על מקורות התקציב למימון תחזוקת נחלים

איל קנץ: לתחזוקה אין מימון. יש תקציבי מדינה לפיתוח ולשיקום של שטחים פתוחים, בראשן הקרן לשמירה על שטחים פתוחים של רמ"י, אבל אין סעיף מימוני לתחזוקה. רשות ניקוז יכולה לגייס מיליוני שקלים בשנה לטובת העניין, כאשר מדובר בשותפות שבה הרשויות והגופים משתתפים בסמכויות ובתקציבים, ובפרט בתקציבי פיקוח. רשויות הניקוז לא הוקמו כדי לשמש גורם למימון תחזוקה. לכן, כל פרויקט שלי מתחיל בחיפוש אחר שותפים. איפה שיש שותפים, אנחנו נכנסים. דוגמה טובה לכך היא שיתוף פעולה חדש עם החברה להגנת הטבע בפרויקט לשיקום בתי גידול לחים בעמק המעיינות, שם היא תנהל את המיזם לאחר הביצוע.

תחזוקה מבוצעת גם על-ידי אכיפה. לרשות המקומית יש סמכות לאכוף, אבל היא צריכה שיהיו לה גם תקציב ורצון. תחזוקה ואכיפה נדרשות גם כדי למנוע דליפות מזהמים וביוב מתחומי הרשויות המקומיות. מעבר לכך, יש צורך לעקוב אחרי מזהמים המוזרמים בהיתר מהמדינה – אותה מדינה שאין לה מנגנון לאכוף את הנושא בשטחים הפתוחים הנרחבים.

דנה טבצ'ניק ונדב ישראלי: הפער המרכזי כיום הוא בין תקציבי ההקמה והשיקום להיעדר מנגנונים מוסדרים לניהול ולתחזוקה ארוכי-טווח. קל יחסית לגייס תקציבים לפרויקט חדש, אך קשה הרבה יותר להבטיח מימון קבוע לניקיון, לטיפול במינים פולשים, לניטור איכות מים, לתחזוקת צומח גדות, לטיפול במפגעים, לאכיפה ולניהול עומסי מבקרים לאורך שנים. במקרים רבים דווקא הצלחת השיקום יוצרת אתגר חדש. איכות המים המשופרת, חזרת הזרימה והנגשת המרחב גורמות לגידול משמעותי בכמות המבקרים. זהו כמובן הישג חשוב, אבל אם הוא אינו מלווה בניהול מתאים, הוא עלול להביא במהירות ללחץ נוסף על המערכת האקולוגית. לכן, צריך להבחין בין תחזוקת פארק לתחזוקת נחל. נחל משוקם אינו רק מרחב בילוי, הוא גם בית גידול, מסדרון אקולוגי ותשתית טבעית רגישה. בהתאם לכך, גם מודל התחזוקה שלו חייב לכלול לא רק שירותי ניקיון ובטיחות, אלא גם יעדים אקולוגיים ברורים ומדידים.

אלישע אדל: הקרן לשמירה על שטחים פתוחים ברשות מקרקעי ישראל פעילה מאז 2013 ואישרה לחלוקה עד היום כ-2.3 מיליארד ש"ח לטובת שמירה ופיתוח של השטחים הפתוחים ברחבי הארץ. המקור התקציבי הוא תיקון 7 לחוק מִנהל מקרקעי ישראל משנת 2009, שקבע ש-1% מההכנסות השנתיות של רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) יוקצה לשמירה על השטחים הפתוחים. הקרן קבעה כללים קשיחים כדי להבטיח שכספי הציבור הולכים במלואם לביצוע בשטח וכדי להימנע מפריצת הקופה הציבורית. במסגרת הכללים האלה נקבע שהקרן לא תממן פיקוח וניהול שוטף. כלומר, נכון להיום ההגדרה היא שאנחנו לא מממנים תחזוקה ומשכורות.

גוף שמגיש בקשה למימון מיזם על-ידי הקרן, מתחייב לתחזק אותו במהלך הביצוע וכן למשך עשר שנים מתום הביצוע. אם במהלך תקופה זו הקרן רואה שהמיזם לא תוחזק בצורה ראויה, אותו גוף לא יכול להגיש לקרן בקשה חדשה, עד שהליקויים יתוקנו. מה קורה עשור אחרי הביצוע? לכך אין לי תשובה טובה עדיין. זו סוגיה שאנחנו מתחבטים בה. בהרבה תחומים וברוב המדינות המציאות היא שיותר קל לגייס תורמים למיזם חדש מאשר לתחזוקת מיזם ישן. אנחנו לא יודעים עדיין להתמודד עם התחום של תחזוקה – איך להקצות מראש תקציב מדויק עבור פעולות ניקיון או עבור תחזוקה ונטיעות מחדש.

מכיוון שהתחלנו לפעול ב-2013, בתקופה הנוכחית מגיעות לקיצן עשר השנים מאז השלמת הביצוע של הפרויקטים הראשונים שקיבלו מאיתנו מימון, תוך התחייבות של הגופים המבצעים לתחזק את המיזמים. עוד לא ראינו מיזם שבחלוף עשור מהקמתו הפסיקו עבודות התחזוקה שלו, אך אנחנו צופים שזה עלול לקרות בשנים הקרובות.

חן רוזיליו: ערכית, ראוי שמענקי פיתוח לא יכללו מרכיב של תחזוקה. כשהמשרד נותן לגוף מסוים מענק לפיתוח, ראוי שאותו גוף ייקח אחריות מלאה על המיזם, כולל תחזוקתו. המשרד לא יכול להמשיך להיות מחויב למיזם בצורה שתבטיח לאותו גוף את בסיס התקציב שלו. זו לא חתונה. הדבר הנכון מבחינת משילות הוא שמשרד ממשלתי יסייע בהקמה, אבל שאותו גוף ייקח אחריות על הדבר. במציאות כזו הוא יעשה, למשל, פעילויות חינוכיות למניעת ונדליזם והשלכת פסולת. עם זאת, בסיס התקציב הצר של רשויות הניקוז אינו מאפשר להן לקחת אחריות מלאה על נושא התחזוקה כפי שהמדינה רואה לנכון. משרד החקלאות, כמאסדר של רשויות הניקוז, פועל במישורים ממשלתיים כדי להסדיר את הנושא הזה ולהגדיל את בסיס התקציב שלהן. במקביל לכך, כפי שצוין בנושא הקודם של חלוקת האחריות, גורמים נוספים צריכים לתרום למערכת מימון התחזוקה.