'המשבר האקו-דמוגרפי' 

במהלך המאה האחרונה גדלה השפעתו של האדם על הסביבה בצורה ניכרת. השפעה זו היא תוצאת מכפלה של שלושה גורמים: גודל האוכלוסייה, הרמה הטכנולוגית שלה, והרמה הכלכלית שלה ^{[2, 3]}.  גידול של מאות אחוזים שחל בכל אחד משלושת הגורמים עשוי להסביר את העלייה החדה בסך השפעת האדם על הסביבה. מתוך שלושת הגורמים של המכפלה, גודל האוכלוסייה הוא המשמעותי ביותר, מאחר שהוא טומן בחובו מנגנוני הגברה: נגישותם של משאבים שונים יורדת עקב ניצולם בידי יותר ויותר אנשים. במחקר שבחן את מידת הניצול הסביבתי של מדינות העולם נמצא מקדם המתאם הגבוה ביותר (0.93) בין גודל האוכלוסייה של מדינה לבין השפעתה הסביבתית ^[1]. המשאבים העומדים לרשותה של כל מדינה מוגבלים, וגם אם ינהג כל פרט באוכלוסייה באופן מושכל, עדיין יהיו המשאבים המשותפים בסכנת כליה עקב הגידול, וכתוצאה מכך יימצא בסכנה גם עתידה של האוכלוסייה כולה ^[3]. שינוי אורחות חיים ופתרונות טכנולוגיים יוכלו לצמצם בעתיד השפעות מסוימות של פעילות האדם על סביבתו, אך אמצעים אלה לא יוכלו לפתור השפעות אחרות של גידול האוכלוסייה (למשל הצורך של אנשים רבים יותר לחלוק את אותה רצועת חוף רחצה).

בישראל מוּנע עיקר גידול האוכלוסייה משלושה תהליכים: קצב ילודה גבוה, גידול בתוחלת החיים והגירה. קצב הילודה וההגירה הם פועל יוצא של תפיסות חברתיות ומדיניות ממשלתית הנחשבות רגישות מאוד מבחינה ציבורית בישראל. חרף שטחה הקטן יחסית, קצב גידול האוכלוסייה בישראל הוא מהגבוהים בעולם ביחס לרמת ההכנסה לנפש. בעוד שבמדינות רבות נעצר לחלוטין קצב הגידול, בישראל צפויה האוכלוסייה לגדול במהלך חמישים השנים הבאות, לפי תרחישים שונים, ב-75% עד 172%, כלומר לעמוד על יותר מ-20 מיליון נפש. לגודל האוכלוסייה (ולגידול הצריכה לנפש עקב העלייה המתמדת בשני הגורמים האחרים – רמת החיים והטכנולוגיה) השפעה ישירה על משאבי הטבע של ישראל.

למרות הקשר הבלתי-נמנע שבין גידול האוכלוסייה לאיכות הסביבה (כמו גם לשאר תחומי החיים כדוגמת חינוך, בריאות ורווחה), בישראל עלה הנושא הדמוגרפי לדרגת טאבו ובשל כך כמעט שלא מתקיים דיון עקרוני ומדעי בהשלכות הגידול. חלקו של המרכיב הדמוגרפי בעיצוב פני הסביבה בישראל דורש התייחסות מעמיקה שלא ניתן להתעלם מהצורך בה. הכרת הבעיה וחיפוש מושכל של פתרונות היום עשויים למנוע צורך בקבלת החלטות קשות בדורות הבאים. בשולחן דיונים זה ברצוננו להעלות את הנושא על סדר היום הציבורי והמדעי באופן מקצועי, לפתח את הדיון ולהעלות 'על פני השטח' את ההשלכות הסביבתיות של גידול האוכלוסייה בישראל.

מחקרים רבים שנערכו בארץ ובעולם קושרים את החשיפה לזיהום אוויר לעלייה בשיעור התחלואה במחלות של דרכי הנשימה, הלב וכלי הדם, לעלייה בסיכון לסרטן ולתמותה מוקדמת. האוכלוסיות הרגישות ביותר להשפעות אלה הן עוברים, תינוקות, ילדים וקשישים. להשפעות בריאותיות אלה מתלוות השלכות כלכליות עקיפות על המשק, המתבטאות באבדן ימי עבודה, בעלויות אשפוז, בעלויות תרופות וכיו"ב. משרד האוצר העריך בשנת 2008 את העלויות החיצוניות של זיהום האוויר מתחבורה ביותר מ-2% מהתוצר ^[4].

