תגובה למאמר: השפעת חתולי-בית על חיות-בר ועל שמירת טבע

עורך יקר

בבסיס מאמרה של בריקנר בראון ^[1] עומדת גישה הרווחת גם בשיח הרומנטי ובחלק מהמוסדות הסביבתיים המקצועיים העושים הבחנה ברורה בין 'טבע' לבין מה ש'אינו-טבע' (תוצר מעשי האדם), ומתקשים להתמודד עם האתגר שבקיומו של תחום אפור, שאליו משתייכים חתולים חופשיים. אולם בספרות המחקר הגאוגרפית והסביבתית גוברת הביקורת על דיכוטומיה זו: ביקורת אמפירית, שכן ביוספרות 'טבעיות' רבות עוצבו בידי פעילות אנושית כגון אלפי שנות עיבוד חקלאי, לצד ביקורת תאורטית, כגון ראיית האדם כאחד הגורמים במערכת של תלות הדדית.

השיח של רשויות, ארגונים ומדענים המקדמים 'שמירת טבע' בעייתי מבחינה מוסרית, משום שהוא נותן עדיפות להפשטות כגון 'הטבע', 'המערכת האקולוגית' או 'המין הביולוגי' על פני יצורים אינדיווידואליים. בכל מקרה של התנגשות בין צורכי הפרט לבין מערכת אקולוגית כלשהי, מעדיפים 'שומרי הטבע' את שימורה של מערכת אקולוגית על פני טובת הפרט, ומצדיקים כך את הפגיעה ברווחתו ואף את הריגתו. לפי הקריטריונים המוסריים שאנו מפעילים בזירות אחרות, רמיסת פרטים לטובת המערכת היא עוול מובהק, לוגיקה שהפעלתה בזירה הפוליטית-האנושית מאפיינת את הפשיזם. הצבת 'טובתם' של הטבע או של המערכת האקולוגית מעל טובתן של חיות אינדיווידואליות היא עיקרון אקו-פשיסטי. יתרה מזאת, לוגיקה זו מופעלת באורח סלקטיבי: אף שבני אדם מזיקים לחיות-בר יותר מחתולי-רחוב, המצדדים בהשמדת חתולים אינם קוראים להשמדת בני-אדם, ואף מגלים סלחנות כלפי 'תכניות פיתוח' למיניהן.

אתיקה סביבתית המציבה את המערכת האקולוגית לפני הפרטים שבה זכתה לתמיכה מצד כמה פילוסופים של המוסר, כגון ^[2] Callicot אולם גם הוא מתקשה להבהיר על מה אמורה האתיקה שלו להגן: בניגוד למשמעות הברורה של 'טובת הפרט', לא ברור מהי 'טובת המערכת האקולוגית' ומה גבולותיה. התשובות לשאלות אלה אינן מדעיות, כי אם ערכיות. האם בני אדם ומעשיהם (או לפחות חלקם) משתייכים למערכת האקולוגית, או שמא הם חיצוניים לטבע? לנוכח עמימותו של רעיון 'המערכת האקולוגית' פונה Callicott לשיקולים חוץ-מוסריים: טובת המערכת נקבעת בין השאר לפי 'יופיה', שנעשה לאחד הגורמים שיכתיבו מי ראוי להגנה ומי להשמדה. גם הקביעה שחתולים מצויים 'מחוץ לטבע' אינה אבחנה מדעית, אלא אסתטית.

מאמרה של בריקנר בראון מדגים כשלים מוסריים ותיאורטיים אלו. המאמר טוען שחתולים מסכנים את קיומם של מיני חיות-בר נדירים, ולפיכך יש לצמצם את אוכלוסייתם. כדי להוכיח את התזה שחתולים מסכנים מיני חיות-בר, צריך היה לבחון את מכלול הגורמים המשפיעים על קיום מינים אלה, ולהעריך את משקלם היחסי של החתולים בין הגורמים. זה כלל בסיסי בעבודה מדעית, אלא שבריקנר בראון פוסחת עליו. לו הייתה מסתמכת כנדרש על מעקבים ממושכים אחרי אוכלוסיות-בר בישראל וממפה את הגורמים הפוגעים בהן, הייתה נאלצת להכיר במשקלם המכריע של הבנייה, החקלאות, וגורמים משניים מעשה ידי אדם. ספק אם הייתה מצליחה לכמת את השפעתם הזניחה של החתולים במכלול זה. כדי לפצות על הליקויים המחקריים, משתמשת בריקנר בראון ברטוריקה של הפחדה: כך, למשל, היא מפרטת מקרה חריג של "חתול-מחמד יחיד ממטולה" שטרף חיות רבות ו"אין לדעת" (!) אם טרף חיות נוספות, אך משמיטה את הנתונים בדבר היקף הטריפות השכיח בקרב חתולים שנסקרו באותו מחקר.

בטרם ניגשים להשמדה המונית של בעלי חיים בשל מיקומם הלימינלי על הציר תרבות/טבע, חובתנו המוסרית והפרקטית לבחון צעדים נוספים, וביניהם ריסון תכניות בנייה וצעדים נקודתיים כלפי חתולי-בית (כגון: הצמדת קולר-פעמון לחתולי-בית טורפניים, גינון שאינו מעודד טריפה, טיול ברצועה, הגבלת שעות היציאה וגידור חצרות הסמוכות לשטחי בר), תוך הידברות עם ארגונים למען חתולים. מדיניות זו לא תתבסס על דיכוטומיות רומנטיות ועל מוסר המתעלם מטובת הפרטים, אלא על איזון בין טובתם של כלל היצורים החיים.

נשמח להמשך הדיון בנושא מעל במה זו,

הילה קרן, בשם עמותת אנונימוס לזכויות בעלי חיים