אקולוגיה וסביבה
לכל השירים

צילום: Prasanth Inturi/ pexels.com

22 בספטמבר, 2022

להתבונן, לתהות, לכתוב, לקרוא, להשתהות, להאזין, לשאול


בין המילים

עורכת המדור: עדנה גורני

ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך

(א"ד גורדון, 1927[3])

מדור 'שירת הסביבה' הראשון ראה אור ביולי 2017. חמש שנים מאוחר יותר, במדור ה-20, כותבת המשוררת שי שניידר-אילת על הציפור:

הֵן תָּמִיד שְׁתַּיִם: זוֹ הַחַיָּה בָּעֵץ וְזוֹ שֶׁבַּדַּף.

ברצוני להרהר בציפור שעל הדף בעזרתם של כותבות כותבים במדור ואף מחוצה לו. שפת הספרות והשירה נובעת מקשב עדין ומחמלה, כך אגי משעול בריאיון ב'אקולוגיה וסביבה'. משעול מוסיפה שמוטלת עליה אחריות אישית לראות. והיא רואה. בשירה 'עקבות חזירי הבר', שהופיע במדור הראשון, היא כותבת:

עִקְבוֹת חֲזִירֵי הַבָּר, שׁוּב הֵם עָבְרוּ כָּאן

קְרוֹבִים כָּל כָּךְ לַבָּתִּים,

בריאיון מצרה משעול על פרימת החיבור עם הטבע שהיה קיים בילדות. אולי בשל חשיבותו של החיבור הזה, בסיפור של יהושע קנז, 'התרנגולת בעלת שלוש הרגליים' [6], הילד הוא זה שמקשיב בלילה לכרסומיה של תולעת שנוברת ברהיטי העץ:

"וכאשר שקט הכל, שמע הילד שוב את קולה של תולעת-העץ, ידידת האנשים שאינם נרדמים, חותרת בעמקי הארונות הישנים, עמלה וחדלה וחוזרת ומכרסמת, נבהלת רגע ומצותתת לקול נשימתו, להיוָכח אם קצובה היא ואכן נרדם; ואם לא – תחדל ולא תפריע ותתאמץ לחכות עד שיירדם; או אך תכבוש את הדחף לרגע, עד שיחזק ממנה ולא תוכל עוד לעמוד בו. והילד היה מתחכם לה וכולא את נשימתו. והתולעת היתה מתקשה לדעת אם אכן נפלה עליו השינה וכבר מותר לה לפעול באין-מפריע, ובהיסוסה היתה שולחת אותות לגשש בחשכה. בהיסוס רב היתה מכרסמת לנסיון, מכרסמת וחדלה, חוששת להפריז, מבקשת לדעת עד כמה אפשר להעז בבת-אחת בלא לעורר עליה חימה ואסון."

הילד מקשיב לתולעת והיא מקשיבה לו, והוא ממשיך להתחכם לה, והיא מגיבה ועד מהרה נוצרים ביניהם יחסי גומלין. על ההקשבה הזאת כתב אריאל הירשפלד [5]:

"הכניסה אל מצב הקשב לתולעת העץ איננה רק מעבר אל החדר ואל המיטה הלילית אלא היא ניתוק מכל אמות המידה של ערך ומשמעות – גורל המשפחה, ההורים, העם והמדינה, החשוב והשולי, הטוב והרע וכו' וכניסה אל תווך שכולו קשב לתנועות אחרות. לא זו בלבד שתולעת עץ היא דבר זעיר, נקלה ומזיק במושגי הבית והלשון, אלא שהיא מחוץ לכל דיאלוג עם התרבות."

ההקשבה היא בעלת ערך רב, מוסיף הירשפלד:

"המהלך הזה הוא שיעור בכוונון הקשב, בעידון המבט ובשינוי ובפתיחה של התודעה למציאויות שמעבר לנגלה הספרותי הראוי, השגור, המדיני, החשוב, המועיל, הסמלי. […] המציאות הזאת אינה סוריאליסטית וגם לא חלומית, היא קרובה ושייכת, אלא שהיא מעבר לסף הנראות. המובן מאליו מסתיר אותה."

