נחלים הם אלמנט נופי טבעי מיוחד במינו. מי גשמים ומעיינות תמיד חייבים נתיב לזרום בו, ולפיכך נחלים הם חיוניים ללא קשר לשימוש הנעשה בקרקעות הסמוכות לגדותיהם, בין אם מדובר בערים צפופות, במרחבים פתוחים, באזורי תעשייה, בשדות או בשמורות טבע. הבדלים בנקודות המבט וצרכים מגוונים (כמו ניקוז גשמים, מניעת הצפות, הזרמת שופכין, שאיבת מים לשימושי אדם ולחקלאות, אגירת מי שיטפונות, שמירה על בתי גידול לחים ותיירות) גרמו לתפיסות שונות לגבי אופן הניהול המיטבי של נחלים: רשויות הניקוז הוקמו על פי חוק מתוך התייחסות לנחלים כאל תעלות שמטרתן לנקז את מי הגשמים ביעילות הגבוהה ביותר מבלי לפגוע בשטחים בנויים או בשטחי חקלאות; גופי שמירת טבע וסביבה ראו בנחלים מערכות אקולוגיות מימיות טבעיות שמגוון ביולוגי ייחודי מתקיים בתוכן ונסמך עליהן; גופים אחרים ראו בנחל תשתית לפעילות אנושית של פנאי ונופש. גידול האוכלוסין והפיתוח הכלכלי בישראל מביאים לבנייה נמרצת, להגדלת כמויות השפכים, לניצול מוגבר של מקורות מי הנחלים ולמקורות זיהום רבים, ומחריפים את ההשלכות של הבדלי הגישות האלה. סוגיית ניהול נחלי ישראל הופכת לרלוונטית מתמיד בתקופה זו, לאור תכניתה של הממשלה להקים גוף שירכז את סמכויות ניהול הנחלים – הרשות הארצית לניהול נגר וניקוז, המתוכננת לפעול בתוך משרד החקלאות.

ניהול נחלים מחייב הבנה בהיבטים מקצועיים מתחומים מגוונים. מסיבה זו וכתוצאה מהביזור המאפיין את ניהול משק המים בישראל, ישנם גופים רבים בעלי סמכות או בעלי עניין המעורבים בשיקום ובשימור נחלי ישראל. בדיון משתתפים בעלי תפקידים בכירים בגופים אלו. ביקשנו מפרופ' אביטל גזית, אקולוג של נחלים ים תיכוניים, כמי שהניח את התשתית המדעית לשיקום נחלים בישראל, לפרוס את הרקע המקצועי לדיון. בהמשך משתתפי הדיון מאירים מזוויות שונות את האופן שבו ראוי לדעתם לנהל את נחלי ישראל בצורה המאזנת בין תפקידיו השונים של הנחל, תוך מתן דגש על כלי המדיניות הנדרשים לשיפור הניהול.

בין השאלות החשובות העולות מתוך הדיון: מהם התנאים המנהליים הבסיסיים הרצויים לגוף המנהל נחלים באופן מקיים? כיצד מאזנים בין הצורך ביצירת מערכת מרכזית שתדע לקדם את המדיניות שנקבעה מתוך ראייה רחבה לבין החשש מריכוז כוח במוקד אחד שאין לו היכולת לייצג את הצרכים המקומיים? עד כמה יעיל המהלך שנותן אחריות סביבתית לרשויות ניקוז? איך מרחיבים את המומחיות האקולוגית-סביבתית של העוסקים בתחום?

אנו מקווים שהרב-שיח המנוהל על גבי גיליון זה, כמו גם הדיונים שיבואו בעקבותיו באתר כתב העת או במקומות אחרים, יתרמו לשיפור הניהול של נחלי ישראל ולהבנת הסוגיה בקרב ציבור רחב שהנחלים קרובים ללבו ולנפשו.

שיקום נחלים מחייב הבנה יסודית של מבנה מערכת הנחל ותפקודה. אציג בקצרה את הגורמים המעצבים את מערכת הנחל. מערכות אקולוגיות מעוצבות על-ידי גורמים אקלימיים וגאומורפולוגיים, ועיצוב זה בולט במיוחד בנחלים. האקלים קובע את התרומה ואת שיעור איבוד המים ובכך מעצב את המשטר ההידרולוגי של הנחל. אחד ממאפייני האקלים הים תיכוני הוא עונתיות מובהקת של תקופת המשקעים, שהיא קצרה בדרך כלל, ולאחריה עונה יבשה וחמה. מאפיין חשוב נוסף הוא מידת חיזוי עונתי גבוהה (בישראל העונה הגשומה היא בדרך כלל בין אוקטובר לאפריל) לצד שונות שנתית גבוהה ביותר בכמויות הגשמים. לפיכך, באזורי אקלים ים תיכוני מאופיינים הנחלים בהידרולוגיה עונתית ניגודית של שפע מים יחסי בחורף וגירעון בקיץ. בחורף חשופים הנחלים לגאויות בעלות עוצמות זרימה קיצוניות, ובקיץ מתמעטים המים בנחל בהדרגה ("זרימת בסיס"). בנחלים שבהם האקווה המזינה את המעיינות גדולה, קיימים מים כל השנה (נחלי איתן). הנחלים שבהם שפיעת הבסיס עונתית בלבד מתייבשים במלואם או בחלקם בקיץ (נחלי אכזב, intermittent streams). בדרום ישראל (מחוץ לתחום הים תיכוני) קיימים נחלים "זמניים" (ואדיות, ephemeral streams) שבהם תקופת קיום המים מוגבלת לאירועי גאות בלבד. המאפיינים הפיזיים והביולוגיים בנחלים מעוצבים על-ידי המשטר ההידרולוגי הניגודי. השיטפונות הם המנגנון המחדש את הנחל מדי שנה (reset mechanism) שכן השיטפון גורף מהנחל את מה ששקע והצטבר בו. הוא מחדש ומרחיב בתי גידול, מחדש את הקשר בין חלקי הנחל, מאחד את איכות המים לכל אורך הנחל ומפזר לאורך הערוץ את הביוטה ששרדה. ההתייבשות גורמת לתהליכים הפוכים^[1]. הביולוגיה מותאמת כך ששיאה בתקופת האביב ותחילת הקיץ כאשר אין זרימות סוחפות, אך יש עדיין שפע מים ומגוון רחב של בתי גידול ^[1]. 

הגאומורפולוגיה בשילוב עם ההידרולוגיה מעצבות את הפיזיוגרפיה של הערוץ (ממדי הערוץ, שיפועו, שיעור הפיתולים, אופי התשתית) וקובעות את איכות המים (כדוגמת ריכוז החומרים המזינים [נוטריינטים], הגבה, עכירות). בישראל, מקורה של מרבית הקרקע בסלעי משקע העשירים יחסית בחומרים מזינים (כדוגמת חנקן וזרחן), המים קשים (עשירים יחסית בסידן ובמגנזיום) וערך ההגבה הוא מעט בסיסי (מעל 8). המשקעים המתנקזים מהיבשה אל הערוצים גורפים קרקע ותורמים חומרים מזינים התומכים בפוריות טבעית גבוהה יחסית (בהשוואה למשל לנחלים הזורמים באזורים של סלעי יסוד כדוגמת גרניט בצפון קנדה). 

בעידן המודרני נוסף האדם כגורם-על המעצב מערכות אקולוגיות (ecosystem engineer). השפעת האדם ניכרת ברמה הגלובלית, משינויי האקלים הגורמים בין השאר שינויים הידרולוגיים בנחלים ועד הפצה של מינים זרים הפוגעים ביכולת הקיום של המינים המקומיים. ברמה האזורית והמקומית משפיעה פעילות האדם על הגאומורפולוגיה (בעיקר דרך השינוי של שימושי הקרקע) ובאופן זה על מאזן החומרים במקווי המים. שתי השפעות הבולטות בהיקפן ובעוצמתן באזורנו הן הטיית מים מהנחלים לצורכי האדם (ישירות או דרך שאיבה מהאקוות) וזיהום המים כתוצאה משימוש בערוצי הנחלים כנקזי קולחים. השינויים הסביבתיים בעקבות פעילות האדם חורגים בהיקפם ובעוצמתם מהטווח הטבעי. הם גורמים לשינויים קיצוניים במערכות האקולוגיות, שמוגדרים על-ידי האקולוגים כהרס המערכות האקולוגיות.