כיצד משפיע גידול האוכלוסייה בישראל על איכות האוויר שאנו נושמים? כדי לענות על כך עלינו לזהות את מקורות זיהום האוויר ולבחון את הקשר בינם לבין גודל האוכלוסייה ופיזורה. בעוד שזיהום האוויר בערים קשור בעיקר בפליטות מזהמים מתחבורה, זיהום האוויר הנפלט מתחנות הכוח ומהתעשייה מתאפיין בפליטת מזהמים גבוהה יותר, אך בשל מיקום הארובות וגובהן, לרוב ההשפעה על ריכוזי האוכלוסין נמוכה יותר. בד בבד עם הגידול הדמוגרפי, חל בישראל גידול מתמיד ברמת צריכת האנרגיה ובכמות כלי הרכב (איור 1), כפי שנראה בהמשך.

איור 1

נסועה ופליטות של תחמוצות חנקן (NOx), פחמן חד-חמצני (CO) ופחמימנים (HC) לאוויר משרֵפת דלק בכלי רכב בישראל, 2000–2010

עליית הביקוש לאנרגיה

בשנים 1970–2005 גדל שיעור צריכת החשמל ב-768%, ואילו הצריכה לנפש גדלה ב-330%, ומכאן מסתבר כי משקלו של הגורם הדמוגרפי בסך העלייה גדול מזה של העלייה ברמת החיים. בניגוד למגמה הכללית, בשנת 2009 הייתה ירידה של 2.4% בצריכת החשמל לעומת שנת 2008. ירידה זו הייתה אחת הסיבות העיקריות לירידה ממוצעת של כ-10% בפליטות מזהמי האוויר השונים (תחמוצות חנקן וגפרית, פחמן חד-חמצני וחלקיקים) ממתקני ייצור החשמל, והיא אינדיקציה לקשר שבין צריכת החשמל לאיכות האוויר. עם זאת, תחזית הביקוש לחשמל לשנת 2025 בישראל צופה עלייה ממוצעת של 3.2% בצריכה הכוללת לשנה ^[3], בהמשך למגמת העלייה בארבעת העשורים האחרונים.

בתסריט של 'עסקים כרגיל' – המשך צמיחה כלכלית יחד עם ייצור האנרגיה על-ידי שרֵפת דלקי מחצבים – יגבר זיהום האוויר עקב פליטת מזהמים. שינוי מעודד ממגמה זו חל בתקופה האחרונה, עם המעבר לשימוש בגז טבעי. נכון לשנת 2009, 33% מייצור החשמל היה מגז טבעי (השאר מפחם ו-1% ממזוט ומסולר). ישנה עלייה מתמדת מדי שנה בשיעור השימוש בגז לייצור חשמל (למעט התקופה האחרונה, המתאפיינת בקשיים באספקת הגז). מאז תחילת השימוש בגז הטבעי לייצור חשמל, בשנת 2004, ניכרת הפחתה מצטברת בפליטה הסגולית של גפרית דו-חמצנית וחומר חלקיקי, תחמוצות חנקן, ופחמן דו-חמצני (של 46%, 24%, ו-15% בהתאמה) ^[3].

גידול התחבורה הממונעת 

גם כאן חלו שני תהליכים בו-זמנית: גידול האוכלוסין מחד גיסא והעלייה ברמת המינוע (כמות כלי הרכב ל-1,000 נפש) מאידך גיסא, שתרמו לעלייה של כ-30% בשיעור הנסועה (קילומטרז') השנתי הכולל של כלי רכב בישראל, וזאת תוך פרק זמן של 8 שנים בלבד (2008-2000) (איור 1). למרות העלייה בנסועה, במהלך אותה התקופה חלה הפחתה של כ-40% בפליטות מזהמי האוויר האופייניים לתחבורה, כגון פחמן חד-חמצני, פחמימנים ותחמוצות חנקן ^[1] (איור 1). ההפחתה בפליטות נובעת בעיקרה משיפורים טכנולוגיים, כגון ממירים קטליטיים ומסנני חלקיקים שהותקנו בכלי הרכב החדשים בהתאם לדרישות התקינה הבין-לאומית. זוהי דוגמה למקרה שבו גברה ההשפעה החיובית של השיפורים הטכנולוגיים על ההשפעה השלילית של הגידול הדמוגרפי. למרות זאת, חשוב להבהיר כי ההחמרה בדרישות התקינה היא מוגבלת, ועל פי הידע הקיים היום, נראה שלא ניתן עוד, בטווח הזמן של העשורים הקרובים, להוריד משמעותית פליטות מזהמי אוויר מתחבורה. מקדמי פליטת תחמוצות החנקן מרכב בנזין פרטי ממוצע לפי תקינת זיהום האוויר האירופית (טבלה 1) מראים כי שיעור ההפחתה השולי בפליטות קטֵן עם התקדמות התקינה לאורך השנים. יש להדגיש כי בהשוואה למדינות בצפון אמריקה ובאירופה, רמת המינוע בישראל נמוכה עדיין ^[2]. גידול האוכלוסייה, המשך תהליך העיור והעלייה בצפיפות האוכלוסייה, יחד עם פוטנציאל הגידול ברמת המינוע, מורים בבירור כי זיהום האוויר שמקורו ברכב צפוי להחריף בישראל בשנים הקרובות על אף השיפורים הטכנולוגיים המשמעותיים שהושגו. המשך ההשקעה הממשלתית הנרחבת בסלילת כבישים בד בבד עם הורדת שיעורי המיסוי על השימוש ברכב, יובילו להגברת השימוש ברכב הפרטי ולעלייה בגודש התחבורתי ובזיהום האוויר. מנגד, תכנון תחבורתי נכון, השם את הדגש על הגברת הנגישות באמצעות שיפור מערך התחבורה הציבורית והתחבורה הבלתי-ממונעת למוקדי הנסיעה היום-יומיים, יאפשר שימוש מושכל יותר במשאבים ויבטיח שלאורך זמן תהיה לאנשים מכל שכבות האוכלוסייה יכולת טובה יותר להגיע למחוז חפצם בקלות ובמהירות. תחבורה היברידית ומונעת חשמל משפרת את איכות האוויר בערים על-ידי הפחתת השימוש בכלי רכב המבוססים על דלקי מחצבים, תוך העברת מֵרב הפליטות לתחנות כוח שניתן למנוע בהן את זיהום האוויר בצורה יעילה ומבוקרת יותר.