כדי לראות צריך להביט, להשתהות, להתבונן. במה מתבוננים ומה דוחקים החוצה? בספרו 'עולם קטן' [1] מהרהר דרור בורשטיין על מה שנמצא במרכז ומה שנדחק לשוליים:

"חרקים וכוכבים חולקים משהו: הם חלק מן האינסוף, לא במובן מיסטי־מופשט אלא במובן מוחשי מאוד, גלוי לעין. הם נמצאים בקצה המבט – חרקים על שום קוטנם וכוכבים על שום ריחוקם. […] הדעת נותנת שכוכבים וחרקים היו צריכים להיות מן הנושאים העיקריים של הספרות והאמנות, שעניינן המובהק הוא המסתורי והמופלא שבקיום עלי אדמות. אבל הספרות והאמנות, ככלל, בחרו לדחוק את הכוכבים ואת החרקים לשולי המבט, או לבטל את נוכחותם לגמרי."  

ומה בכוחה של כתיבה על השוליים להעניק לנו? כך תיאר זאת דרור בורשטיין ברשימה שכתב על עצים [2]:

"נדמה לי שאם אי־פעם יחזרו העצים להיות יצורים שהמחשבה על פגיעה בהם תהיה מזעזעת, יהיה זה חייב לבוא מתוך שינוי רגשי עמוק, לא מתוך נתונים מפחידים. את השינוי הזה יכולות להציע בעיקר הספרות והאמנות. איני מכיר דרך אחרת ללמד אהבה, כבוד והערצה לעצים. אנו זקוקים למשוררים ולאמנים, שראו עצים כנשמות צומחות, כדי לחזור לעולם ולראות מה יש לנגד העיניים. לחוש שאיננו רוצים לפגוע בזה".

אובדן האהבה ואובדן הקשר מביאים לאובדן השפה. אובדן השפה משקף את אובדן הקשר. איבדנו את הקשר האינטימי עם הסביבה, וכתוצאה מכך גם את היכולת לדבר עליה ואיתה. אובדן היכולת להכיר ולזהות מעמיק את הזרות. יותר ויותר נשים ואנשים חיים בעיר, ויותר ויותר ילדות וילדים אינם מכירים פרחים, פרפרים, ציפורים ועצים ששמותיהם נשמטים מן השפה ואובדים. המילים שאיננו קוראים ואיננו הוגים הולכות ונעלמות, יוצאות משימוש, נעדרות ממחזור הדם התרבותי-רוחני, כמו גם מיני הצמחים והיצורים שהשפה מתייחסת אליהם. מי שכן מכיר אותן נחשב תימהוני, כפי שכתבה חמוטל בר-יוסף:

שֵׁמוֹת שֶׁל פְּרָחִים וּפַרְפָּרִים, לֹא שֶׁל סִגְנוֹנוֹת רִהוּט,

בְּקִיאוּת תִּמְהוֹנִית וְחַסְרַת תּוֹעֶלֶת זוֹ

בַּתְּחוּמִים הַיְּרֻקִּים הַהוֹלְכִים וּמְאַבְּדִים אֶת שַׁיָּכוּתָם

שכחה קולקטיבית היא מסוכנת שכן היא יכולה לעוות את התפיסה לגבי סביבה בריאה ולהשפיע על נכונות הציבור לתמוך במאמצי הגנה והצלה [7]. רוברט מקפרלן, סופר בריטי ופעיל סביבה, וג'קי מוריס, סופרת ומאיירת, יצרו יחד את הספר The Lost Words [8]. כתיבת הספר הייתה בתגובה להסרתן של מילים כמו "בלוט", "שלדג" ו"גדרון" ממילון פופולרי, מכיוון שילדים לא השתמשו בהן מספיק כדי להצדיק את המשך הכללתן במילון. את הלחשים בספר (לכל מין "אבוד" יש איור וטקסט) יש לקרוא בקול רם כדי לזמן את המילים ואת היצורים חזרה אל תוך הלבבות. על כך כותב מקפרלן:

"מינים רבים נמצאים בסכנה. ושמות, שמות טובים שמשתמשים בהם היטב, יכולים לעזור לנו לראות ולגלות אכפתיות. קשה לאהוב את מה שאיננו יכולים לכנות בשם. את מי שאיננו אוהבים, לא נציל."

