אקולוגיה וסביבה
לכל הריאיונות

סבינה מסג ביישוב כליל, מקום מגוריה הנוכחי | צילום: נעמה פורת

24 ביולי, 2017

אקו-פואטיקה

מאת: סבינה מסג

סבינה מסג היא חלוצת האקו-פואטיקה בארץ. ספריה למבוגרים – מושב; והים הזה, ים כנרת; כליל –  וספריה לילדים תחת שם העט עדולה, ואף תרגומיה משירת העולם, ממוקדים כולם בטבע ובמקום. מאז 2003 החלה לראות את הקשר שבין כתיבתה לשירה האקולוגית הנכתבת בעולם, והחלה 'לייבא' את הסוגה החדשה לארץ על-ידי פרסום מאמרים, מתן ראיונות בטלוויזיה והוצאת חוברת "אקו-פואטיקה" כעורכת אורחת של עיתון 77 (דו-ירחון לספרות, לחברה ולביקורת). כיום כותבת טור אקו-פואטיקה בעתון הארץ ועורכת מפגשי אקו-פואטיקה בפסטיבלים ובביתה בכליל.

1963 היא השנה שהתפרסם בה הספר המכונן "אביב דומם" מאת הזואולוגית והביולוגית הימית רייצ'ל קרסון. בספר זה נחשפת לראשונה העובדה שהמדע אינו פועל תמיד לרווחת האדם, כי הנה לדוגמה, הדי-די-טי ושאר הריסוסים המשמשים בחקלאות אינם ממיתים רק את המזיקים, אלא מזיקים מאוד גם לאדם. ספר זה זעזע רבים, ונחשב ליריית הפתיחה של המהפכה האקולוגית. בין אלה שלא יכלו לחזור למצב של עניינים כרגיל היו מדענים, פילוסופים, פסיכולוגים ומשוררים. כל תחומי הידע הושפעו, ואנשים החלו להשקיע חשיבה, מחקר ורגש כדי לברר היכן טעינו ומה ניתן לעשות.

התשובה המידית הראשונה הייתה לחפש חלופות לחומרים המסוכנים, למחזר, להוריד את רמת הצריכה וכן הלאה. כך נולדה התנועה האקולוגית המוכרת לנו. לסוג זה של אקולוגיה קרא הפילוסוף הנורווגי אַרנֵה נס "אקולוגיה של פני השטח", והוא הקדיש 14 שנה מחייו לפיתוח "האקולוגיה המעמיקה" או האקו-פילוסופיה. נס טען כי מה שעושה התנועה אקולוגית איננו מגיע אל שורש הבעיה. הבעיה היא בתפיסת העולם הרואה את האדם כנזר הבריאה ולכן מתירה לו לנצל את הטבע לטובתו. נס אומר כי עלינו לעבור שינוי פרדיגמה, כי האדם צריך לתפוס את עצמו כישות רחבה שאיננה מסתכמת בגבולות העור והביוגרפיה. רק אם האדם יתפוס כי אין לו 'עצמי' מבודד ומובדל שיכול לשגשג גם אם הסביבה תיהרס, רק כשתתפתח תפיסת 'עצמי' רחבה יותר, הכוללת את הסביבה, כי אז טובתו תהיה טובתה, ולא יהיו יותר ניצול והרס הביוספרה.

אבל כיצד מחוללים מטמורפוזה שכזו? הלא שינוי תפיסת העצמי הוא בתחום הפסיכולוגיה. אכן, פסיכולוגים החלו לפתח את האקו-פסיכולוגיה שנבחן בה הקשר בין האדם לטבע. הם מנסים לפתח דרכים שירחיבו את הקשר הרגשי בין האדם והטבע, וכך לעזור לאנשים לפתח אורח חיים מקיים ולהפחית את הניכור בינם לבין הטבע. היו שאמרו כי שינוי כזה הוא כה עמוק וכולל, שהוא נכלל כבר בתחום האמוני, וכוננו את האקו-תאולוגיה, ובה הצעות לדת טבע חדשה שתיתן פתרונות למשבר.

גם בספרות ניכרה השפעת הרעיונות החדשים. סופרים החלו לכתוב ספרות מחאה וביקורת, ואף החלה קריאה חדשה של הקנון, ממש כשם שעשו הפמיניסטיות, כדי לבדוק כיצד התייחסו היוצרים הגדולים לטבע ולסביבה, ושמא יש להם חלק ביצירת התפיסה המעוותת.