טבלה 1

מקדמי פליטת תחמוצות חנקן מרכב בנזין פרטי ממוצע לפי התקינה האירופית

הנתונים לפי בר אור ומצנר ^[1].

לסיכום, נראה כי המשך הגידול הדמוגרפי יוכל להמשיך ולהתקיים מבלי לגרום להחמרה באיכות האוויר רק אם המדינה תבחר לקדם פתרונות משמעותיים בהקדם האפשרי. יש לעודד טכנולוגיות נקיות ככל האפשר לייצור אנרגיה, כדוגמת אנרגיית שמש שעלותה נמצאת בירידה מתמדת ותחנות גרעיניות שיש בהן בעייתיות מסוימת באזורנו אך הן מובילות מבחינת היבטים של צריכת אנרגיה ופגיעה בסביבה. נוסף על כך, יש להמשיך לפתח אנרגיות מתחדשות חלופיות. בו בזמן יש צורך מיָדי בתחבורה מקיימת יותר כחלופה לכלי הרכב הפרטיים. לאור מסקנה זו יש להשקיע כבר כעת תקציבי ענק להקמת מערכות הסעת המונים מהירוֹת למוקדי הנסיעה היום-יומית, שיהיו זולות ויעילות, ישמשו אמצעי תחבורה שווה לכל כיס, וישפרו את איכות חיינו.

לדעתי, ככלכלן, סוגיית ה"קיבולת האנושית" של מדינת ישראל, קרי, יכולת הנשיאה (של בני אדם) המקיימת של משאבי הטבע והסביבה, מסתכמת בשאלה: כמה תושבים יכולים לחיות בארץ ישראל ולהתפרנס ממנה, ברמת חיים 'סבירה'? בשורות אלה אבקש לטעון שמבחינה "כלכלית" גרידא, כפי שהמושג נתפש (בעיקר) על-ידי לא-כלכלנים, לא ניתן לטעון שאי אפשר לצופף יותר את אוכלוסיית המדינה. בסיס המשאבים – טבעיים, אנושיים ומעשה ידי-אדם (הון על כל סוגיו) – מאפשר זאת. ברם, השאלה שחייבת להישאל היא שונה: האם כאשר מביאים בחשבון את כלל העלויות הכלכליות של צפיפות האוכלוסייה, כלומר עלות כלכלית במובנה הרחב – כפי שיוסבר להלן – נגיע לאותה מסקנה? לדעתי, שוב ככלכלן, התשובה לכך שלילית.

בהיבט זה, נסב השיח כבר מראשית ימי המנדט הבריטי (שלא במנותק מההיבט המדיני של יחסי יהודים וערבים בפלשתינה–א"י) על אודות קיבולת הנשיאה, או יכולת הקליטה הכלכלית (economic absorptive capacity) של פיסת ארץ זו שאנו חיים בה. בין שפע ההתייחסויות לסוגיה, יש לציין שעוד בשנת 1918 הופיע בניו יורק חיבור מאת שני פליטים יהודים (מהשלטון התורכי), בן-גוריון ובן-צבי, שכותרתו "ארץ ישראל בעבר ובהווה". בחיבור נקבע (בצורה נאיבית למדי) – על בסיס ממצאים ארכאולוגיים והיסטוריים – שארץ ישראל יכולה לשאת כ-10 מיליון בני אדם. ^[1]

