חקלאות ובזבוז מזון – המלחמה על חוסן מערכת המזון שלנו

ישראל נלחמת על קיומה ועל קיימותה. חוסן מערכת המזון קריטי לחוסן הלאומי. בעוד שאמל"ח (אולי) מנצח מלחמות, מזון חיוני לשרידות, לחיים ולהמשכיות. להבטחת חוסן מערכת המזון דרושים שני מהלכים מרכזיים: האחד, צמצום בזבוז מזון לאורך שרשרת האספקה; השני, הגדרת החקלאות הישראלית כנכס אסטרטגי-ביטחוני.

בזבוז המזון מתרחש בישראל לאורך כל שרשרת הערך – מהשדה ועד לצלחת – והטיפול בו מחייב ניהול יעיל של משאבים וכשלי שוק תוך ראייה מערכתית כוללת ^[1]. עלות הבזבוז גבוהה: כ-2.6 מיליון טונות מזון, כשליש מהמיוצר, בשווי של כ-24 מיליארד ש"ח, מתבזבזים בישראל בכל שנה, כשמתוכם כמיליון טונות מתבזבזות במשקי הבית בלבד ^[4]. המשמעות הסביבתית חמורה לא פחות: השלכת מזון מבזבזת משאבי קרקע, מים ואנרגיה, ויוצרת עלויות גבוהות עקב הטיפול בפסולת.

אחד הכשלים הבולטים מתרחש ברשתות השיווק. מנהל סניף של רשת מובילה העיד בפניי כי "חדרי ההחזרות שלי מלאים במוצרים שיכולתי למכור. אבל חודש לפני תאריך התפוגה הביצים יורדות מהמדף". בכיר ברשת שיווק המודה: "אין לנו תמריץ למכור מוצרים שמתקרבים לתפוגה. מבחינתנו קמפיין הפונה לבעלי כלבים או לרווקים ורווקות הרבה יותר חשוב". יצרניות מזון, מצידן, נרתעות ממכירת מוצרים בעלי תוקף קצר, בין השאר מתוך חשש לפגיעה בתדמית "מוצרי הפרימיום" שלהן, כי מוצר הנמכר בהנחה נתפס כלא יוקרתי. בעוד האחד דואג לקמפיין והאחרת מטפחת תדמית, מוצרים ראויים לצריכה מושלכים לפח.

פתרון מרכזי לבעיה זו הוא תמחור דינמי – הוזלה הדרגתית של מוצרים עם התקרבות תאריך התפוגה שלהם. מודל זה הוכיח עצמו בעולם, ומפחית שיעור ניכר (30%–20) מבזבוז המזון ברשתות שיווק ^[6]. לצד זאת, נדרשת רפורמה בסימוני תוקף על מוצרי מזון, יש להסתפק בשני סוגים בלבד: "לשימוש עד" ו"עדיף לשימוש לפני". מוצרים כמו יין, חומץ או מלח, שאין צורך בסימון עבורם לפי הדירקטיבה האירופית, צריכים להיגרע מחובת הסימון המקומית.

אתגר נוסף טמון בתודעת השפע – שכוללת שיקולי אסתטיקה מעוותים וקידוש כמות וגודש כפרמטר של איכות ואירוח: תוצרת חקלאית שאינה נראית "מושלמת" לא נכנסת לשוק, אף על פי שיש צרכנים שיהיו מוכנים לרכוש אותה, על אחת כמה וכמה במחיר מופחת. ואילו בשוק המלונאות אפשר לראות דוגמה לכך שכמות וגודש הם הפרמטר העיקרי למדידת אירוח, בתיאורם של שפים בכירים במלונות גדולים בישראל: "אחרון הסועדים צריך לקבל את הבופה כמו הראשון". התפיסות האלה מובילות לעודפי מזון עצומים שאינם נאכלים, ובלי כל סיבה שקשורה לאיכות. מיזם "קונים חקלאות ישראלית", המקדם צרכנות ישירה, הוכיח שהציבור מוכן לרכוש תוצרת מגוונת, ושהחיבור הישיר בין צרכנים לחקלאים תורם לצמצום הבזבוז ולחוסן כלכלי.