ספרות מסוג זו החלה לפרוח וזכתה לכינוי ביקורת סביבתית (ecocriticism). בתחילה התפרסמה רק פרוזה, אך לאט לאט החלו להתפרסם גם ספרי שירה, שאמנם עוסקים בטבע אבל אינם דומים לשירת הטבע הרומנטית המוכרת. שירה זו נכתבה ברובה על-ידי משוררים ששינו את אורח חייהם ועברו לחיים של עבודת אדמה, מתוך ניסיון לא להשאיר מִדְרָך אקולוגי גדול מדי. הם עשו זאת גם כדי להציל את העולם וגם כדי להציל את עצמם. כי מסתבר שלא רק הסביבה ניזוקה מן הניצול של העידן הטכנולוגי, אלא גם נפש האדם. כדי לחיות את מלוא טווח החוויות שמאפשר הטבע חייב אדם גישה לאזורי בר שלא נגעה בהם יד אדם. רק שם יש סיכוי לחוות את הנשגב. וחוויית הנשגב ואחותה הקטנה הפליאה, הן זכות מולדת של כל אחד מאתנו.

רייצ'ל קרסון, אֵם התנועה האקולוגית, לא הייתה רק מדענית, כי אם גם מחנכת. היא אמרה: אילו יכולתי לבקש בקשה אחת מן הפיה הממונה על הילדים הבאים לעולם, הייתי מבקשת שתשמר בהם את תחושת הפליאה. ילדים נולדים עם יכולת לחוש פליאה לנוכח תופעות הטבע, ועל ההורים לשמר אותה כדי לגדל דור שישכיל להפסיק את התדרדרות תנאי החיים על כדור הארץ. כדי לטפח את תחושת הפליאה אין צורך לנסוע למפלי הניאגרה. מספיק לקחת את הילד למגרש שליד הבית, לעורר את תשומת לבו לסביון שנעשה סב, או לעלות איתו לגג ולהתבונן בכוכבים. ואני מוסיפה: קחו אותו בשבתות לקניון הנחל ולא רק לקניון החנויות! ושם בנחל קִראו איתו שירים, שירו שירים, רִקדו מסביב לעץ.

לרקוד ולשיר יחד זה טוב בכל מקרה, אבל מוטב שהשירים לא יהיו שירי האהבה הרגילים אלא אקו-פואטיקה. מהי אקו-פואטיקה? שירת טבע מסוג חדש, השמה את הסביבה במרכז. תמיד היו שירי טבע, אבל הם לא סיפקו תיאור נאמן של הטבע, הם קישטו אותו יתר על המידה ובוודאי שלא היו מודעים למשבר. תיאורי טבע לא חסרים בספרות, אבל תיאורים אלה מופיעים רק כרקע לעלילות בני אדם. האקו-פואטיקה החלה להתייחס לטבע כנושא ראוי בפני עצמו. היא גם אינה חוששת להשתמש במשפטים מן החדשות או מן ההסברים המדעיים לתופעות. זוהי שירה הנכתבת על-ידי אנשים שמכירים את הטבע באופן בלתי אמצעי, שאוהבים אותו, שמנסים לתת לו פה, שרוצים להשפיע.

אפשר לשאול איזה כוח יש לשיר לעומת מאמרים וכתבות טלוויזיה, הממחישים את האסון האקולוגי הממשמש לבוא? השאלה אכן נשאלת, והתשובה היא שאם לאחר 60 שנה מאז שנודעה הבעיה, עשינו כה מעט, סימן שהמאמרים המפחידים אינם משפיעים די הצורך. כשמאיימים על אדם באופן חזיתי, הוא חרד לרווחתו ונסגר. אם נבוא אליו בשירים, דרך הרגש… אולי המלים יצליחו לגעת.

וכך קרה ששירת הטבע החדשה, האקולוגית, זכתה לפריחה ונחשבת לאוונגרד החדש. המשורר המוביל בתחום הוא האמריקאי גארי סניידר, שריד מדור הביט (beat). דור הביט מרד בתרבות האמריקאית ופנה אל האינדיאנים ואל תרבויות המזרח. סניידר, נציג מובהק של דור הביט ולימים דמות המופת של דור המשבר האקולוגי, בילה שנים רבות במנזרי זן, וכשחזר להקים את ביתו האלטרנטיבי באזורי כפרי של קליפורניה, הביא איתו עם אורח החיים גם השפעות ספרותיות. השירה הסינית והיפנית והאינדיאנית הילידית, יחד עם השפעתם של עזרא פאונד וויליאמס קרלוס ויליאם וההגות הסביבתית הולידו שירה מסוג חדש – האקו-פואטיקה.