מרבית נחלי ישראל פגועים קשות עקב שילוב חסר תקדים בעוצמתו של הטיית מקורות המים ושל זיהום שרובו מקולחים ביתיים ותעשייתיים. הטיית המים היא תוצאה של התחרות על המים בין האדם לטבע. זיהום נחלי ישראל מקורו בהתייחסות לנחלים כערוצי ניקוז והתעלמות מהתפקוד הטבעי של הנחלים כמערכות אקולוגיות המספקות לאדם שירותים המושתתים בין השאר על המגוון הביולוגי הטבעי. מצוקת המים באזורנו גוברת בשל הגדלת הביקוש וצמצום ההיצע הטבעי (לפחות ב-15 השנים האחרונות). כתוצאה מכך מחריפה העקה הסביבתית בנחלים. הגופים האמונים על שמירת הטבע עושים מאמצים לשיקום הנחלים, אך נכון לעת כתיבת מבוא זה אין ולו נחל אחד משוקם בישראל. 

להלן עמדתי בעניין מצבם של נחלי ישראל ויכולת שיקומם. מרבית נחלי ישראל נמצאים תחת לחצי עקה מרובים ומשולבים שהבולטים ביניהם הם עקת הטיית מים ועקת זיהום. חלק מהסיבות לכך הן ליקוי ארגוני וחוסר הבנה של מבנה המערכת האקולוגית, תפקודה וצרכיה. במקום להמשיך ולהקים רשויות נחל שכל ייעודן הוא שמירה על הנחלים ושיקומם, הועברה האחריות השיקומית לרשויות הניקוז. המטרה המרכזית של רשויות הניקוז היא שמי הגאויות יזרמו במהירות ובדרך הקצרה ביותר האפשרית בערוצים קבועים, כך שיימנעו הצפות וסחף קרקע. דרישה זו נוגדת את הדי-אן-איי (בלשון השאלה) של הנחלים הנוטים להתפתל, לשנות את מיקומם ולהציף שטחים נמוכים בקרבתם – שטחי הצפה. חוסר ההבנה של צורכי הנחלים בישראל בולט גם באימוץ תקנים של איכות מים ממדינות שגורמי האקלים, הגאומורפולוגיה והדמוגרפיה שלהם שונים משל ישראל. עד לפני זמן לא רב תקן ההזרמה של קולחים לישראל היה 20/30: 20 מג"ל של חומר אורגני קל פירוק הנמדד כ-BOD ו-30 מג"ל מוצקים מרחפים. התקן שהתאים לחקלאות מוגבלת אומץ ממדינות שבהן קיימים נהרות שיכולת דילול הקולחים שלהם עצומה בהשוואה לנחלי ישראל, וזאת בזמן שבנחלי ישראל צומצמו זרימות הבסיס וכושר הדילול שלהם אפסי. התוצאה הייתה שנחלי החוף המזוהמים הפכו ללגונות חמצון של קולחים. בשנת 2010 אומץ "תקן ענבר" להזרמת מים לנחלים, שנקבע למעשה על-ידי מומחים בתחום החקלאות. התקן אמנם מחמיר יותר ובוודאי ישפר את מצבם של הנחלים שהזיהום בהם כבד, אך המידע המדעי הקיים שנמצא ברשות המשרד להגנת הסביבה מוכיח שהתקן אינו מספיק לשיקום אקולוגי של הנחלים ^[1]. 

מכשול נוסף לשיקום הנחלים בישראל הוא שאין דרישה למומחיות מקצועית מהעוסקים בנושא. רבים עוסקים במלאכה ולכל אחד הבנה וראייה עצמאית לגבי מהו שיקום. לרבים מביניהם אין רקע וניסיון בתחום האקולוגיה של נחלים, תחום הדורש התמחות כמו כל תחום אחר. כאשר דנים בשיקום, המלצתי היא לאמץ את ז'רגון שלושת ה-R: אפשרות אחת היא Reclamation – שיקום חלקי שעיקרו אסתטי (סילוק מפגעים סביבתיים) ללא מחויבות למבנה ולתפקוד המקוריים של המערכת הפגועה. אפשרות שנייה היא Restoration – שיקום מלא, שחזור המצב המקורי, שיקום שהוא מעשי רק בשמורות טבע. והאפשרות השלישית הקיימת בין שני המצבים הקיצוניים הנזכרים לעיל היא Rehabilitation – החלמה של המערכת הפגועה תחת אילוצים שאינם מאפשרים שיקום מלא. ברמת שיקום זו נעשים כל המאמצים להשיב את התנאים המקוריים ואת הביוטה המקורית, ובעיקר לשקם את התפקוד של המערכת כך שתוכל לקיים את עצמה לאורך זמן באופן עצמאי ולא באמצעות "גינון". אחת הטעויות הנפוצות הנכללות בשיקום היא העברת המערכת למצב אחר, הרצוי יותר לדעת המתכנן. דוגמה לכך היא למשל "יירוק המדבר", הזרמה של קולחים בוואדיות הנגב הגורמת להתפתחות צמחייה ולהפיכת הערוץ לירוק. הפיכת ואדי לנחל איתן אינה שיקום אלא שינוי מצב ^[2] (transformation).

שמירה על הנחלים ושיקומם אמורים לצאת "מהנחל החוצה". המערכת האקולוגית של הנחל היא הרגישה ביותר והיא המכתיבה את תנאי הסף. אילוצים מקומיים משפיעים על החלופה הנבחרת כפתרון ייחודי הנדרש לנחל. החלמה של מערכות הנחלים בישראל מחייבת בראש ובראשונה סילוק של גורמי הזיהום. לאחר מכן נדרשת הקצאה של מים באיכות מי המקור שתאפשר שחזור של הדגם ההידרולוגי בכמויות מים מופחתות בהשוואה למצב הטבעי (הכמויות הנדרשות ייחודיות לכל נחל). חייבים לאפשר לשיטפונות למלא את תפקידם כמפעילים וכמתחזקים של מערכת הנחל. פירוש הדבר הימנעות מהקמה מוגזמת של מאגרים. 

את התחרות על המים בין האדם לטבע ניתן לפתור בעזרת אימוץ הגישות הבאות: א. "Drink the water and have it too", כלומר שימוש הולם בקולחים והפחתת הלחץ על המקורות הטבעיים. ישראל מובילה בעולם בשימוש חוזר בקולחים אך איכות הקולחים המוזרמים לנחלים רחוקה מזו הנדרשת לשיקום אקולוגי. ב. "Have the water (in the stream) and drink it too", כלומר לאפשר למים לזרום בערוצים, לספק את שירותיהם לנחל, ולהשתמש בהם לצורכי האדם במורד. בשנים האחרונות גוברת המודעות ליתרונות של שימוש במים במורד, ונעשים מאמצים לעודד גישה זו וליישמה אם כי עדיין לא במידה משביעת רצון. ג. לאור מצוקת המים האזורית כורח בל יגונה הוא הגדלת היצע המים על-ידי התפלה. ד. הגדלת היצע בלבד לא תספיק לאורך זמן ויש להתאים את אורח החיים לעובדה הבסיסית שהארץ הזו ירוקה בחורף ומרביתה יבשה בקיץ. יירוק בלתי מתחשב של הארץ תורם לאיכות החיים אך פוגע ביציבות המערכות מספקות החיים. משמעות הדבר היא שמתחייב צמצום צריכת המים לנפש.