סוגיה זו נחקרה, בין השאר, על-ידי ועדת פיל (1937), שבדקה את הנושא בעיקר בהקשרו הפוליטי, כתוצאה מהתנגדות הערבים להצהרת בלפור. כבר אז, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, ניסתה הוועדה לאמוד את יכולת הקליטה של תושבים מהבחינה הכלכלית, בייחוד מבחינת אפשרות הקליטה של מהגרים יהודים בשטח שייעדה למדינה היהודית. הוועדה אף נקבה במספר (נמוך יחסית) של מהגרים יהודים שיורשו להיכנס למדינה היהודית כל שנה, וזאת כדי לא להעמיס יותר מדי בני אדם על יכולתה של הארץ לקיים תושבים אלה מבחינה כלכלית.

אולם הסוגיה של כושר הקיבולת הכלכלית לא הייתה כלכלית "טהורה". לכן, גם הקביעה שאותו חלק מארץ ישראל המיועד למדינה היהודית לא יוכל לקלוט מספר רב נוסף של מהגרים מבלי להעיק על יכולותיה הכלכליות (תעסוקה, ייצור מזון, מגורים), לא התבססה על נתונים כלכליים גרידא. זאת – יש לזכור – כאשר מספר התושבים היהודים בארץ ישראל המנדטורית עמד על כ-600,000 נפש. כיום, לשם השוואה, אם כי בשטח גדול יותר, מספר התושבים (יהודים וערבים) עולה על 7 מיליון, כלומר יותר מפי עשרה, והם נהנים, בממוצע, מרמת חיים 'סבירה' לכל הדעות (למשל, במונחי תוצר לאומי לנפש) בהשוואה למדינות המפותחות.

איור 1 מראה שאין קשר חד-ערכי בין צפיפות אוכלוסייה והתמ"ג שלה (תמונה דומה מתקבלת בהשוואת מדד הפיתוח האנושי אל מול הצפיפות). אם בכלל, הרי נראה שצפיפות כשלעצמה אינה מחסום בפני התפתחות כלכלית.

איור 1

צפיפות אנושית אינה חוסמת התפתחות כלכלית

ואכן, הכלכלן Robert Nathan טען כבר בשנת 1946 טענה שנכונה גם כיום, שהמשאב האולטימטיבי הנמצא ב"מחסור" בנקודת זמן נתונה הוא מוחו של המין האנושי ויכולתו להתמודד עם אתגרים שהסביבה הטבעית והאנושית מעמידה להתפתחות קהילות של בני אדם (למשל, עד לאיזה גובה ניתן לבנות מגדלי מגורים ולאכלס יותר ויותר אנשים ליחידת שטח?) ^[4].

בהקשר זה, בל נשכח שהכוח העיקרי המביא להיווצרותם של מרכזי אוכלוסייה במדינות השונות הוא מלכתחילה יעילות כלכלית, קרי, עלות שולית פוחתת של פעילויות רבות (תחבורה, איסוף פסולת, מתן שירותי רווחה או אספקת שירותי תרבות וכד'). במילים אחרות, צפיפות נוצרת עקב כדאיות כלכלית, ותמיד קיימת חלופה של פיזור הומוגני על פני שטח המדינה להורדת הצפיפות, אבל במחיר של יעילות כלכלית פחותה.

מבחינה כלכלית, המושג "קיבולת נשיאה כלכלית" כשלעצמו איננו יכול לקבוע את התקרה שבהגיענו אליה אפשר לדבר על "פיצוץ אוכלוסין". משאבי הטבע (מים, אנרגיה) לא היו מחסום לגידול האוכלוסייה, פרט אולי לתקופות קצרות יחסית של משבר מבחינת המצאי הקיים של המשאב; כך, אנו מתפילים מי ים כאשר מקורות המים השפירים מהטבע עומדים בפני התכלות, וכן הלאה. ייתכן שהמחיר היחסי שאנו צריכים לשלם עבור משאבים חלופיים גבוה יותר (כתוצאה למשל מהצורך בייבוש הים או בבנייה רווּיה), אולם לא מדובר על מחסור פיזי שמגביל את גידול האוכלוסייה. לכן אני טוען שאין רלוונטיות למושג "קיבולת נשיאה כלכלית" בקביעת גודל האוכלוסייה של מדינה כלשהי, ולא בטוח אם אי פעם הייתה לו בכלל משמעות, מעבר לשיח הפופולרי. 