האקו-פואטיקה יכולה להיות שירת מחאה אקולוגית ויכולה להיות גם שיר טבע. העיקר הוא שהאדמה במרכז, שיש מערכת יחסים מכובדת ומורכבת בין אדם לעץ או לגבעה. שיש ניסיון לשמוע את קולם של הרים ונהרות, צמחים ובעלי חיים. שירים מסוג זה כבר ממלאים אנתולוגיות עבות כרס בכמה מארצות המערב, והנושא נלמד באוניברסיטאות. אצלנו הוא רק מתחיל.

אני עצמי כתבתי מתחילת דרכי שירה אקו-פואטית, מבלי להכיר את המונח, כמובן. גדלתי ביפו, וכבר בגיל 9 למדתי לברוח מן המריבות המשפחתיות למערה שהייתה לי מול הים. שם כתבתי יום אחד את שירי הראשון וחוויתי סוג חדש של אושר, שאליו ארצה לחזור שוב ושוב. וכך נעשיתי משוררת. האושר ההוא, היום אני יודעת, היה מורכב מבריחה מן החברה הבעייתית של בני אדם אל הפשטות והתום של הטבע, התבודדות במשך שעות וכניסה למצב נפשי מדיטטיבי-דינמי שמאפשר נביעה של מילים, תמונות, רעיונות, זיכרונות ואסוציאציות – המון אנרגיה שצריך לעשות איתה משהו.

כשהתבגרתי ומצאתי שותף מתאים, רצינו בית על האדמה כדי לגדל את המזון שלנו ולחיות בקצב של העונות. חיפשנו ומצאנו מושב לצד כביש גהה. הכול היה בסדר עד שהגבעה הקטנה של המזבלה התגבהה להר חיריה! ולכביש גהה נוספו נתיבים וכך גם למטוסים לבן-גוריון. לקח זמן עד שהבנו מה קורה והתחלנו לתכנן מעבר לגליל. בינתיים כתבתי שירים על הפסטורליה הנפלאה שיצרנו לרגלי המזבלה ולצד כביש גהה.

בית מן השיר "גֵּהָה"

אֲהוּבִי בָּנָה לִי בַּיִת עַל כְּבִישׁ גֵּהָה,

בצֵל מֻטַּת כַּנְפֵי נְמַל הַתְּעוּפָה.

נָטַע גִּנָּה שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ

הֵם: רֶכֶס הָרֵי הַקּוֹמְפּוֹסְט וְרֶכֶס הָרֵי יְהוּדָה.

וְהָאֲוִיר מָלֵא בְּמֶסֶר הַמוּסרָרָה

וּ בְ נֵ ס   הַ נְּ דִ י דָ ה   שֶׁ ל   חֲ סִ י דָ ה.

עברנו לגליל. תחילה לבית בקיבוץ על שפת הכינרת, ואחר כך לכפר אקולוגי בגליל המערבי. גם בכינרת היו בעיות אקולוגיות. לקחתי ללב את מצב המפלס; כשהוא היה נמוך הייתי חולמת שאני מחבלת במוביל הארצי ומפסיקה את הוצאת המעיינות המלוחים אל המוביל המלוח.

אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים –

לֹא רוֹאִים עָלַיִךְ,

שָׁמַיִם נְמוּכִים שֶׁלִּי, אֵינְסוֹף קטַן,

עַיִן צְלוּלָה שֶׁל צַד-שֵׁנִי-שֶׁל-הָעוֹלָם

הַבֹּץ הַשָּׁחֹר

בּוֹ יָשֵׁן

הַבּוּרִי.

אִם נָכוֹן שֶׁאֲגַמִּים מִזְדַקְנִים

וְאַתְּ "תּוֹפָעָה צְעִירָה יַחֲסִית עִם תַּהֲלִיךְ בְּלָיָה מוּאָץ"

כְּמוֹ שֶׁקָּרָאתִי

בְּ"כָל אֶרֶץ נַפְתָּלִי"

– אֲנִי אֶחְפֹּר לָךְ מֵחָדָשׁ אֶת יָם הַחוּלָה!

שֶׁיְּסַנֵּן שׁוּב אֶת הַמַּיִם כְּמוֹ כִּלְיָה.

אֲנִי אֶסְתֹּם אֶת

הַמּוֹבִיל!

אֶפְתַּח אֶת

הַנְּבִיעוֹת!

אָשִׁיב לָךְ אֶת מֶלַח הַמַּיִם.