במשך שנים רבות היו הנחלים החצר האחורית של האזורים העירוניים לסוגיהם, ואף שימשו מובילי ביוב וניקוז בלתי מבוקרים. בתחילת האה ה-21, בעידודו ובניהולו של המשרד להגנת הסביבה, שחבר יחד עם משרד החקלאות ועם נציבות המים לרשויות הניקוז האגניות, החל המצב להשתנות. בכל תכנית של הסדרת נחל בהיבט של ניקוז, החלו גורמי התכנון לתת את הדעת גם על שיקום הנחל בהיבטים אקולוגיים וסביבתיים. כמו כן הוקמו מנהלות נחלים כמעט בכל נחלי ישראל, שגם הן ברובן באחריותן של רשויות הניקוז ובניהולן, תוך שיתוף גורמים נוספים, ממשלתיים ופרטיים.

להסדרת נחל המלווה בתהליכים של שיקום נחל, יש ארבע מטרות:

1. תנועה חופשית של מים בנחל. הנחל כמוביל מים טבעי, מנקז את המים מאגן ההיקוות. אפיק הנחל חייב לאפשר זרימה חופשית של מים במשך כל השנה אם הוא נחל איתן, ובשיטפונות חורף אם הוא נחל אכזב. פעולות להסדרת אפיק הנחל נעשות על-ידי רשות הניקוז, ועיקרן סילוק סחף, פינוי פסולת, הרחבת האפיק והסדרתו במידת הצורך.
2. שיקום גדות הנחל ונופו. השיקום מושג על-ידי ביצוע הפעולות הבאות: שיפור שיפוע הגדות בנחל, שתילת צמחייה לייצוב גדות הנחל, סלילת שבילים ודרכי שירות לאורך הנחל ופיתוח אתרי נופש ופנאי לאורך הנחל.
3. שיקום המים בנחל. לשיקום מים שני היבטים: א. איכות המים. כדי להבטיח איכות ראויה של מים מטפלים בזיהום המים בנחל שמקורו במכוני טיהור שפכים ו/או במפעלי תעשייה מזהמים, מכינים תכנית מים לנחל, ומקציבים מים באיכות הראויה להזרמה בנחל; ב. כמות המים. מכיוון שרוב המקורות הטבעיים נתפסו או יבשו, במסגרת תכנית המים דואגים להזרים כמות מים קבועה לנחל ממקורות זמינים (קולחים באיכות ראויה, קידוחים, מעיינות ועוד). 
4. שיקום מערכת החיים הטבעית בנחל. במסגרת הסדרת הנחל מבצעים גם שחזור ושימור ביולוגי, כלומר החזרה של בעלי חיים ושל צמחייה האופייניים לאזור הנחל במצבו הנקי. שחזור זה נעשה אך ורק לאחר שמי הנחל הם באיכות המאפשרת זאת.

תכנית שיקום לנחל היא "אישית". כדי להכין תכנית הסדרה ושיקום לנחל צריך להכיר את ההיסטוריה שלו – מראה הנחל, מקורות המים שלו, נתיב הזרימה הטבעית, הצמחייה, בעלי החיים שהיו אופייניים לו ועוד. חשוב גם ללמוד את ההווה שלו – מקורות הזיהום, מקורות המים הפוטנציאליים והכמויות שלהם, נתיב הזרימה, בעלי החיים והצמחים ועוד. השוואת העבר והווה של הנחל מאפשרת לתכנן את העתיד שלו – הסדרה ניקוזית, תכנית מים לנחל, השבת הצמחייה ובעלי החיים לנחל, פיתוח אתרי טבע נופש ופנאי ועוד. לאחר סיום התכנון ניגשים לביצוע השיקום, שהוא תהליך ממושך מאד.

התכנית להקמת מועצה ארצית ורשות ארצית לניהול נגר וניקוז במשרד החקלאות נעשית מתוך חשיבה שניהול הנגר במדינת ישראל, הכולל בתוכו גם את ניהול הנחלים, חייב להתנהל בריכוזו של גורם אחד. גורם זה יצטרך מטבע הדברים להשקיע חשיבה ולדאוג לתיאום מוקדם עם גורמים נוספים האחראיים כל אחד בתחומו על הנושאים השונים: בנושא שיקום נחלים עם המשרד להגנת הסביבה, רשות הטבע והגנים ואחרים; בתחום של ניהול נגר עם רשות המים; בנוגע לשימור קרקע עם משרד החקלאות.

מטרות ההצעה להקמת מועצה ארצית ורשות ארצית לניהול נגר וניקוז הן:

• הכפפת חוק הניקוז לידי שר החקלאות ופיתוח הכפר.
• ריכוז סמכויות ניהול הנגר והניקוז בידי המועצה הארצית לניהול נגר וניקוז, שחברים בה גורמי המקצוע הממשלתיים הרלוונטיים.
• מתן סמכות לשר החקלאות ולשר האוצר לאישור תכניות אב בלבד, וביצוע הפרדה בין הרשות הארצית כרגולטור שנתונה לו הסמכות לקביעת מדיניות לבין רשויות הניקוז האגניות כגופי ביצוע בשטח.

תפקידי המועצה הארצית:

• אישור תכנית אב ארצית לניהול נגר וניקוז והגשתה לאישור שר החקלאות ושר האוצר.
• אישור תכנית עבודה שנתית וחמש שנתית לביצוע מפעלי ניקוז.
• אישור תקציב שנתי וחמש שנתי שהותאם לתכנית העבודה והגשתו לשרים לאישור.
• אישור כללים לחישוב מכסות לניקוז.
• אישור תכניות אב אגניות ומפעלי ניקוז.

תפקידי הרשות הארצית:

• ניהול תחום ניהול הנגר והניקוז, בהתאם לתכניות המאושרות.
• הנחיות לפעילות רשויות הניקוז האגניות, פיקוח ובקרה עליהן.
• הכנת תכנית עבודה חמש שנתית, כנגזרת של תכנית האב המאושרת, והצעת תקציב למימושה.
• סיוע מקצועי למועצת הרשות הארצית מצד אחד, ולרשויות הניקוז האגניות מצד שני, בכל הקשור לנושאים בתחום ניהול נגר וניקוז.
• ניהול נושאי שימור קרקע, סביבה, אקולוגיה ושיקום נחלים, ותיאומם עם נושאי הניקוז השונים.

קיץ. ערוץ נחל טבעי עשיר בצמחייה מתפתל בנוף חקלאי רחב ידיים. את השלווה מפרים טרקטורים המסלקים את הצמחייה, מוציאים את אדמת הסחף מהערוץ המפותל וחופרים במקומו תעלה ישרה ונטולת מורכבות. הצומח הטבעי שהוא אתר קינון לעשרות מיני עופות נעקר ^[2], ובמקומו צומחים מינים פולשים. קטע מהנחל מכוסה בבטון כדי להגן על גשר לרוכבי אופניים מפני שיטפון.

זה לא קרה בשנות ה-50 של המאה הקודמת. זה התרחש לפני חמש שנים באחד מהנחלים הגדולים בישראל, וממשיך להתרחש בעשרות נחלים בישראל כל שנה. האפיזודה היא ביטוי למבנה המנהלי הנוכחי לניהול נחלים בישראל, שבו הניקוז הוא האינטרס העליון בניהול הנחל, והמושגים החשובים הם "הסדרת ניקוז" ו"תחזוקה". חמור מכך, המגמה כיום במשרד החקלאות ובמשרד להגנת הסביבה היא להנציח בחוק את שליטת גורמי הניקוז ואת האינטרס החקלאי המקומי בניהול הנחל.

מרבית הנחלים במישורי הסחף בישראל הוסדרו באופן אגרסיבי, והם "מתוחזקים" על בסיס קבוע באופן שאינו מאפשר למערכת הטבעית להשתקם ^[1]. לעתים מוקם צמוד לנחל פארק עירוני באופיו, שאין בינו לבין אופיו הטבעי של הנחל כמעט דבר. כך נגרע מהציבור משאב טבע ונוף, האמור לספק שירותי מערכת אקולוגית משמעותיים: שימור קרקע, השהיית נגר, בסיס קיום למינים ביולוגיים שחלקם הם גם משאב תיירות לאומי, פנאי ונופש בנוף הטבעי וטיוב מים.