כתיבה על טבע מקפלת בתוכה פרדוקס. איך לכתוב את הטבע כפי שהוא? הרי ברגע שאני כותבת על עץ, על חיה, אני מתבוננת בהם מבעד למסך ההשקפות התרבותיות והחברתיות שלי על טבע: הנחש מקסים או מפחיד? התיקן מעורר אמפתיה או בחילה? הזאב חיה אכזרית או מתחרה פוטנציאלי? למעשה, כל כתיבה על טבע מרחיקה אותי מהטבע כפי שהוא. עם זאת ואף על פי כן, חשוב לכתוב על הטבע. חשוב לראות ולשמוע את הטבע גם בעזרת מתווכים – כותבות וכותבים – כיוון שהיחס שלנו אל הטבע כאל משאב חומרי, כאל מטרד, כאל מקור אין-סופי, כאל פח זבל גלובלי, כאל מובן מאליו שתמיד יהיה שם, הביא אותנו למצב המכונה משבר האקלים או המשבר הסביבתי, אבל נכון יותר לכנותו משבר האדם או משבר הרוח.

כתיבה נובעת גם ממקום של חוסר ידיעה. להפוך את המובן מאליו למופלא, למסתורי – זוהי אחת מסגולותיה של כתיבה, על ציפור, על תולעת, על זבוב, על עץ. בשבח האי-ידיעה כתב יואל הופמן בספרו 'מצבי רוח' [4]

פַּעַם עוֹרֵב נִכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת הָרָאשִׁית וְעָמַד עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח. תְּחִלָּה הוּא נִקֵּר בְּפֵרוּרֵי לֶחֶם וְאַחַר כָּךְ קָפָא בִּמְקוֹמוֹ וְהִבִּיט בָּנוּ.

מִפְּנֵי זֶה אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. מָה שֶׁהוּא רָאָה כְּשֶׁהִבִּיט, אִלּוּ יָדַעְנוּ הָיִינוּ מְגַלִּים זֹאת לַקּוֹרְאִים בִּמְקוֹם הַסֵּפֶר הַזֶּה. אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדְעִים אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים וְכוֹתְבִים.

מבטו של העורב גורם לנו לכתוב. מה הוא רואה כשהוא מביט בנו? איננו יודעים ואיננו מבינים. מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים בעורב? גם את זה איננו יודעים ואיננו מבינים. ולכן אנחנו כותבים. 

מה שידענו פעם, מה ששכחנו, הוא שאנחנו והעורב חד הם. סבינה מסג, ברשימתה על אקופואטיקה ב'אקולוגיה וסביבה' מזכירה את הפילוסוף הנורווגי אַרנֵה נס, שגרס:

"האדם צריך לתפוס את עצמו כישות רחבה שאיננה מסתכמת בגבולות העור והביוגרפיה. רק אם האדם יתפוס כי אין לו 'עצמי' מבודד ומובדל שיכול לשגשג גם אם הסביבה תיהרס, רק כשתתפתח תפיסת 'עצמי' רחבה יותר, הכוללת את הסביבה, כי אז טובתו תהיה טובתה, ולא יהיו יותר ניצול והרס הביוספרה".

וכך כותבת מסג בסיום שירה 'תה עשבים':

וְחָלַטְתִּי לִי תֵּה

עֲשָׂבִים

שֶׁהֵבֵאתִי מִן הָהָר וּמִן הַגַּיְא

בְּמַיִם שֶׁהָיוּ בַּתְּהוֹם אוֹ בֶּעָנָן,

שֶׁמִּי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה יָם הֵם הִתְאַדּוּ

וְהֶעֱבַרְתִּי אֶת כָּל זֶה בְּתוֹךְ גּוּפִי

לִהְיוֹת כְּלִי שָׁלוּב

לָעוֹלָם.