אני חיה בטבע הבר של הגליל המערבי. מגדלת את מזוני ואף מייצרת שמן זית. כל ימיי אני הולכת לבקר את בורות המים העתיקים שלידם צומחים המרווה, הזוטה ושאר עשבי התה, שאני שותה בבולמוס מוזר, כאילו היה חלב אם:

תֵּה עֲשָׂבִים

קַמְתִּי מֻקְדָּם

וְתָפַשְׂתִּי אֶת הָעֹלֶשׁ פָּתוּחַ!

וְאֶת הָאֹבֶךְ

בּוֹרֵחַ, מְפַנֶּה אֶת הַשֶּׁטַח לַשֶּׁמֶשׁ

שֶׁעוֹד לֹא תָּפְשָׂה פִּקּוּד

וְיָכֹלְתִּי לָשֶׁבֶת חָפְשִׁי

בָּאֶמְצַע רָחֲבָה  מֵאֶבֶן בְּהִירָה

לַמְרוֹת שֶׁהָעוֹלָם נִשְׁאַר    גֶּשֶרצָר

וְחָלַטְתִּי לִי תֵּה

עֲשָׂבִים

שֶׁהֵבֵאתִי מִן הָהָר  וּמִן הַגַּיְא

בְּמַיִם  שֶׁהָיוּ בַּתְּהוֹם  אוֹ בֶּעָנָן,

שֶׁמִּי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה יָם הֵם הִתְאַדּוּ

וְהֶעֱבַרְתִּי אֶת כָּל זֶה    בְּתוֹךְ גּוּפִי

לִהְיוֹת    כְּלִי שָׁלוּב

לָעוֹלָם.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


ציטוט מומלץ

מסג ס. 2017. אקו-פואטיקה. אקולוגיה וסביבה 8(3): 68–70.
העתק




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחקרי סביבה אצלך בתיבה

    מחקרי סביבה אצלך בתיבה




      ציטוט מומלץ

      מסג ס. 2017. אקו-פואטיקה. אקולוגיה וסביבה 8(3): 68–70.
      העתק

      ראיונות נוספים

      על יער וייעור בפרספקטיבה עולמית ‒ ריאיון עם איסמעיל בלן, סגן יו"ר פורום הייעור של האו"ם

      שחר בוקמן, גלעד אוסטרובסקי, אור פילק

      גיליון קיץ 2023 / כרך 14(2) על חשיבותם הקריטית של יערות העולם לשמירה על המגוון הביולוגי, להפחתת השפעות שינוי האקלים ולקיבוע פחמן דו-חמצני

      על חשיבותם הקריטית של יערות העולם לשמירה על המגוון הביולוגי, להפחתת השפעות שינוי האקלים ולקיבוע פחמן דו-חמצני

      גיליון קיץ 2023 / כרך 14(2)

      על הבולימיה של ייצור המוני ותרבות הצריכה – ריאיון עם מעצבת האופנה דורין פרנקפורט

      מיטל פלג מזרחי, שחר בוקמן

      גיליון אביב 2023 / כרך 14(1) מה החלופות לתרבות של ייבוא בולימי ומטורף של ערמות בגדים מתכלים, לקבירת העולם תחת הרים של זבל, ולהלבשת הילדים בבגדים זולים ורעילים?

      מה החלופות לתרבות של ייבוא בולימי ומטורף של ערמות בגדים מתכלים, לקבירת העולם תחת הרים של זבל, ולהלבשת הילדים בבגדים זולים ורעילים?

      גיליון אביב 2023 / כרך 14(1)

      הסתכלות פיננסית על סיכוני האקלים – ריאיון עם מר יאיר אבידן, המפקח על הבנקים

      פרופ' אופירה אילון, שחר בוקמן

      גיליון סתיו 2022 / כרך 13(3) / הפחתת פליטות גזי חממה המפקח על הבנקים, שאחד מתפקידיו הוא שמירה על היציבות הפיננסית של המערכת הבנקאית, מביע דאגה שסיכוני האקלים עלולים להפֵר את היציבות הזו. מה תפקידו של המגזר הפיננסי במעבר הנדרש מהמשק הישראלי לכלכלה דלת-פחמן?

      המפקח על הבנקים, שאחד מתפקידיו הוא שמירה על היציבות הפיננסית של המערכת הבנקאית, מביע דאגה שסיכוני האקלים עלולים להפֵר את היציבות הזו. מה תפקידו של המגזר הפיננסי במעבר הנדרש מהמשק הישראלי לכלכלה דלת-פחמן?

      גיליון סתיו 2022 / כרך 13(3) / הפחתת פליטות גזי חממה
      לראש העמוד