ניקוז הוא רק שירות אחד מבין כלל השירותים שמערכת נחל צריכה לספק לאדם. כיום שירות זה מקבל קדימות המבוטאת בחוק מיושן מ-1957 שמכוחו פועלות רשויות הניקוז, והוא בא על חשבון השירותים האחרים. החוק מנחה, בין השאר, למנוע שיטפונות ולייבש ביצות כדי למנוע נזקי חקלאות ^[4]. כלומר, בין מטרותיה העיקריות של רשות הניקוז נמצאות פעולות שמונעות את נשמת אפו של הנחל כמערכת סביבתית – השיטפון וההצפה. מדובר בקונפליקט מובנה.

כשמעל ראש מנכ"ל רשות הניקוז מרחפת חרב תביעת הנזיקין לנזקי הצפות, הוא כמעט תמיד יבחר בהסדרה כאפשרות המהירה והקלה למניעת נזקי הצפה נקודתיים. לכך יש להוסיף את הרכב מליאת הרשות, שבה יש רוב לנציגי הרשויות המקומיות, קרי לנציגי החקלאים. אלה מעוניינים בהעצמת השימוש החקלאי, ומפעילים לחץ להסדרת הנחל בסד צר כדי שהעיבוד החקלאי יגיע, ללא הצפות, עד גדת הנחל. אחד הכלים המשמעותיים לניהול סביבתי של נחלים, המצוי בסמכות רשות הניקוז, הוא הפקעת קרקע להגדלת רצועת הנחל. בראייה ארוכת טווח, פעולה זו אינה יקרה משמעותית מפעולות הסדרה ^[3], אך היא כמעט שאינה מבוצעת. זו רק דוגמה אחת להכפפת פעולת רשויות הניקוז לאינטרס החקלאי.

המשרד להגנת הסביבה הסמיך בשנים האחרונות את רשויות הניקוז כרשויות נחל, ללא שינוי בהרכבן ובמטרותיהן. כך לא נפתר הקונפליקט המובנה בין חוק הניקוז והאינטרס החקלאי של מליאת הרשות, לבין ניהול סביבתי של הנחלים. הקמת רשות ניקוז ארצית שבה הניקוז יהיה מטרה שעולה בחשיבותה על שאר שירותי המערכת של הנחל, ושתנוהל תחת כנפי משרד החקלאות, גם היא נגועה בבעייתיות מובנית. ניתן לדמות את רשות הניקוז לרכב משוכלל, בעל יכולות ביצוע מגוונות, גמיש ומהיר. אך יש לשאול לאן נוסע הנהג? מי מכוון אותו? מה מטרותיו ומה בסיס הידע הסביבתי שלו? 

דוגמה קיצונית מהעת האחרונה היא תכניתה של אחת מהרשויות לפעור מחצבה בנפתול נחל, מהיפים בארץ, למטרת השהיית שיטפונות, ללא הוכחת יעילות הנדסית לפרויקט ^[5].

חשוב לציין, כי קיימות גם דוגמאות חיוביות לפעולות ניהול סביבתיות ברשויות ניקוז, אך אלה הן פרי החלטות ספורדיות ועצמאיות, ואינן חלק ממחויבות למדיניות סביבתית. 

התנאים המנהליים הבסיסיים הרצויים לגוף המנהל נחלים באופן סביבתי הם:

1. מטרתו בחקיקה היא שימור הנחל על שלל תפקודיו הסביבתיים, תוך מתן משקל שווה לניהול נגר, לשימור קרקע, למערכת האקולוגית הטבעית ולשימושי נופש בטבע.
2. עליו להיות בעל אמצעים מותאמים – כוח אדם בעל ראייה סביבתית והכשרה מתאימה, תקציב וסמכויות ברמה אגנית.
3. צריך שתהיה לו מליאה בהרכב מאוזן, ובה ייצוג משמעותי לנציגי ציבור מארגוני סביבה ואקדמיה, תוך שקיפות ובקרה ציבורית.

יש צורך בחקיקה חדשה להקמת גופים ייעודיים לניהול כלל מערכת הנחל, בהתבסס על שיפור "חוק נחלים ומעיינות" והכללת הניקוז ושימור הקרקע כחלק ממנו, כדי להקים גופים דוגמת "רשות נחל ירקון" על אגני היקוות שלמים. 

הנסיון להאציל תפקיד סביבתי לגוף שאינו מיועד ובנוי לכך אינו פתרון לנחלי ישראל.

את הנחלים יש לנהל כמשאב סביבה, תוך חקיקה להקמת גוף ייעודי לניהול נכסי הטבע, הנוף וכלל שירותי המערכת האקולוגית, לרבות הובלת נגר, לרווחת הציבור.

רשויות הניקוז, הפועלות מתוקף חוק הניקוז (1957), פעלו ברוב שנות קיומן בעיקר להסדרת הניקוז מהשטחים החקלאיים והעירוניים אל עורקי הניקוז, הם הנחלים, ששימשו ערוצים לסילוק הנגר העילי. שינוי במבנה הארגוני, שנעשה ב-1996 בעקבות דו"ח מבקרת המדינה, חילק את המדינה ל-11 רשויות ניקוז (שקמה-בשור, ים המלח, ערבה, כרמל, שרון, ירקון, שורק-לכיש, כינרת, קישון, גליל מערבי וירדן דרומי) שגבולן נקבע על פי תפיסה אגנית המתייחסת לאגן ניקוז טבעי ושלם. בימים אלו מסתיים מהלך שבו מוסמך רובן המכריע של רשויות הניקוז כרשויות נחל מכוח חוק נחלים ומעיינות. 

רשויות הניקוז משקיעות מרץ רב ברקימת קשרים עם הקהילה, מתוך הכרה בחשיבותם ליצירת שיתוף פעולה מוצלח ובר-קיימא לניהול ולתחזוקת אגן הנחל. פעילות חינוכית מביאה להעלאת מודעות ומי שיוצאים נשכרים מכך הם הנחל וסביבתו. מוכרים מקרים רבים שבהם שבילי אופניים שנסללו לאורך נחלים (לדוגמה לאורך נחל איילון בסמוך לשכונות הדרומיות של תל-אביב, או בנחל שילה בסמוך לצומת סגולה) הביאו להפסקה כמעט מוחלטת של שפיכת פסולת לאורך הנחל. אף שלכאורה הגברת הנגישות לנחל מקלה את הגישה למשאיות, בפועל היא הופכת אותו מחצר אחורית לחצר קדמית ולגאוות התושבים.

רשויות הניקוז מבינות כיום כי ניהול נחלים מחייב פעולה בתחומים רבים, שניהול נגר עילי הוא רק אחד מהם. רשויות הניקוז רואות בנחל ציר אורכי המחבר בין האזורים המיושבים לשטחים הפתוחים הסמוכים להם. שינוי התפיסה אצל רשויות הניקוז מתבטא בשינוי שיטות תחזוקת הנחלים. בשנים האחרונות, בתיאום עם הגופים האחרים בשטח (כמו רשות הטבע והגנים), נקבעו כללים מקצועיים המנחים את רשויות הניקוז בעת תכנון תכנית התחזוקה השנתית לנחלים. לדוגמה, אם בעבר ריססו בצורה נרחבת כדי להדביר צמחייה בגדות הנחלים והפעילו כלים הנדסיים שפגעו בנחל, הרי כיום ממשק עבודות התחזוקה שונה. עבודות ריסוס הצמחייה צומצמו רק לקטעים שאין דרך אחרת לטפל בהם והפעלת כלים מכניים מבוצעת תוך התחשבות ב"צורכי הנחל". 

פורום מנכ"לי רשויות הניקוז רואה ברפורמה המוצעת שבמסגרתה תוקם רשות ניקוז וניהול נגר ארצית ובשינויי החקיקה המתוכננים לשם כך מהלך חשוב, שלצידו סכנות חמורות. לדעתנו, אכן יש לרכז את הטיפול בנושא הנחלים בידי גורם אחד, ולהביא לקצו את פיזור הסמכויות בין משרדי הממשלה השונים. דוגמה אחת לסירוס הקיים במצב הנוכחי היא הליך אישור תקציבי רשויות הניקוז, המעוכבים חודשים ארוכים בגלל אי-הסכמות בין שלושת משרדי הממשלה (אוצר, חקלאות ופנים) המופקדים על אישורם. עם זאת, אבן הנגף העיקרית של החוק המוצע היא הניסיון של משרד האוצר לנצל את הרפורמה לפגיעה במבנה האגני הקיים שהוכיח את יעילותו, ולהפוך אותו ממודל של רשויות אגניות הנטועות בתוך הציבור ושיוצרות חיבור נכון בין הממשלה לציבור, למודל של רשות מרכזית שיש לה סניפים ברחבי הארץ. 