שינוי הרגלי צריכה ומודעות ציבורית מחייבים חינוך ופעולה פסיכולוגית. דוח "לזרוע שינוי" ^[2] מדגים שהתערבות חינוכית הכוללת יצירת חיבור רגשי למקורות המזון, מובילה לשינוי בהרגלי צריכת מזון. מכירות ישירות-אזוריות צפויות לסייע גם כן בהיבט הזה. במחקר אתנוגרפי שערכה The Natural Step ישראל גילינו שפעמים רבות אפילו ציבור התופס עצמו כ"אקולוגי", מתנהג בפועל בצורה שונה. מרבית ההשקעה צריכה להיות ביצירת תשתית לשינוי התנהגות, כי העלאת מודעות לבדה אינה מספיקה.

המהלך המשלים הוא הגדרת החקלאות המקומית כנכס ביטחוני אסטרטגי. במלחמת שבעה באוקטובר פגע החמאס לא רק בעובדים, אלא גם בציוד, בתשתיות ובשדות בהיקף כספי נרחב, ומכאן הטענה כי פעולותיו מראות שהוא הבין את החשיבות האסטרטגית של החקלאות לחוסנה של ישראל ^[5].

הפיכתה של החקלאות לנכס ביטחוני אסטרטגי חייבת להיות מעבר למס שפתיים – נדרשת הבנה עמוקה של המשמעויות המעשיות. "זה שוק מאוד קפריזי," מסביר חקלאי ותיק, "היום תקועים קרוב ל-60,000 טונות גזר, מעבר לצריכה המקומית. באירופה לא קונים כי הם עובדים במעגלים מקומיים, ובארץ אין מספיק צריכה". חקלאי אחר מעיד: "אני מחליט אם לפתוח או לסגור את המים לשדות לפי מחירי השוק. אחרת זה לא משתלם, כי עלות הקטיף גדולה מהמחיר שאקבל". חקלאי נוסף מתאר כיצד "במטע האבוקדו נכנסים פעם אחת וקוטפים את הפרי לאחר כיול של הפועלים לפי צורכי השוק. מה שנשאר על העצים או נשר לפני כן, זה פחת. לא משתלם כלכלית להכניס את הפועלים יותר מפעם אחת". לעיתים הניגוד זועק. למשל, לאחר פרוץ מלחמת שבעה באוקטובר משרד החקלאות עודד חקלאים לגדל עגבניות, אולם לאחר שהמצב התייצב הוא לא המשיך לנהל את ההיצע והביקוש כדי למנוע היווצרות עודפים עצומים. אם החקלאות תוגדר כנכס אסטרטגי, החלטות בשטח לא יוכלו להיקבע רק על בסיס שיקולים עסקיים קצרי-טווח. מדיניות שתעדיף חקלאות ישראלית תמתן את התנודתיות ותקטין את היקף הבזבוז.

האבסורד הבולט בתחום המזון הוא השמדת מזון איכותי, בזמן שכ-265,000 משפחות בישראל סובלות מאי-ביטחון תזונתי ^[3]. הצלת מזון היא רק קצה הפתרון – מניעת אובדן ובזבוז של מזון במקור היא קריטית. גיבוש מדיניות מושכלת ויצירת הזדמנויות לפעולה דורשים שיתוף פעולה מצד מגוון נרחב של משרדי ממשלה. כל עוד הממשלה מתרכזת בהצלת מזון, ומאמינה, עדיין, כי תוצרת חקלאית שאפשר להשיג בארץ, ניתן באותה הקלות לייבא, נותר לנו לתלות את תקוותנו בתוכנית הלאומית לביטחון מזון שהוכנה. על מדינת ישראל להפנים שביטחון תזונתי הוא חלק בלתי נפרד מביטחון לאומי. שלא כמו מדינות אחרות – צרפת, ספרד והאיחוד האירופי כגוף – שמקדמות חקיקה ואכיפה בתחום, ישראל היא מדינת "אי", המאוימת ביטחונית ונמצאת במוקדה (hot spot) של משבר אקלים. מתן עדיפות ליצרנות מקומית והתנהלות נבונה עם משאב המזון הם רכיבים הכרחיים לחוסן הלאומי.