות מערכתית, אך הטיפול בו מבוזר בין משרדי ממשלה, רשויות מקומיות ועמותות, ללא גורם מתכלל. קיימות מספר תוכניות לצמצום בזבוז המזון וחוסר הביטחון התזונתי מטעם המדינה, אך את מרבית הטיפול מובילות עמותות. המלחמה פגעה בחקלאות המקומית ובשרשראות ההספקה, ובכך החריפה את חוסר הביטחון התזונתי, בייחוד בקרב אוכלוסיות מוחלשות ^[3]. מרבית הפעולות להתמודדות עם המשבר נעשו על-ידי עמותות ומתנדבים, במימון תרומות, והממשלה כמעט שלא הקצתה לכך תקציבים או סייעה לארגונים שתפסו את מקומה ^[3].

האתגר הכפול מדגיש את הצורך בצמצום בזבוז מזון, אך צעד חיוני זה אינו מספק, שכן הוא מטפל בסימפטום בלבד. בשורש התופעה ניצב כשל יסודי הקשור לבעלוּת ההון במערכת המזון ולהיגיון הרווח בבסיסה. המזון, משאב בסיסי לקיומנו, עבר הפרטה ומסחור, ובתהליך שהחל במהפכה החקלאית והאיץ במהפכה התעשייתית, הפך מנחלת הכלל לסחורה בשליטת השוק, כך שמערכות ייצורו וחלוקתו כבר אינן משרתות רק את צורכי האוכלוסייה, אלא בעיקר את מניע הרווח של תאגידי המזון ^[6]. במקום לקחת אחריות ציבורית על צמצום חוסר הביטחון התזונתי ובזבוז המזון, המדינה מעדיפה לגלגל את האחריות לגופים אזרחיים ופרטיים. הפרטת האחריות על מערכת המזון איננה תופעה בודדת, אלא חלק ממגמה כללית וארוכת-שנים של הפרטה, שבמסגרתה המדינה מתפרקת מסמכויותיה ומחובותיה למתן שירותים חברתיים בסיסיים. ניהול בר-קיימא של מערכת המזון על-ידי השוק אינו אפשרי במערכת כלכלית המבוססת על שאיפה לגידול תמידי בתוצר, שבהתאם לכך מובילה לייצור עודף (ביחס לצרכים החברתיים), לצריכת יתר ולבזבוז משאבים, לצד אי-שוויון מובנה בחלוקתם ^[2]. המערכת הכלכלית הנוכחית מביאה לבזבוז המזון ולחריגה מהגבולות הפלנטריים של כדור הארץ, שחלק ממנה נובע מייצור מזון עודף ולכל אורך שרשרת האספקה, ומתמריצים מובנים לדפוסי צריכה בזבזניים של מוצרי מזון ^{[2, 7]}.

לפיכך, פתרון אמיתי לבעיית בזבוז המזון וחוסר הביטחון התזונתי חייב להתמודד עם שורשי הבעיה במערכת הכלכלית-חברתית. הדבר דורש שינוי גלובלי, אך ישראל יכולה לבחור למלא בו תפקיד חלוצי. כיום, המצב רחוק מכך. החקיקה הקיימת, ובראשה 'חוק עידוד תרומות מזון, תשע"ט–2018', אינה מספקת מענה מקיף ומערכתי לבעיית בזבוז המזון לצד חוסר הביטחון התזונתי. ראשית, החקיקה מתמקדת בסימפטומים, כמו זריקת עודפי מזון, במקום לטפל בשורש הבעיה: ייצור יתר וצריכת יתר. שנית, החקיקה אינה מתמודדת עם חוסר השוויון המבני במערכת המזון. היא מקדמת צדקה, דרך עידוד סיוע לסובלים מאי-ביטחון תזונתי, במקום לעודד צדק, שמשמעו חלוקה מחדש של יחסי הכוח, הבעלות והזכויות במערכת המזון. גישה זו מנציחה את התלות של אוכלוסיות מוחלשות בארגוני צדקה, במקום ליצור שינוי מבני שיבטיח ביטחון תזונתי לכול ^[2]. יתרה מכך, החקיקה אינה מספקת מענה מספק לבזבוז מזון, בהסתפקותה בעידוד תרומות של עודפי מזון, במקום להציב דרישות שיחייבו יצרנים ומשווקים להימנע מבזבוז מזון. התיקון האחרון לחוק הזה, שחייב מוסדות ציבור לתרום עודפי מזון, הוא צעד בכיוון הנכון, אך יש להחיל אותו גם על הגורמים המסחריים.

