בין המילים
עורכת המדור: עדנה גורני
שירו של נתן אלתרמן 'גן מאיר', שהתפרסם בטור השביעי, בעיתון 'דבר', בתאריך 17.3.1944, מתחיל בתקווה להלך בשבילי גן מאיר, שתוכנן להיות "גן עשיר בעצי אורן שיטהרו את האוויר ויבריאוהו, עצי תומר כזקיפים על המשמר, רחבה לפסלים, אגם מים, פינות מרגוע". כך ראה בעיני רוחו את הגן הצייר אהרון הלוי, שזכה במקום ראשון בתחרות לתכנון הגן, שעיריית תל-אביב רצתה להעניק לראש העיר האהוב מאיר דיזנגוף לרגל יום הולדתו ה-70.
לא בכדי מתאר אלתרמן בשיר הליכה בגן בֵּין עֵצִים יְרֻקִּים בעתיד רחוק. אִם נִזְכֶּה, נטייל בגן כשנהיה זקנים נִשְׁעָנִים עַל מַקְּלוֹת, רמז לסחבת הארוכה שהייתה קשורה להקמת הגן העירוני הראשון בתל-אביב. למעשה, השיר הוא יותר על בירוקרטיה מאשר על גן.
תוכניתו של הלוי לא מומשה, בין השאר בשל התנגדותו של דיזנגוף עצמו. בתוכנית חלו עיכובים רבים, והשטח המקורי של הגן צומצם. כאשר החלו להתלוצץ בעיתונות כי במקום "גן מאיר" קיבל דיזנגוף את "בִּיצת מאיר", כתב דיזנגוף מכתב נזעם להנהלת עיריית תל-אביב ולסגנו ישראל רוקח, לימים ראש העיר שיחנוך את פתיחת הגן. כך נפתח המכתב: "הגיעה השעה שהמשחק הזה ב'גן-מאיר' יחדל." בהמשך הוא מציין: "אם אין כאן רצון רע, הרי יש כאן הזנחה שאין לה כפרה." הוא ממשיך וכותב שאין הוא רוצה ששמו יהיה קשור לגן מאיר "אשר נעשה כבר לדבר המגוחך ביותר בתל-אביב", ומבקש לבטל את ההצעה להקמת הגן, לא לקשור את שמו למגרש ההוא, ולהודיע על כך בעיתונות.
כמה ימים לפני פרסום השיר פורסמה ב'דבר' כתבה על פתיחתו החגיגית של גן מאיר ביום הולדתו ה-83 של 'אבי-העיר' מאיר דיזנגוף, שכבר לא היה אז בין החיים, איחור של 13 שנים מהתאריך המתוכנן לפתיחת הגן: "על נטיעת הגן הוחלט ב-10 במארס 1931, במלאת למאיר דיזנגוף 70 שנה, אבל קניית האדמה התנהלה בעצלתיים, ורק כעבור 5 שנים הקציבה הממשלה (ממשלת המנדט) 5,000 לירות לרכישת הקרקע, ורק ב-6 באפריל 1941 התחילו הנטיעות".
אלתרמן מתייחס במישרין ובהומור לתוכניות ולזמן הממושך שחלף עד מימושן:
כִּי אֲנַחְנוּ נַבִּיט בָּעֵצִים / שֶׁיֵּאוֹרוּ בְּאוֹר בֵּין-עַרְבָּיִם, / הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם עֲצִיצִים / וְהִנֵּה… רָאשֵׁיהֶם בַּשָּׁמַיִם. / הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַצָּעָה / בַּתַּקְצִיב הַשָּׁנוּי בְּוִכּוּחַ. / הִכַּרְנוּם בְּעוֹדָם הַרְצָאָה, / הַרְצָאָה עַל תָּכְנִית הַפִּתּוּחַ…
ובסופו של דבר הסעיפים היבשים בתוכנית יהפכו ליצורים חיים:
וְצִפּוֹר עִירוֹנִית … / … הִיא הָיְתָה מִשְׁאָלָה עִיּוּנִית / וְעַכְשָׁו הִיא קוֹפֶצֶת בְּפֹעַל… / הִיא אֶחָד מִסְּעִיפֵי הַתָּכְנִית / שֶׁיָּצְאוּ, שֶׁיָּצְאוּ אֶל הַפֹּעַל.
שירו של אלתרמן חוזה את השינויים שיחולו בגן. הגן, כלומר הטבע, רק יתפתח ויתעצם, בעוד הנוף האנושי ישתנה – הנשים והגברים יזדקנו, ודור חדש של ילדות וילדים יגיע לגן:
כִּי בַּגַּן מִתְחַלְּפִים הַדּוֹרוֹת / וְהַגַּן מַעֲמִיק וְצוֹמֵחַ
וכל זה סמל לעיר הצעירה,
שאֵין כּוֹחַ אַשֵּׁר יַעַקְרֶנָּה.
גן מאיר השתלב היטב בתוכניתו של פטריק גדס, מתכנן הערים הסקוטי, שתכנן ערים גם בקולוניות בריטיות אחרות. תוכנית המתאר הראשונה של תל-אביב, משנות ה-20 של המאה ה-20, הייתה מושתתת על העקרונות של עיר גנים אירופית, ועמדה בניגוד לאיכות החיים הירודה בעיר יפו. גן מאיר עבר מאז גלגולים ומתיחות פנים, וכיום יש בו גם בריכת מים שבמימיה טובלים נופרים ושושנות מים, ורוחצים עורבים ויונים; גינת כלבים, ספרייה שיתופית עירונית, מגרשי משחקים ומתקני כושר ואפילו מרכז קהילתי לפריטי יד שנייה בשם 'בית הנתינה'. הגן מהווה "ריאה ירוקה", מקום שבו מוצאים מפלט מן האספלט מגוון ציפורים, חרקים ושאר בעלי כנף ובעלי חיים אנושיים ולא אנושיים. עצים, צמחים ובעלי חיים הם השכנים שלנו, והם מזכירים לנו שאיננו לבד בעולם ואף איננו מרכז היקום – אנחנו חלק מרשת סבוכה שמקיימת בתוכה אין-ספור יחסי גומלין מורכבים. כך תיאר זאת אריאל הירשפלד (הארץ, תרבות וספרות, 'גן בתיה' 28.10.2022):
"הגן שייך לרוחות ולעננים, לזריחות ולחושך; אנחנו רק מציצים".
מהדורה מודפסת
