מובל הימים ממפרץ אילת לים המלח – מבדיקת היתכנות ליישום

מבוא

הרעיון של תעלת ימים בין הים התיכון לים המלח או בין ים סוף לים המלח הוא רעיון עתיק יומין. הוא נבדק לאחרונה (2008–2013) במסגרת בדיקת הִיתכנות בהובלת הבנק העולמי בעקבות הירידה הדרסטית של מפלס ים המלח וההשלכות הסביבתיות הנובעות מכך, ובעקבות המחסור החמור במים, בעיקר בממלכת ירדן ^{[2, 12]}. מאמר זה מסכם את בדיקת ההיתכנות וההשלכות היישומיות שלה לקראת התחלתו של מהלך היסטורי לייצוב מפלס ים המלח בשילוב התמודדות עם המחסור החמור במים שפירים טבעיים במזרח התיכון. נוסף על כך, יוסבר מדוע פרויקט שיקום הירדן הדרומי, שכבר החל ואף יוגבר בשנים הקרובות, לא יתרום לשיקומו של ים המלח.

ההשלכות הסביבתיות של ירידת מפלס ים המלח

ים המלח הוא אגם ללא ניקוז (terminal lake) ובו תמלחות (hypersaline), שנוצר לפני כ-14,000 שנה באזור המרכזי של בקע ים המלח לאחר הנסיגה של ימת הלשון ^{[4, 10, 13]}. ים המלח מנקז שטח של כ-40,000 קמ"ר. מפלס ים המלח מושפע מכמויות המשקעים באגן הניקוז וממפעילות אנוש, ועומד על כ-427 מטר מתחת לפני הים ^[1]. מפלס הימה יורד בקצב של יותר ממטר לשנה (ראו מאמר בנושא גיליון זה). הירידה המהירה במפלס בעשרות השנים האחרונות נובעת מעלייה בלתי נמנעת בצריכת רוב משאבי המים השפירים, מי הנגר, שזרמו בעבר לים המלח. כך נוצר מאזן שלילי (האידוי מהאגם גבוה מאספקת המים לאגם), היוצר גירעון של 700–800 מלמ"ק לשנה. גירעון זה נוצר בין השאר מפעילות המפעלים הכימיים בצד הישראלי ובצד הירדני, המייצרים אשלג, ברום ומגנזיום בתהליכי אידוי מי ים המלח. לברכות האידוי נשאבים כ-600 מלמ"ק לשנה, מהם כ-300 מתאדים ו-300 מוחזרים לים המלח כתמלחות סופיות, דהיינו גריעה של כ-40% מסך אבדן המים בים המלח ^[14]. ירידת מפלס ים המלח מלווה בהשפעות סביבתיות חמורות, כדוגמת היווצרות של אלפי בולענים לאורך חופי ים המלח והתחתרות ערוצי הנחלים ^[5] (ראו מאמר בנושא בגיליון זה).

המחסור במים בממלכת ירדן

זמינות המים למספר נפשות במזרח התיכון (מלבד ישראל) היא מהנמוכות בעולם. הבעיה הוחמרה בשנים האחרונות בשל השפעות שינוי האקלים והירידה בכמות המשקעים באזור ^[11]. ממלכת ירדן סובלת מאוד ממחסור חמור במים, כך שבבירה עמאן מסופקים מים אחת לשבוע בלבד, והמצב בערים אחרות ובכפרים גרוע עוד יותר. לעומת זאת, ישראל הצליחה להדביק את הפער בין הביקוש למים לבין ההיצע על-ידי שימוש נרחב בהתפלת מי ים (פוטנציאל של כ-580 מלמ"ק לשנה ב-2015).