מפת דרכים ראשונית למערכת מזון צודקת ומקיימת

לבעיה מערכתית נדרש פתרון מערכתי. כפי שהראיתי לעיל, הבעיה היסודית היא בהיגיון הכלכלי שמוביל את מערכת המזון, ולכן נדרש היגיון כלכלי חדש. מודל חלופי שצובר תאוצה הוא מודל "כלכלת הדונאט" ^[5] שפיתחה קייט רייווארת', ומגדיר את מטרת הכלכלה כשגשוג יציב במרחב הצודק והבטוח שבין "התקרה" האקולוגית ו"הרצפה" החברתית (איור 1). הצבת כלכלת הדונאט כמצפן למערכת המזון משמעותה שהיעד יהיה לספק את צורכי התזונה של כלל האוכלוסייה תוך עמידה בגבולות הפלנטריים. מחקרים מראים שזהו יעד אפשרי, אך ההגעה אליו דורשת שינויים דרסטיים במערכת המזון, כולל הפחתת בזבוז המזון ב-50% ^[7]. קשה לדמיין את השינוי המערכתי הרדיקלי הנדרש בכלים שמכתיבה לנו השיטה הנוכחית. ובכל זאת, אנסה לשרטט על קצה המזלג מספר צעדי מדיניות ראשוניים, שיכולים להוות מעין "פיגומים" לקראת בניית אלטרנטיבה.

איור 1

מודל כלכלת הדונאט לשגשוג במרחב הבטוח והצודק שבין התקרה האקולוגית והרצפה החברתית

מקור: רייוורת’ ק, 2023 ^[5]. תרגום: מרכז השל לקיימות.

המעבר מתפיסה של צדקה לתפיסה של צדק יעבור דרך הכרה בביטחון תזונתי כזכות יסוד ובחובת המדינה לספקה, וכן בעיגונה המשפטי ^[1]. לקיחת האחריות של המדינה על מערכת המזון תתבטא בתכנון ששם לנגד עיניו את האינטרס הציבורי והסביבתי למניעת בזבוז, לצד האינטרס החברתי לביטחון תזונתי, בקביעת יעדים לאומיים להפחתת בזבוז מזון וחוסר הביטחון התזונתי, ובגיבוש תוכנית מפורטת לעמידה בהם ^[3]. תוכנית שכזו תכלול, בין היתר, שינויים רגולטוריים שמטרתם להעביר את התעשייה מכלכלת "השתמש וזרוק" לכלכלה מעגלית שמפחיתה ייצור ופסולת, לרבות איסור על רשתות שיווק לזרוק עודפי מזון וחובת תרומה בדומה למצב הקיים בצרפת ^[3], ואיסור על הטמנת פסולת אורגנית בדומה למצב בחלק מהמדינות בארה"ב ^[3].

חשוב לזכור, שאסדרה ממשלתית אינה חזות הכול. מעבר משליטה ריכוזית של השוק במערכת המזון לשליטה ריכוזית של המדינה עלול ליצור אף הוא חוסר יעילות ובזבוז. כלכלת הדונאט מציעה חלופה שלישית: לצד השוק והמדינה, להכיר במקומן של נחלת הכלל וקהילות, ולאפשר Food Commoning – ניהול קהילתי משותף של מערכות מזון ^[6]. משמעות הדבר היא תמיכה ביוזמות קהילתיות (שהולכות ומתרבות בישראל ובעולם), כגון בנק מזון מקומי, מקררים ומזווים קהילתיים, קואופרטיבים ועסקים חברתיים לייצור ולשיווק של מזון שיתופי, והתארגנויות אזרחיות לצרכנות מזון מקיימת.

פתרון הבעיות במערכת המזון מחייב שינוי פרדיגמה באופן שאנחנו תופסים ומארגנים את היחסים בין המזון והכלכלה. זהו אתגר מורכב, אך הכרחי להתגבר עליו כדי להתמודד עם האבסורד של בזבוז המזון לצד חוסר הביטחון התזונתי, ולעמוד בגבולות הפלנטריים וכן בסיפוק צורכי האוכלוסייה תוך הבטחת צדק חברתי בחלוקת המזון.