הארגון מחדש שבוצע לפני כ-13 שנים הצליח לדעת כל אנשי המקצוע בתחום, בכך שיצר מסה קריטית של פעילות על-ידי הקמת 11 רשויות ניקוז על בסיס אגני, המכסות את כל שטחה של המדינה. מבין הישגי הרשויות ניתן למנות: יוזמה ופיתוח של תשתיות הניקוז, שיפור משמעותי בתחזוקת תשתית הניקוז, מעורבות בשיקום ובשמירה על הנחלים, הכנת תכניות ניקוז בכל הרמות, הגדלת המודעות והמעורבות של הציבור ומימון מפעלי ניקוז על-ידי מינוף פרויקטים. בדומה לניסיונות קודמים, מנסה משרד האוצר להיתלות ברפורמה הנרקמת כדי לצמצם את מספר הרשויות מ-11 ל-8 (ועוד היד נטויה) מסיבות של יעילות כלכלית לכאורה. מהלך כזה יפגע ביכולת הרשויות לנהל את הנחלים, וכפי שלצערי כבר הוכח – קיצורי דרך בהשקעה בניקוז ובשימור קרקע ומים עולים ביוקר בהתחשב בנזקי שיטפונות – סחף קרקע, הצפת רכוש, השבתת תשתיות ועסקים ומעל לכל – אובדן בנפש.

"עקב אכילס" של המבנה הנוכחי הוא בכך, שרשויות הניקוז אחראיות להסדרת הניקוז בתחומן, אולם אין להן די סמכויות ואמצעים לבצע את תפקידן ביעילות. בכך צריכה להתרכז הרפורמה. כדי לשפר את יכולת ניהול נחלי ישראל, מן הראוי היה לתת לרשויות הניקוז מעמד וכלים שיאפשרו להן למלא את תפקידן ביעילות. לשם כך, יש לבצע שלושה דברים. הראשון, לפעול למתן סמכויות נוספות לרשויות הניקוז, שידעו להשתמש במנגנונים התפעוליים הקיימים ובקשרים החזקים שלהם לרשויות המקומיות ולציבור לטובת ניהול יעיל ונבון יותר. ניהול סחף הוא רק דוגמה אחת לתחום שיש להכפיפו לרשויות הניקוז – באמצעות סמכויות ותקציבים נוספים ניתן לעשות שינוי בניהול הסחף שיביא לתועלת רבה. הדבר השני שיש לבצע הוא לקדם חקיקת חוק אגן שיאפשר ניהול אגני משולב, וזאת לאור העובדה כי במרחב האגן קיימים חוקים רבים שיש להם מטרות חופפות, בנושאי מים, ניקוז, שימור הקרקע, הדברת מפגעים, אוויר, הגנה על בעלי חיים וצמחייה, טיפול בביוב ועוד. הדבר השלישי הוא הסדרת נושא התקצוב של הרשויות. 

בעולם ניתן לזהות הסטה של הפרדיגמה בתחום ניהול מערכות מים. אם בעבר נחשבו הנחלים למשאב שיש לנצלו בהיבט הכלכלי, הרי שכיום העמיקה ההבנה שנחלים ואגני היקוותם הם מערכת אקולוגית, חלק בלתי נפרד ממחזור המים, ושיש לשלבם בראייה התכנונית של משאבי המים, גם בהיבטים של ניקוז ושל פנאי ונופש. עובדה היא כי בעבר שילמו הנחלים מחיר סביבתי יקר, וכי הציבור איבד משאב חשוב. כיום יש מדיניות חדשה, בעולם וגם בארץ, שבוחנת את הנחלים ואת אגני ההיקוות בראייה ההיסטורית כדי שהפעולות השונות שמתוכננות ושמתבצעות יכללו גם שירותים ציבוריים/סביבתיים ^[5]. במילים אחרות, יש חיפוש אחר הדרך שבה הנחלים והאדם יחיו זה בצד זה, ועל האדם מוטל להגדיר את המתכונת כך שניהול הנחלים ואגני ההיקוות יצמצם הפרעות הדדיות ויביא להפקת התועלת המרבית לשני הצדדים. 

המדינה נקטה שורת צעדים, והחליטה החלטות שצריכות להוביל לקביעת מדיניות שמטרות-העל שלה הן שיקום הנחלים ושיפור איכות חייהם של התושבים. ונשאלת השאלה: כיצד מממשים את הצהרת הכוונות? לדעתי, הדרך ליישום ההצהרה מצריכה שני שינויים עקרוניים. הראשון – שינוי חקיקה, שיכלול החלטה על המשרד המתאים ביותר לקבלת הסמכות בנושא. השני – שינוי מבנה מוסדות שלטון, שינוי המותנה ביכולת הגורמים המקצועיים לשכנע את המערכת הפוליטית כי הפיצול בסמכויות וריבוי הגופים גורמים למגוון של בעיות, שתוצאתן היא פגיעה בסביבה בכלל וביכולת לנהל אותה בצורה נכונה בפרט ^[1]. מכיוון שמדובר בגוף מנהלי מסוג חדש, חשוב כי הגישה תיזון מרעיונות חדשים ויצירתיים ולא תישען על עקרונות מוכרים דווקא ^[3]. החוקים העיקריים שיש לאחד הם חוק הניקוז, חוק רשויות נחלים ומעיינות ופקודת סחף הקרקע. חוקים נוספים שיש לבחון במסגרת השינוי הם חוק המים, חוק התכנון והבנייה, פקודת בריאות העם, חוק הגנת הצומח וחוק שמורות טבע וגנים לאומיים. 

ניהול אגני מחייב הגעה להסכמות עם בעלי עניין רבים, ולכן אופי התקשורת בין הצדדים, קרי בין עובדי הגוף המנהל את האגן (הרשות האגנית) לבין בעלי העניין, הלקוחות והרגולטור, הוא מרכזי. אין נוסחת פלאים שמאפשרת להתגבר על ההבדלים בגישות בין בעלי העניין השונים, אבל פתיחות, שקיפות וכנות יכולות לסייע ביצירת האמון הנדרש ^[4]. הרכב החברים ברשות האגנית צריך לשקף איזונים חדשים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי ואף ליצור אותם, ולבטא את המשקל היחסי של בעלי העניין ואת האינטרס הציבורי בכלל. זוהי מטריצה מורכבת ביותר, שמחייבת עבודה בסביבה דינמית, יכולת לתת פתרונות שנשענים על בסיס נתונים מוצק ומובן, והגעה להסכמות על תכניות הפעולה המוצעות. 

מים ותכסית הם שני הנושאים המרכזיים בהיבטים הפיזיים של ניהול אגני. 

המים, הכוח שמניע את המערכת, כוללים מספר רכיבים:

• מים עיליים: מקור המים העיליים הם מי גשם. הגורמים הקובעים אם גשם יהפוך למים עיליים או למי תהום הם אופי סופות הגשם ותנאי התכסית שעליה נופלות הטיפות ^[2]. הרשות האגנית צריכה להיות אחראית לנושא, בתיאום עם גורמים נוספים.
• מי תהום: ניהול האקוויפרים הוא בסמכות רשות המים, אולם ההתייחסות למים העיליים והאפשרות לנתבם לצורכי החדרה הם אינטרס משותף של רשות המים ושל הרשות האגנית. 
• קולחים: מצד אחד קיימת האפשרות שקולחים ישמשו כמקור מים לשיקום נחלים, ומצד שני קיימת סכנת זיהום. ניהול הנושא מחייב תיאום עם הגורם שמנהל את האגן.
• מניעת זיהום: מקורות זיהום צריכים להיות מטופלים על-ידי המזהם, בליווי מנגנוני פיקוח מתאימים. 