אולי זוהי הגדרה טובה לתקווה – שנהיה כולנו כלים שלובים, זה בזה ובעולם.


במדור 'שירת הסביבה' אני מציגה שירים שיזכירו לנו כמה חשוב לאהוב, להשתלב, להזדהות, לשאול שאלות, לראות ולהקשיב, לתבוע, לצחוק, לקונן, לקוות, לא לדעת, ומעל לכול – להרגיש אחריות אישית ולפעול על פיה. אני מודה לכל המשוררות והמשוררים באשר הם על המעשים השיריים.

מקורות

  1. בורשטיין ד. 2021. עולם קטן. תל-אביב–יפו: בבל.
  2. בורשטיין ד. 2022. כל עץ הוא פסל חד־פעמי. צריך רק לעצור ולהתבונן. הארץ, 6 ביולי, מדור ספרים.
  3. גורדון א"ד. 1927. האדם והטבע. הוצאת הפועל הצעיר.
  4. הופמן י. 2010. מצבי רוח. ירושלים: כתר.
  5. הירשפלד א. 2007. המקשיב לתולעת העץ. הארץ, 28 בפברואר. מדור ספרים.
  6. קנז י. 1980. התרנגולת בעלת שלוש הרגליים. בתוך: מומנט מוסיקלי. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

7. Jarić I, Roll U, Bonaiuto M, et al. 2022. Societal extinction of species. Trends in Ecology and Evolution 37(5): 411–419.

8. Macfarlane R and Morris J. 2017. The lost words. UK: Hamish Hamilton at Penguin.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


ציטוט מומלץ

גורני ע. 2022. להתבונן, לתהות, לכתוב, לקרוא, להשתהות, להאזין, לשאול. אקולוגיה וסביבה 13(2).
העתק


מחקרי סביבה אצלך בתיבה

    מחקרי סביבה אצלך בתיבה



      ציטוט מומלץ

      גורני ע. 2022. להתבונן, לתהות, לכתוב, לקרוא, להשתהות, להאזין, לשאול. אקולוגיה וסביבה 13(2).
      העתק

      תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

      מגזרות נייר / ליאור מעין

      עדנה גורני

      גיליון חורף 2023 / כרך 14(4) איננו יודעים דבר על נקודת המבט של הטבע ושל שאר היצורים החיים, ויש בכך גם ללמדנו ענווה אל מול העולם, המורכב לאין ערוך מאשר נקודת מבטנו

      איננו יודעים דבר על נקודת המבט של הטבע ושל שאר היצורים החיים, ויש בכך גם ללמדנו ענווה אל מול העולם, המורכב לאין ערוך מאשר נקודת מבטנו

      גיליון חורף 2023 / כרך 14(4)

      החפרפרת כְּכוּבַת-האף והחוקר שלה / רחל חלפי

      עדנה גורני

      גיליון חורף 2022 / כרך 13(4) על אישה וחפרפרת, שתי שיאניות זלילה, מוזרות וגרוטסקיות, ועל ההפרדה המוחלטת בין אנושיות לחייתיות

      על אישה וחפרפרת, שתי שיאניות זלילה, מוזרות וגרוטסקיות, ועל ההפרדה המוחלטת בין אנושיות לחייתיות

      גיליון חורף 2022 / כרך 13(4)

      גן מאיר / נתן אלתרמן

      עדנה גורני

      גיליון סתיו 2022 / כרך 13(3) / הפחתת פליטות גזי חממה כשקמה העיר תל-אביב מבין החולות, חפצו מייסדיה בגן ציבורי עשיר בעצים, שיטהרו את אוויר העיר המזוהם. אבל אז הם נתקלו בבירוקרטיה העירונית...

      כשקמה העיר תל-אביב מבין החולות, חפצו מייסדיה בגן ציבורי עשיר בעצים, שיטהרו את אוויר העיר המזוהם. אבל אז הם נתקלו בבירוקרטיה העירונית...

      גיליון סתיו 2022 / כרך 13(3) / הפחתת פליטות גזי חממה
      לראש העמוד