אבל… בשיח הכלכלי העדכני, עלות כלכלית, במובנה הרחב והמלא, חייבת לכלול את כל המרכיבים, גם את אלה שלכאורה איננו יכולים לכמת כספית. כאן נכנס לתמונה המושג 'עלויות חיצוניות' (externalities) שהפך מזמן לביטוי שגור בשיח הסביבתי. כלכלנים שניתחו סוגיות סביבתיות טענו ש"כשל השוק", כלומר, ההתעלמות של המערכת הכלכלית הקונבנציונלית מעלויות נוספות, בדרך כלל עקיפות, הכרוכות באספקת או בייצור מוצר (או שירות) מאפיין בעיות סביבתיות רבות ונפוצות, וגורר התעלמות מתרומת ההון הטבעי, שבלעדיו אין קיום לקשת רחבה ביותר של פעילויות אנושיות.

המגבלה האמתית באכלוס המדינה היא לא כמות משאבי הטבע, אלא המוח האנושי שאמור לסייע לנו במציאת פתרונות יעילים לגודש האוכלוסייה (ואולי, לדעת כמה מדענים, אף במציאת תחליפים מעשה ידי-אדם למשאבי הטבע המתכלים והולכים; סוגיה זו ראויה לדיון נפרד).

ברם, הרבה לפני שהמוח האנושי יניב פתרונות כאלה או אחרים, נצטרך להתמודד עם העלויות החיצוניות של הצפיפות שהולכות וגדלות עם העלייה בצפיפות. אלה יכולות להיות, למשל, עלויות בעלות אופי חברתי-פסיכולוגי הנובעות ממגורים ברבי-קומות צפופים. הן יכולות להתבטא בזמן הנוסף המוקדש לפעילויות שונות (כמו במקרה של גודש בכבישים עמוסים, הגורם להאטה במהירות הנסיעה של כל המשתמשים); בירידה באיכות החיים כתוצאה מהיעלמותם של שטחים פתוחים; בזיהום האוויר שאנו נושמים ובירידה באיכות המים שאנו שותים; במפלסי רעש בלתי-נסבלים, ועוד כהנה וכהנה. ייתכן אף שעקומת העלייה בצפיפות תישא אופי אסימפטוטי, כלומר שעם העלייה בצפיפות היא תתלכד עם קו אנכי: העלות החיצונית של הצפיפות האנושית תהפוך להיות "אין-סופית", והמשמעות המעשית – הצורך בהפסקה מוחלטת של גידול האוכלוסייה. נראה לי שאכן אנו מתקרבים לקו כזה במדינה הקטנה והצפופה שלנו, ולכן הדיון הנוכחי בא בעתו.

תודה לעוזרת המחקר, מיקי רום-רפפורט, על הסיוע בהכנת המאמר

"תחשוב על בעיה סביבתית אחת שאינה נגרמת כתוצאה מפיצוץ אוכלוסין: נגמר הזמן!"

כך קבעה סִסמה של קמפיין בין-לאומי של ארגון למניעת פיצוץ האוכלוסין בסוף שנות ה-90, והיא משקפת את דעתם של רבים מבין מדעני הסביבה ומנהיגי התנועות הסביבתיות בעולם. עם זאת, התנועה הסביבתית הבין-לאומית המודרנית לא הצליחה להעלות את הסוגיה למרכז סדר היום הסביבתי העולמי. מה עומד מאחורי הכישלון הזה?

ברור שמדובר בסוגיה מורכבת ביותר מבחינה תרבותית, דתית ואנושית. בגלל הרגישות הפוליטית והחשש מביטויים גזעניים, העדיפו רבים מן הארגונים לתלות את החריגה מכושר הנשיאה האקולוגית בתרבות הצריכה ובמדרך הסביבתי הכבד של החברות המערביות העשירות, שדווקא הגיעו ברובן ליציבות דמוגרפית. למעשה, ארגוני סביבה בעולם התפצלו לשני מחנות: מחנה הסובר כי צריכת היתר עומדת מאחורי המשבר האקולוגי המודרני, ומחנה הסבור שהסיבה היא גידול האוכלוסין.

פיצוץ אוכלוסין כסוגיה סביבתית קיבל הכרה בין-לאומית רחבה בשנת 1968 עם פרסום ספרו רב המכר של האקולוג פול ארליך. פרופ' ארליך, אז מרצה צעיר באוניברסיטת סטנפורד, ניבא עתיד אקולוגי חמור כתוצאה מהגידול הגאומטרי באוכלוסיית העולם שבאותם ימים עמד על יותר מ-2% ^[2]. ארליך היה בין מייסדי תנועת (Zero Population Growth (ZPG שניסתה להחדיר את הנושא לסדר היום הציבורי.

באותם ימים הייתה התנועה הסביבתית באירופה בחיתוליה, ועיצוב דעת הקהל הירוקה העולמית התרחש בארה"ב. הארגון הסביבתי הגדול ביותר בארה"ב – Sierra Club – גיבש שורה של ניירות עמדה בסוגיה. בשנת 1969 כבר אימץ ארבעה עקרונות:

• ביטול כל הטבה ועידוד פיסקאליים לגידול אוכלוסין;
• קידום חינוך המקדם דמוגרפיה יציבה;
• התניית סיוע חוץ למדינות המיישמות תכניות ל"תכנון המשפחה";
• התרת הפלות בכל מדינות ארה"ב.