רכיב התכסית מקבל התייחסות דרך חוק התכנון והבנייה ובאמצעות הפעילות בשטחים החקלאיים. ההתייחסות נוגעת בעיקר לנושאים הקשורים לחומרי דישון והדברה ולדרכי השימוש בהם וכן בהקשר של שיטות העיבוד, שמשליכות על נושא הסחף. נציג של הרשות האגנית צריך להיות שותף מלא לתהליכי התכנון, גם בהיבט של הפעילות החקלאית.

האופי הרב-תחומי של מחזור המים מחייב ניהול מתוך ראייה רב-תחומית. חלק מבעיות הניהול הקשורות למים נובעות מנטייתם של גופים שלטוניים להטיל את ההתמודדות עם הבעיות על גופים שאינם "מצוידים" בכלים הנדרשים. בחברה דמוקרטית קיים החשש לריכוז כוח גדול במוקד אחד וליצירת חוסר איזון בקבלת החלטות שקשורות בנושא המורכב מתת-נושאים רבים. אולם מצד שני ולמרות זאת, יש היגיון בבניית "מערכת-על", שתדע לבחון את הנושא בהיבט הרחב ולנהלו בהתאם למדיניות שנקבעה. 

נחלי ישראל שונים מאד באופיים זה מזה – במערכות האקולוגיות הקיימות בהם, באופי זרימתם ובתכונות נוספות המייחדות כל נחל – אולם לצערנו רובם המכריע סבלו בעשרות השנים האחרונות מפגיעות משמעותיות ביותר שנעשו על-ידי האדם. הפיכת הנחלים ל"חצר אחורית" ולמקום מוזנח שנהרסו בו המערכות האקולוגיות הטבעיות הביאה בין השאר להכרה כי יש לשנות את הגישה לנושא הנחלים ולהתחיל בשיקומם.

כבר בתחילת שנות ה-90 עם העלייה במודעות הסביבתית ובהכרה בצורך לשקם את נחלי ישראל הקים המשרד להגנת הסביבה מנהלה ארצית לשיקום נחלים. המנהלה פעלה מאז ועד היום במגוון נושאים ופעילויות כדי לשנות את המצב העגום שהיה בנחלים, ולהחזירם לציבור כמערכות טבעיות ודינמיות המאפשרות קיום מערכות אקולוגיות טבעיות מחד גיסא ומתחשבות בצרכים האנושיים מאידך גיסא.

שיקום הנחלים הוא מהלך רחב הנפרש לאורך תקופה של שנים רבות והוא נוגע במגוון סוגיות סביבתיות וחברתיות שונות שעלינו לקדם אותן ולהתייחס אליהן בבואנו לבחון כיצד אנו משקמים את נחלי ישראל ^[2]:

• מים – השבת המים לנחלים והזרמת מי מקור לטבע ככל הניתן ובמקומות המתאימים. הקפדה על מניעת זיהום הנחלים ושימור המאפיינים הטבעיים של מערכות הזרימה בהם. 
• היבטים אקולוגיים – שימור מערכות אקולוגיות טבעיות קיימות בדגש על אזורים רגישים ועל אזורי אל-געת כדי לאפשר למערכות להתקיים באופן טבעי ככל הניתן.
• ניהול נגר – ניהול אגני כולל בראייה רחבה המאפשר בין השאר: מתן מענה הולם ומאוזן בכל הנוגע לשיטפונות, תחזוקת נחלים וניקוז "ירוק", שמירה על שטחי הצפה פתוחים ללא בינוי ושימור קרקע וייצובה תוך שינוי ממשק החקלאות.
• היבטים חברתיים – השיקום צריך להתבצע תוך התייחסות לחשיבות התרבותית וההיסטורית של הנחלים (חלקם נזכרים במקורות), לתפקודם כריאה ירוקה למטרות נופש ופנאי, לתנועה חופשית של כלל הציבור לאורכם, לכך שהם נושאים על גבם את מערכת השטחים הפתוחים הארצית ולהיבטים של תועלת כלכלית משיקומם. כמובן, על השיקום להיעשות בשיתוף הציבור בתכנון, כמו גם בפעולות של חינוך והסברה.

הפעילות הסביבתית הרבה שנעשתה בשנים האחרונות ביחד עם המודעות הגוברת וההולכת לשיקום ולהכרה בחשיבותו גרמה לכך שהציבור חוזר לנחלים בהמוניו ומצב הנחלים השתפר במרבית המדדים. אחד השיפורים המשמעותיים ביותר הוא איכות המים המוזרמים כיום לנחלים. 

הצעד הראשון בשיקום נחלים מחייב את הוצאת המזהמים המגיעים אל הנחל. לא ניתן לשקם נחל באופן מלא ללא הוצאת הגורמים המזהמים. הקמת המתקנים לטיפול בשפכים ואכיפה נמרצת של המשרד להגנת הסביבה הפחיתו במידה ניכרת את המזהמים המוזרמים לנחלים. משנת 1994 ועד היום פחתו עומסי המזהמים המגיעים אל הנחל בלמעלה ממחצית ^{[1, 3]}. עם כניסתם לפעילות של מתקנים נוספים לטיפול בשפכים, הזיהום ימשיך ויפחת לרמות נמוכות יותר. כניסתן לתוקף של תקנות מחמירות המתייחסות לאיכות מי הקולחים והמחייבות טיפול בשפכים בתקנים סביבתיים גבוהים ^[4] תגרום לכך שאיכות המים הזורמת בנחלים תשתפר לאין ערוך. מצב איכות המים בנחלים עדיין אינו מזהיר ויש לבצע פעולות רבות נוספות כדי להמשיך לשפר אותו ולאפשר החזרת מערכת אקולוגית בריאה לנחלים. 

בנושא זה יש להדגיש כי בנחלי האיתן של ישראל צריכים לזרום מי מקור ולא מי קולחים. ייתכן שאת היעד הזה יהיה אפשר להשיג רק בעוד מספר שנים אולם זו צריכה להיות מטרתו של שיקום הנחלים מבחינת איכות המים. החובה להתייחס לחזון זה מוטלת עלינו בבואנו לתכנן לטווח הארוך את ניהול משק המים בכל הנוגע לתכניות האב למים ולטבע בנושא הזרמות מים בנחלים ואיכויות מים עתידיות.

לאור המורכבות הגדולה של הנחלים ושל מערכותיהם חשוב לבצע את השיקום תוך ראייה רחבה וכוללת של כל המרכיבים. לשם כך, פועלת המנהלה לשיקום נחלים על פי שני עקרונות מנחים המאפשרים פעילות מורכבת זו:

• קביעת מדיניות ארצית לשיקום ועבודה פרטנית ברמה האזורית של אגן ההיקוות תוך הקמת מנהלות אזוריות לשיקום נחלים. במנהלות אזוריות אלה ייוצגו כל הגורמים בעלי העניין, תוך מתן במה לציבור בדגש על קהילה מקומית ויצירת "שולחן עגול" לדיונים בנושאים הנוגעים לנחל ולסביבתו.
• שימוש ברשויות הניקוז כגורם מבצע במנהלות הנחלים וכגורם מקשר ביניהן הפועל בלאו הכי באזור וצריך לנהל את פעילות השיקום הלכה למעשה. לרשויות הניקוז יש להוסיף כוח אדם בעל תפיסה וידע אקולוגיים וסביבתיים (נעשה בחלקו) כדי להבטיח מתן מענה הולם ומאוזן בין צורכי המערכת האקולוגית לבין ניהול הנגר ושילוב של השניים בפעילות השוטפת. 

