תרחישי קיצון ואסטרטגיה לביטחון מזון בישראל

בעוד מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים קיימים, היא נמצאת בצומת קריטי מבחינת היערכות מערכת המזון לאתגרים עתידיים מצטלבים. המשברים הלאומיים והעולמיים בשנים האחרונות, מלחמת חרבות ברזל, מלחמת רוסיה–אוקראינה ומגפת הקורונה, חשפו את פגיעותה של מערכת המזון הישראלית ואת יכולתה להיערך למצבי חירום. בעיות, כגון תלותה של ישראל ביבוא וחוסר בכוח אדם, בשילוב אתגרים צפויים ובלתי צפויים כמשבר האקלים, שיבושים בשרשראות אספקה עולמיות ובעיות גאופוליטיות, יחד עם היעדר מדיניות ארוכת טווח לניהול סיכונים, הופכים את ישראל לחשופה במיוחד לזעזועים בתחום.

גיבוש התוכנית הלאומית לביטחון המזון 2050 על-ידי ממשלת ישראל הוא צעד חיובי ראשוני. עם זאת, על ישראל לכלול התמודדות מפורשת עם תרחישי קיצון ומשברים מערכתיים. דו"חות מבקר המדינה ומחקרי מדיניות מעידים על דפוס עקבי: בישראל נוטים להעדיף אתגרים קצרי-טווח על פני תכנון אסטרטגי ארוך-טווח ^[1], בייחוד באירועים נדירים אך עתירי השפעה. כך נותרים סיכונים משמעותיים מחוץ לשיח התכנוני.

אולם, ההיסטוריה הקרובה מלמדת כי "בלתי סביר" אינו "בלתי אפשרי". הפלישה הרוסית לאוקראינה ואיומי סגירת נמלי אשדוד וחיפה העלו את מודעות הציבור להסתמכותה של ישראל על יבוא. רק לאחר שמומשו הסיכונים, ננקטו צעדים לגיוון מקורות יבוא ולהגדלת מלאי החירום של החיטה ביותר מ-50% ^[2].

בדומה לכך, סיכוני כשל יבול בו-זמני בעקבות שינוי האקלים נראים תחילה כתרחיש קצה – אך הם הולכים ונעשים סבירים. לפי מחקר עדכני, התחממות של 2° צלזיוס תעלה את הסיכון לקריסת יבולי התירס העולמיים לשיעור של 7%, בעוד התחממות של 4° תעלה אותו ל-86% ^[4]. יבולים חשובים רבים אחרים נמצאים בסיכון דומה להתמוטטות.

ההיסטוריה ממחישה את הצורך בהיערכות לאירועים נדירים אך הרסניים. התפרצות הר הגעש טמבורה בשנת 1815 גרמה ל"חורף געשי": ירידה בטמפרטורות העולמיות וכישלון יבולים עולמי במה שנודע כ"שנה ללא קיץ". תרחישים דומים של הפחתת קרינת שמש, בין אם עקב פעילות געשית או סכסוך גאופוליטי, נחשבים אפשריים כיום ^[3]. גם האיומים הטכנולוגיים גוברים, התלות ההולכת וגדלה של החקלאות המודרנית בטכנולוגיה דיגיטלית יוצרת סיכוני סייבר משמעותיים, במיוחד כשהכלים לפריצה נעשים נגישים ומתוחכמים יותר. מתקפות סייבר מתואמות עשויות לשתק את שרשרת אספקת המזון – מהייצור, העיבוד ועד להפצה.

מדינות רבות החלו להיערך לתרחישי קיצון מתמשכים ולסיכון מערכתי. חוק ביטחון המזון של סין שואף להסתמכות עצמית מוחלטת על דגנים בסיסיים ^[5]. מאמץ זה מלווה ביוזמת "חגורה ודרך", שאמורה לצמצם את פגיעותה של סין לשרשראות אספקה בין-לאומיות. בארה"ב חוקק הקונגרס חוק המחייב תכנון פדרלי מתואם לתרחישי קיצון ולסיכונים קטסטרופליים ^[3]. מדינות נוספות, בהן ארגנטינה, בוחנות אסטרטגיות דומות כדי להבטיח את ביטחון המזון שלהן מול זעזועים עולמיים ממושכים, לרבות תרחישי הפחתת קרינה הדומים למה שקרה בעקבות התפרצות הר הגעש טמבורה ^[3].

בינתיים בישראל מדיניות המזון מתמקדת ברובה בהבטחת הזכות למזון בשגרה, בהתמודדות עם תרחישי שגרה מתדרדרת ותרחישי חירום קצרי-טווח, שבמהלכם מאגרי חירום וחקלאות מקומית אמורים לגשר על הפערים. אך מה אם תתרחש תקופה ממושכת שבה היבוא וגם הייצור המקומי ייפגעו בו-זמנית? מלאֵי החירום אינם ערוכים להזנת אוכלוסייה בתנאים של בידוד ממושך יחד עם קריסת החקלאות המקומית. כאן בדיוק נדרשת מדיניות שבמרכזה הפחתת סיכונים.

אסטרטגיה פרואקטיבית להפחתת סיכונים כוללת גיוון מקורות מזון ושיטות ייצור. מזונות חלופיים, כדוגמת אצות ים, פטריות ומיקרו-אצות, מציעים עמידות גבוהה, השפעה סביבתית נמוכה ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. טכנולוגיות חדשניות, כמו תסיסה מדויקת וחלבונים חד-תאיים, עשויות לאפשר עמידה בדרישות תזונתיות תוך בניית מערכת מזון יעילה ומעגלית ^[3]. עם זאת, האסטרטגיות האלה לא יספיקו, אם ישראל תמשיך להתמודד עם מערכת חירום לא מוסדרת. יש צורך במסגרת מאסדרת ברורה שתשנה את הגישה הקיימת, מתגובתיות לתכנון שיטתי ועתידי, הפתרונות האלה דורשים השקעה במחקר ובתשתיות ונכונות פוליטית להשקיע בחוסן למול תרחישים "בלתי סבירים".

כדי לבנות מערכת מזון איתנה ומוכנה לעתיד על ישראל לאמץ גישה כוללת ועתידית, שתתמקד בהפחתה ובמניעה של סיכונים. קובעי המדיניות חייבים לשלב באסטרטגיה הלאומית מוכנות לתרחישים רב-ממדיים ומערכתיים, שתכלול תכנון צופה פני עתיד, הערכת סיכונים מערכתיים ומדדים לבניית חוסן. חיזוק יכולת ההסתגלות והתכנון המוסדי יהיו קריטיים לשמירה על ביטחון המזון של ישראל בעולם שהולך ונעשה בלתי צפוי.