בשנת 1970 התקדם הארגון צעד נוסף ואימץ את עמדת ZPG שקראה לייצוב גודל האוכלוסייה, תחילה בארה"ב ואז בעולם כולו, כתנאי למימוש זכויות האזרח לסביבה בריאה, לטבע ולמשאבי טבע.

התנועה הסביבתית לא אימצה עמדה זו, שנחשבה קיצונית יחסית לאור השלכותיה בתחום ההגירה, דווקא במדינה שהוקמה על בסיס קליטת מהגרים. ב-1986 הייתה עמדת הארגון שהגירה "לא צריכה לעלות מעל רמה שתאפשר את ייצוב האוכלוסייה בארה"ב". הדבר הביא למחלוקת גדולה בקרב חברי הארגון, אבל מנכ"ל הארגון, קרל פופ, הפליג עוד יותר בקבעו שהשאיפה צריכה להיות צמצום הדרגתי של אוכלוסיית ארה"ב והעולם.

במהלך השנים הציגו ארגונים סביבתיים בין-לאומיים אחרים, במיוחד באירופה, גישה אחרת. בסניפים של "ידידי כדור הארץ", הרשת הבין-לאומית הירוקה הגדולה ביותר, הושם דגש דווקא על צמצום הצריכה. עמדת הסניף האנגלי קובעת שאילו אוכלוסיית העולם הייתה מפסיקה לגדול היום, הרמה הנוכחית של הצריכה הייתה עדיין לוחצת באופן בלתי נסבל על הסביבה העולמית. נראה שעמדה זו קיבלה חיזוק משמעותי עם התבלטותו של שינוי האקלים כסוגיה האקולוגית העולמית המובילה בעולם.

לקהילה הבין-לאומית הממשלתית נוח מאד להתעלם מסוגיית האוכלוסין. לאו"ם חטיבה ומועצה לאוכלוסייה בעלות מנדט לעסוק בניטור ובייעוץ. בשנת 1994 התכנסה בקהיר ועידה בין-לאומית רחבה בנושא, בחסות האו"ם, שהפיחה תקווה ברעיון שמוסדות האו"ם יגייסו משאבים משמעותיים כדי לאפשר לכל אדם בעולם "בחירה בדבר החלטות הילודה האישיות". אולם בפועל, כעשרים שנים לאחר קיומה, מסתבר כי מדובר במס שפתיים בלבד. אמנת המִדבור, למשל, מציינת את הדמוגרפיה כמנוע לבעיית הסחף באזורים צחיחים, אולם מעולם לא הוצעו צעדים מעשיים להתמודד עם התופעה. גם ההכרזה שיצאה מכנס ריו 20+ לאחרונה לא כללה דבר בנושא, אפילו לא ביחס להעצמת נשים.

אחת הטענות המוצגות נגד המחנה הקורא לדמוגרפיה  בת-קיימא היא שחלק מנבואת הזעם של ארליך (ותומס מלתוס מאתיים שנה לפניו) לא התממש. למשל, ארליך חזה רעב בקרב מאות מיליוני אנשים עד שנות ה-80, דבר שלא קרה. ההסבר הנפוץ לכך הוא שפיתוחים חקלאיים דחו את המחסור במזון באופן זמני ומערכת החלוקה העולמית נערכה טוב יותר. אולם למרבה הצער, חלק ניכר מן התחזיות של ארליך אכן התממשו, לרבות קריסת בתי גידול לדיג באוקיינוסים, הרס שוניות אלמוגים, דלדול אקווֹת, אזורים מתים בים, המלחת קרקעות יחד עם התדלדלות חומרים מזינים (nutrients), כריתת שטחי יער עצומים, שינוי אקלים ואבדן אין-ספור מינים. אילו אוכלוסיית העולם הייתה עומדת על שני מיליארד איש, המצב היה שונה בכל אחת ואחת מן הטרגדיות שלעיל.