במסגרת זו המשרד להגנת הסביבה הפעיל את סמכויותיו החוקיות והטיל על רשויות הניקוז תפקידים של רשות נחל. הטלת תפקידים זו מבטאת תפיסה של ניהול אגני סביבתי-מערכתי של מקורות מים ושל נחלים, תוך הכרה בחשיבות השילוב והתיאום בין פעולות ניקוז ומניעת הצפות, לבין שיקום הנחל ושמירת תפקודו כמערכת אקולוגית. הטלת התפקידים מקדמת את האינטרס הסביבתי המשותף לכל הגורמים. מעבר לכך, תיאום ושיתוף פעולה פורה בין כל הגורמים יובילו בסופו של דבר להמשך שיקומם של נחלי ארצנו, ולניהולם בראייה אגנית וסביבתית נכונה.

לאחרונה, עברה בממשלה הצעת מחליטים המבקשת לקדם תזכיר חוק בנושא הניקוז ובמרכזו הקמת רשות ארצית לניקוז שתאגד את כל הפעילות בנושא. כפי שציינתי, המכלול של אגן הניקוז וההיבטים הסביבתיים הרבים הקיימים בו מביאים לכך שיש לשלב את התפיסה הסביבתית כמובילה בכל שינוי מבני עתידי בתחום הניקוז וניהול הנגר. 

זרימת מי נגר היא תופעת טבע שמאפייניה ברובם טבעיים ואינם בשליטת האדם, אך עם זאת הם תחת השפעת האדם. מי נגר מהווים זה מכבר חלק ממקורות המים הטבעיים המנוצלים לצורכי האדם, כתוספת ישירה של מים למשק המים. מצד אחר, שימושי קרקע ופיתוח בלתי מושכלים מביאים לכך שמעת לעת מביא הנגר העילי לנזקי הצפה לחקלאות, לרכוש ולעתים נדירות (ובדרך כלל עם אשם תורם) גם לנזקים בנפש. 

לאחרונה התחילה להתגבש ההכרה שלנחל צרכים משלו וכי הכללים לניצולו מחד גיסא ולהתגוננות מפניו מאידך גיסא זקוקים להערכה מחודשת. אדגים זאת דרך שני היבטים של תפקידי הנחל:

זכות הטבע למים:

אם נאמר שרובם המכריע של מקורות המים העיליים הטבעיים בישראל נרתמו לפיתוח הארץ, לא נגלה סוד מדינה. כתוצאה ישירה מכך נגרמו צמצום ניכר בכל ממדי משטר הזרימה (כמות, עיתוי, עוצמה, עונה) של הנחלים בישראל ופגיעה קשה במערכות האקולוגיות שנסמכו על משטר זרימה זה. במקומן, קיבלנו מערכות אקולוגיות דלות מגוון (ביולוגי, נופי, מורפולוגי) ועמוסות במינים פולשים. 

הגנה מפני שיטפונות:

כיום, מחלחלת ההבנה שהגדלת כושר ההולכה של הנחלים כפתרון בלעדי כמעט לצמצום נזקי שיטפונות, גרמה נזקים הן לסביבה הן ליכולת ולגמישות של רשויות הניקוז לנהל את הנגר בתחומן. הסדרת נחל בהכרח טומנת בחובה נזק למערכת האקולוגית. מבין ההשפעות השליליות של הסדרת נחל ניתן למנות: פגיעה פיזית ביצורים החיים בנחל, הסרת צל הגורמת להעלאת טמפרטורת הסביבה ולהגברת הקרינה, הפרעה לקינון, הסרת מחסה, פגיעה ביכולת השיקום העצמי ועידוד מינים פולשים.

מה ניתן לשנות?

"הקושי אינו טמון ברעיונות החדשים, אלא בהימלטות מהרעיונות הישנים"

ג'ון מיינארד קיינס, 1936

ראשית, יש להכיר בכך שישראל אינה מדינה מוכת שיטפונות, וכי את רוב בעיות ההצפה שאכן קיימות יצרנו במו ידינו. שנית, מומלץ לשנות את הדרך שבה אנו מסתכלים על הנחל. 

כיום ההתייחסות של הגורמים המוסמכים (רשות המים ורשויות הניקוז) לנחל באה לידי ביטוי דרך השאלות הבאות:

• מה פוטנציאל המים לתפיסה ולניצול?
• מה הממדים המינימליים המחושבים לזרימה בתעלה, כדי להגן על שימושי הקרקע הצמודים?

בעוד שעליהם להתחיל לשאול:

• מה משטר הזרימה האופייני לנחל כיום, ואיזה חלק ממנו ניתן לנצל לצורכי האדם תוך פגיעה מינימלית בנחל ובסביבתו ומתן אפשרות מציאותית לשיקומו?
• מה מרחב הדינמיות שיש לאפשר לנחל, כדי שנוכל להמשיך ולהשתמש בשטח מבלי לסכן את עצמנו מחד גיסא ולמזער את הפגיעה בנחל ובסביבתו מאידך גיסא?

כידוע, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. לכן חשוב להבין שהשינויים הגדולים תלויים בסעיפים קטנים ואפורים בטקסט שמעטים יודעים על קיומו ומעטים עוד יותר מבינים אותו לאשורו. 

המציאות הקיימת כיום היא שרוב מי המעיינות הגדולים/האיתנים תפוסים; רוב מי המעיינות הבינוניים/העונתיים נשאבים למאגרי קולחים; מעיינות קטנים משמשים למרבץ ולשתייה לעדרי צאן ובקר הרומסים את סביבת המעיין ומזהמים אותה; רשות המים מעודדת יזמים לתפוס מי שיטפונות תוך העמסת רכיב הסיכון והאי–וודאות על משק המים, רכיב שאיזן עד כה פרויקטים אלו; שאיבת יתר מאוגר מי התהום וייבוש מעיינות עדיין מתבצעים ולא ניכר שינוי במגמה.

חוק המים שונה זה מכבר וזכות הטבע למים קיבלה הכרה של המחוקק. אך שינוי המציאות מחייב גם פיתוח של כלים מחשבתיים-כלכליים-מנהליים למימוש זכות הטבע למים. פיתוח כלים אלו ומימושם נמצא בתחילת דרכו, והדרך קשה.

חוק הניקוז והמבנה המנהלי/רגולטורי של תחום הניקוז עומד בפני שינוי וזו שעה יפה לנסח חזון:

"נחלי ישראל ישובו לתפקד כמערכת אקולוגית בריאה המאפשרת לתהליכים טבעיים להתרחש תוך התחשבות במציאות הקיימת ותכנון עתידי מושכל כדי שלא נחזור על טעויות העבר."

עקרונות מנחים לחזון זה:

• יש לאפשר לנחל, שהוא ישות טבעית דינמית, מרחב לממש את אופיו זה. 
• הנחל הוא אינטגרטור של סביבתו – ולכן תכנון בנחל צריך להיות אינטגרטיבי.
• יש לפתח מערכת בלמים ואיזונים בין השלטון המקומי (לחצי פיתוח, דרישות הגנה) לבין הרגולטור הארצי (הנחיות, שמירה על תפקוד מערכת הנחל לאורך זמן).

הדיון המתנהל על במה זו יסודו בטענה שרשויות ניקוז אינן מסוגלות לשקם נחלים. על פי טענה זו, רשויות הניקוז פועלות במתכונת של "אוטוסטרדת נחלים", דהיינו הנחלים חייבים להיות כשרים להוביל כמויות גדולות של מי שיטפונות. רשות הניקוז אינה מסוגלת לראות את הנחל כמערכת אקולוגית.

אמנם יש בסיס לטענה הזו, אך זמנה עבר. רשויות הניקוז למדו שהנחל הוא רב-שימושי. הוא משמש כמקום מעבר למי שיטפונות, כברירת מחדל להובלת ביוב וגם כמקום לשיט, לקיט ולנופש וכמערכת אקולוגית. השאלה היא, אחרי הלימוד של רשויות הניקוז ואחרי שהוענקו להן סמכויות של רשויות נחל, האם הנושא האקולוגי מקבל את המשקל הראוי במערכת או לא? התשובה תלויה ברשויות הניקוז. יש רשויות ניקוז שמעסיקות אנשי תכנון ואקולוגיה שמביאים את הפן האקולוגי לדיון על שיקום נחל. יש גם אילוצים חוקיים המחייבים את הרשות לראות את הנחל מהזוויות האקולוגיות, תמ"א 34 (תוכנית מתאר ארצית למשק המים [ביוב]) למשל או מנהלת הנחלים. יש גם תמריצים חיוביים שמחייבים גישה סביבתית כגון הקול הקורא של המשרד להגנת הסביבה. אך כל זה אינו משנה את המבנה הסטטוטורי של רשות הניקוז. אפשר להביא את הסוס לשוקת; אפשר גם לחייב אותו לשתות, אך הוא עדיין נשאר סוס. על פי חוק הניקוז, אין במועצת הניקוז בעלי עניין המייצגים את כל השימושים הרלוונטיים לנחל, אין לה בסיס תקציבי לשיקום נחלים והיא מנועה מלטפל בביוב – מקור המים והכסף החשוב ביותר באגן הניקוז. כל עוד יש בישראל הפרדה בין ביוב, ניקוז, שיטפונות, שיקום נחלים ושימור קרקע, אין לצפות שרשויות הניקוז יביאו לגאולת הנחלים. ישראל זקוקה לרשויות אגניות שמדיניותן נכתבת על-ידי קשת רחבה של בעלי עניין. 

באירופה נפל האסימון בשנת 2000 עם חקיקת החוק המחייב ניהול אגני לכל מקורות המים העיליים. תפיסת הניהול המתקדמת באירופה התאפשרה בזכות שחרור מתפיסות עולם שעדיין קושרות את ידיהן של מנהיגי ישראל: ההישענות על גבולות כמקור ביטחון, ההישענות על הפרד ומשול כדרך ניהול, וקביעת ערכים לפי ערך כספי ולא לפי ערך מוסרי/אתי. 

ישראל נדרשת לשינוי מהותי ועמוק ביחסה למשאבי המים, ובכללם הטיפול בנחלים: בחקיקה, באיחוד רשויות וסמכויות ובמעבר לגישה אגנית. ישראל צריכה לאמץ את הצעת חוק רשות האגן, אשר נוסח בזמנו עבור משרד החקלאות, לאחד את רשויות הניקוז יחד עם רשויות הנחלים ולקשור בין חוק רשות האגן לבין חוק התכנון והבנייה.

עיצוב מחדש של המערכת המשפטית והמנהלית הנוגעת לנחלים הוא אחד התנאים הבסיסיים לשיפור ממשי במצבם. אין לקבל את מִנהל המים הישראלי כ"גזרה משמים". ניתן לשנות גם מערכות מורכבות ומסורבלות ולתכנן אותן מחדש באופן יעיל, מתואם ופשוט יותר, שיתמוך באופן מיטבי בשימור ובשיקום משאבי הנחלים

שיקום נחל מחייב הבנה של הסיבות והגורמים להפרת מערכת הנחל, בניית תמונת מצב כוללת הרואה לא את הנחל בלבד אלא את כל מכלול האגן המשפיע עליו, ולאחר מכן התוויית תכנית פעולה לשיקום סביבת הנחל ולשחזורה. תכנית הפעולה מבוססת על שלושה קדקודים: ההיבט האקולוגי-סביבתי, ההיבט החברתי-אנושי, וההיבט הכלכלי-תחזוקתי. תהליך השיקום הוא תהליך מורכב ומתוכו אתמקד אני רק בהיבטים של התאמת השיקום לצורכי האוכלוסייה המתגוררת לצד הנחל, הציבור המבקר בסביבת הנחל לצורכי פנאי ונופש והציבור המתפרנס בסביבת הנחל, בעיקר מחקלאות.

היות שהמרכיב האנושי בסביבת הנחל גדל ומתרחב כל הזמן, גדלים איתו הלחצים על סביבת הנחלים ומסיבה זו כבר לא ניתן להחזיר את המערכות האקולוגיות סביב הנחלים למצבן המקורי, אלא לשקם אותן למצב ביניים. מצב זה הוא נקודת שיווי המשקל בין הרצון להגיע למערכת אקולוגית מאוזנת ועשירה ככל הניתן, לבין הצורך לפתוח את הנחל לציבור שמבקר בו ושמטבע הדברים גורם גם לפגיעה במערכת האקולוגית. נקודת איזון זו משתנה מנחל לנחל.

קיימים מספר עקרונות בסיסיים שהשיקום מבוסס עליהם, וביניהם: שמירה על רציפות המסדרון הירוק לאורכו, שמירה על הנופים הפתוחים, השבת מופע המים, ניצול שכיות המורשת, ההיסטוריה והארכיאולוגיה של הנחל, פיתוח מושכל של שבילים וחניונים שהציבור יכול להגיע אליהם תוך מזעור הפגיעה במערכת האקולוגית של הנחל, ובמקביל – טיפול מערכתי בסילוק מזהמים ופסולת שמקורם בלחצים האנושיים והתעשייתיים, כמו גם הרחקה של מפעלים ובתי מלאכה מזהמים והגברת האכיפה שתבטיח נחל נקי. 

יש לזכור שהנחל הוא קודם כול עורק ניקוז שתפקידו להוליך את המים מראש האגן אל מוצאו תוך מניעת נזקי נפש ורכוש לסביבתו. בעוד שבעבר תפיסת הניקוז התבססה על סילוק מהיר של הנגר גם כאשר המחיר לכך היה זרימה מהירה שגרמה לעתים נזקים למורד, הרי שכיום התפיסה השתנתה והיא מתבססת על מרכיבים בהתנהגות הטבעית של הנחל, כלומר על הקטנת האנרגיות באמצעות פיתולים ושימוש בשטחים שהנחל מציף אותם בזרימות שיטפוניות תוך האטת מהירויות הזרימה. גם השמירה על יציבות הגדות מושגת באמצעות שימוש מוגבר בשיטות המשתלבות בטבע, כמו צמחים עשבוניים המונעים בעזרת שורשיהם את סחיפת הקרקע, ופחות באמצעות מבנים מבטון ומאבן.

רוב נחלי ישראל ממוקמים בשטחים הפתוחים, אולם חלק חשוב מאוד מהם משיקים למרחב העירוני או חוצים אותו. לנחלים העוברים דרך העיר חשיבות רבה במיוחד משום שניתן לנצלם כפארקים עירוניים וכריאות ירוקות שהאוכלוסייה שמתקשה לעזוב את המרחב העירוני מגיעה אליהם. בעבר, כאשר נחלים אלה היו מפגע, גם ההתייחסות אליהם היתה כאל חצר אחורית שניתן להשליך אליה פסולת. לאחר השיקום הפכו הפארקים החדשים לחצר הקדמית, תוך שינוי דרמטי בערך הנדל"ן הנמצא לאורכם. הדבר נכון לגבי הירקון, כמו גם לגבי נחל חרוד ליד שכונותיה הצפוניות של בית שאן. הוא בולט במיוחד בפארק נחל באר שבע שחולל שינוי דרמטי בכיוון ההתפתחות העירונית: מבניית שכונות חדשות בצפון העיר, לבינוי חדש על בסיס הנחל לכיוון דרום. חשוב לציין שהממשק בנחלים במרחב העירוני הוא אינטנסיבי בעוד שבשטח הפתוח נשאף לטיפול בממשק אקסטנסיבי שיקדם קיום תהליכי התחדשות טבעיים. 

עקרונות השיקום והפיתוח המתבצעים בנחלים בשטחים הפתוחים מבוססים גם על הנגשת הנחל להולכי רגל ולרוכבי אופניים באמצעות שבילים לאורכו, פינות ישיבה מוצלות המבוססות על בינוי מזערי ונטיעת עצים, וגם על שמירה ככל הניתן על איזון בין הצרכים האקולוגיים של החי והצומח לאורך הנחל לבין צורכי הציבור המבקר בו. לעומת זאת, בערים קיימים צרכים אחרים בסביבת הנחל. בירקון למשל פותחו פארקים ומדשאות שאמנם אינם טבעיים, אך משרתים נכונה את צורכי האוכלוסייה העירונית. פיתוח על בסיס עקרונות דומים התבצע גם בקטע המורדי של הקישון בסביבת מעגן הדייג, וכן בנחל באר שבע בקטע המשיק לעיר.