קשה להבין כיצד תצליח ישראל לצמצם פליטות גזי חממה, להפחית זיהום מי תהום, לשקם נחלים, לשמור על בתי גידול ובכלל להגיע לשיפור סביבתי משמעותי אם אוכלוסייתה תמשיך לגדול. אך עד כה, לא היו ארגוני הסביבה בישראל מוכנים להעלות את הסוגיה לדיון, בעיקר בגלל החשש לצאת נגד קונצנזוס חברתי המקדש משפחות ברוכות ילדים ^[1]. הוא הדין גם בקרב הארגונים החברתיים הישראלים, אף על פי שהסימפטומים של הפיצוץ המקומי חמורים במיוחד במישור החברתי: מחסור במיטות בבתי חולים, כיתות צפופות, עומס בכבישים, תורים בבתי משפט וכמובן מחסור בדיור בר-השגה. חריגה בנוף המקומי היא מפלגת התנועה הירוקה. לאחר דיון סוער, ביולי 2011, החליטה ועידת המפלגה שפיצוץ אוכלוסין הוא אכן סוגיה סביבתית משמעותית בישראל שאי אפשר להתעלם ממנה. יחד עם זאת, היא קבעה שמבחינה טקטית הנושא לא צריך להיות בראש הקמפיינים וניירות העמדה המיָדיים.

לא ברור אם ניתן לשנות תופעה טעונה ומורכבת כל כך כמו פיצוץ אוכלוסין בישראל ובעולם, אולם הפיצול בקרב התנועה הסביבתית מחליש מאוד את השפעתה. בעשור האחרון מדגישים רבים שמדובר בדילמה מסולפת. ברור ששתי הבעיות – גידול אוכלוסין וצריכת יתר – עומדות בבסיס המשבר האקולוגי המודרני. פרופ' ארליך, למשל, כתב ספרים על הרחבת מדיניות דמוגרפית לצד צמצום צריכה. בשיחות אישיות הוא מסביר שיש להתייחס לבעיות אלה כשתי צלעות של אותו מלבן: אין זה משנה אם צלע אחת ארוכה יותר מן הצלע הסמוכה לה – או איזו צלע היא הרוחב ואיזו היא האורך: שטח המלבן אינו משתנה. הגיע הזמן שהתנועה הסביבתית תתחיל לפעול במרץ לצמצום משמעותי של שני הממדים המשפיעים על המשבר האקולוגי.

אבדן של שטחים פתוחים וקיטועם הם הגורם הראשון והעיקרי לפגיעה החמורה במגוון הביולוגי ולהכחדת מיני חי וצומח בעולם, וגורם עיקרי להרס בתי גידול ולפגיעה בשירותי המערכות האקולוגיות, החיוניות לקיומו ולבריאותו של המין האנושי. הקשר בין גודל השטחים הפתוחים ורציפותם לבין מספר המינים שיכולים להתקיים בהם, נחקר ונבדק באופן יסודי, ונמצאה תלות ברורה בין שני המרכיבים. ככל שהשטח קטֵן ומצטמצם, נעלמים ונכחדים ממנו מיני צמחים ובעלי חיים בשיעור מעריכי (exponential); ככל שהשטח שמדובר בו קטן יותר מלכתחילה, אבדן המינים מתרחש בקצב מהיר יותר. הדברים נכונים בכל מקרה ובכל מקום, ועל אחת כמה וכמה במציאות בישראל, שמספר מרכיבים המחריפים מאוד את הכרסום בשטחים הפתוחים חברו בה, ובהם שיעור גידול האוכלוסייה, שעומד על 1.8% בממוצע שנתי, והוא הגבוה ביותר במדינות המפותחות.

לקצב גידול האוכלוסייה יש, מן הסתם, השפעה על השטחים הפתוחים, אולם המרכיב המכריע שמכתיב כרסום חמור ביותר בשטחים הפתוחים בישראל מקורו ב"תרבות הפיתוח" שהתפתחה במדינה. תרבות זו מתאפיינת בבנייה דלילה, נמוכת קומות ומפוזרת, ש"זוללת" שטחים פתוחים. ראשיתה בתפיסה אידאולוגית של "כיבוש הקרקע", שהייתה מתאימה לימי ראשית המדינה, והמשכה במהלכים נמרצים לתפיסת קרקע למטרות פיתוח נדל"ני, הניזונים מהערך הגבוה של הקרקע שנובע מהמחסור במשאב, וכתוצאה מכך מהאפשרות לעשיית רווחים ניכרים וקלים מפיתוח הקרקע. מעבר לתרומה של מדיניות "כיבוש הקרקע" לכרסום בשטחים הפתוחים, משרתת מדיניות זו גם את הכוח המניע הנדל"ני של בזבוז הקרקע, בשל העדיפות הסטטוטורית והכלכלית שמדיניות זו יצרה לבנייה מפוזרת ונמוכה בשטחים פתוחים.

תמונת המצב בישראל מציגה כרסום חמור ומתמשך בשטחים הפתוחים. על פי דו"ח של צוות עדכון, מעקב ובקרה לתמ"א 35, שהוגש לאחרונה ^[1], 77% מכלל התחלות הבנייה בשנים 1998–2007 היו בבנייה צמודת קרקע עתירת שטח, שנעשתה בהכרח על חשבון "הריאות הירוקות" שאמורות היו לשרת את כלל הציבור. השטחים שיידרשו על פי נתוני צוות עדכון תמ"א 35 להמשך הבינוי בשני העשורים הבאים הם בהיקף של 310,000 דונם, כלומר תוספת שטח בשיעור של כשליש מהשטח הבנוי כיום (איור 1). היקפם של שטחים אלה גדול מהדרוש כדי לענות על צורכי גידול האוכלוסייה, שכן אם תומר תרבות הפיתוח הבזבזנית בתרבות של בנייה איכותית, רווּיה, כפי שגורסת מדיניות התכנון הראויה המוצהרת, ניתן יהיה לענות על הצרכים תוך חיסכון של למעלה ממחצית מהשטחים.

איור 1

אומדן תוספת הקרקע הנדרשת לשנים 2020 ו-2030

עד שנת 2020 יידרשו כ-155 קמ"ר לתוספת אוכלוסייה של כ-1.2 מיליון נפש. עד שנת 2030 יידרשו כ-310 קמ"ר לתוספת אוכלוסייה של כ-2.3 מיליון נפש. מתוך כהן ואחרים ^[1]

המציאות הקשה ומחירה לא נעלמו מעיני גורמי שמירת הטבע והסביבה. גורמים אלה מתמקדים מזה שלושה עשורים בשינוי של תפיסת הפיתוח ובהטמעת עקרונות לחיסכון בקרקע במדיניות התכנון, בניהול המקרקעין ובהתנהלות המגזר החקלאי והאזורי.

לבד מהערות שוליים מצומצמות לא נדרשו עד עתה גורמי הסביבה לנושא הדמוגרפי ולגידול האוכלוסייה הניכר, כגורם בפני עצמו מבחינת השפעתו על השטחים הפתוחים ועל השמירה על ערכי הטבע, הנוף והשירותים האקולוגיים החיוניים שהם מספקים לתושבי המדינה. סיבה עיקרית לכך היא המוסכמה שנמצאת ביסוד התנועה הציונית, כי ישראל אמורה להיות ארץ המקלט לכלל היהודים וכי העלייה לארץ של בעלי "זכות שיבה" היא מצווה מוסרית ואידאולוגית מקובלת. לכך נוספים גם נימוקים של איזון דמוגרפי שאין להקל בהם ראש. סיבה נוספת מקורה בחוסר היכולת המוסרית והמעשית לצמצם ילודה שנעשית כמצווה דתית או אידאולוגית. סיבה שלישית היא המציאות, המתוארת לעיל, כלומר שאבדן השטחים הפתוחים מקורו בראש ובראשונה באופי הפיתוח הבזבזני, ולא בצרכים הישירים של האוכלוסייה וגידולה. אם כן, בפיתוח בר-קיימא ניתן היה לענות על כל צורכי האוכלוסייה תוך חיסכון של כמעט מחצית מהשטחים שנוצלו עד כה, ובהתנהלות עתידית נכונה ניתן יהיה לחסוך כמחצית מהשטחים הנרחבים המתוכננים. מכאן עולה כי יש לטפל בראש ובראשונה בשינוי מדיניות הפיתוח, ובכך מתמקדים המאמצים של גורמי הסביבה. סיבה נוספת נעוצה בחשיבה פרגמטית, לאמור: די לנו בעימותים הקשים והמרים שאנו נחשפים אליהם במאבקים לשמירה על השטחים הפתוחים ועל ערכיהם, ואין טעם והצדקה לפתוח חזיתות נוספות, מורכבות ושנויות במחלוקת בחברה הישראלית וגם בתוככי התנועה הסביבתית, שיקשו עוד יותר על המלאכה ויגרמו נזקים מיותרים לעניין מבלי להביא תוצאות.

לסיכום, נוכח מצוקת הקרקע והמגמות המתגברות לבינוי בשטחים הפתוחים, הדרך העיקרית לשמירה על השטחים הפתוחים הייתה ותישאר בתחום של שינוי תרבות הפיתוח: מתרבות הדוגלת ב"כיבוש הקרקע" ומאפשרת השתלטות של שוק הנדל"ן על נכסי הקרקע הציבוריים, לתרבות המבטיחה שמירה על נכסי הקרקע ועל השטחים הפתוחים למען כלל הציבור ורווחתו. בכך יש להשקיע את מֵרב המאמצים. בד בבד, ראוי ונכון לבחון את השפעות גידול האוכלוסייה על הסביבה ועל השטחים הפתוחים, ללמוד מהניסיון שנצבר בארץ ובעולם באשר לדרכי התמודדות מוסרית ונאורה עם משברים דמוגרפיים, ולגבש דרכים המתאימות למציאות החברתית בישראל, תוך בחינה אמתית של מרכיבי המדיניות הנוכחית והתייחסות למורכבות הנושא ולכלל הערכים הנכללים בו.