מהות הרעיון

השילוב של הירידה במפלס ים המלח עם המחסור החמור במים לשתייה ולחקלאות במזרח התיכון בכלל, ובממלכת ירדן בפרט, הוביל לחיפוש אחר פתרון כוללני. הרעיון של "תעלת ימים" או "מוּבָל ימים" שהועלה בתרחישים שונים לאורך השנים ^{[7, 16]}, מתרכז בשנים האחרונות בייצוב המפלס ובהתפלת מי ים. אספקת המים המותפלים תהיה בעיקר לממלכת ירדן, והזרמת התמלחת (כ-55% מסך המים הנכנסים והיוצאים ממתקן ההתפלה) לים המלח לשם ייצוב מפלסו. מיזם כזה עונה בו-זמנית על שלוש בעיות סביבתיות: התמלחת המועברת לים המלח מייצבת את מפלס ים המלח; הפרש הגובה בין הים לבין ים המלח מאפשר ייצור "אנרגיה נקייה" הדרושה להתפלת מי הים; העברת התמלחת לים המלח מונעת את הזרמתה חזרה לים, על כל הבעיות האקולוגיות הכרוכות בכך. זאת ועוד, ברור שמיזם משותף לישראל, לירדן ולרשות הפלסטינית ישמש סמל לשלום ולשיתוף פעולה אזורי. מבין החלופות שנבחנו בעבר להעברת מי ים או תמלחת התפלה לים המלח, החליטו ממשלות ישראל וירדן לרכז את המאמצים בחלופת מפרץ אילת–ים המלח. הסיבות לבחירה בחלופה זו מורכבות מהצורך בשיתוף פעולה בין-לאומי ומקשיים טכניים: התפלת מים בצדו המערבי של שבר בקע ים המלח מחייבת הורדה של המים המותפלים לאזור ים המלח (400 מטר מתחת לפני הים) לשם הזרמתם לעמאן, בירת ירדן, הנמצאת בגובה של כ-1,000 מטר מעל פני הים.

שיטת העבודה – בדיקת היתכנות של הבנק העולמי

ב-2005 הסכימו ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית ("הצדדים הנהנים") לפנות במשותף לבנק העולמי בבקשה להוביל ולממן בדיקת היתכנות בין-לאומית למובל הימים ממפרץ אילת לים המלח. הצדדים הנהנים, בשיתוף הבנק העולמי, הסכימו על מפרט שיגדיר את מהלך הבדיקה, כמו גם את המבנה הארגוני שלה (איור 1).

איור 1

המבנה הארגוני של בדיקת ההיתכנות הבין-לאומית למובל הימים ממפרץ אילת לים המלח

הוסכם שהבדיקה תכלול הערכת היתכנות מבחינה טכנית, סביבתית, כלכלית וחברתית, וכן הערכה של ההשפעות הסביבתיות והחברתיות. כמו כן, הוסכם שאת הבדיקה תנהל ותבקר ועדת היגוי שתכלול נציגים לשלוש השותפות ושני נציגים של הבנק העולמי. נוסף על כך, הופעל צוות ליווי לבדיקה (Study Management Unit – SMU) שהורכב מנציג יחיד של כל צד נהנה, ובריכוז נציג הבנק העולמי, שליווה וביקר באופן יום-יומי את ביצוע הבדיקה (איור 1). בראש המשלחת הישראלית לוועדת ההיגוי עמד פרופ' אורי שני, מנהל רשות המים דאז, ואילו נציג ישראל בצוות הליווי היה כותב מאמר זה. הבנק העולמי גייס לבדיקת ההיתכנות כ-15 מיליון דולר ממדינות תורמות, ודיווח להן באמצעות ועדת התורמים (איור 1).

בדיקת ההיתכנות הורכבה מארבע בדיקות עיקריות שעסקו בהיתכנות של החלופה העיקרית של המובל ממפרץ אילת לים המלח ^[12]:

• בדיקת היתכנות טכנית, כלכלית וסביבתית, שביצעה החברה הצרפתית Coyne et Bellier (COB).
• בדיקת ההשפעות הסביבתיות והחברתיות, שביצעה החברה הבריטית Environmental Research Management Ltd. (ERM).
• בדיקת התהליכים הצפויים במפרץ אילת, שביצעו המכון הבין-אוניברסיטאי באילת, חקר ימים ואגמים לישראל והמכון הימי של עקבה, בניהול חברת Tethis האיטלקית.
• בדיקת התהליכים הצפויים בים המלח, שביצע המכון הגיאולוגי לישראל, בניהול של חברת תה"ל.

נוסף על ארבע עבודות אלה בוצעה גם בדיקת חלופות שנוספה סמוך לתחילת העבודה, ובוצעה על-ידי שלושה מומחים מכל צד נהנה.

הבדיקה, שהחלה באוגוסט 2008 והסתיימה בסוף 2013, התבצעה בשלושה שלבים: בשלב הראשון התבקשו מבצעי הבדיקה לסקור את הידע הקיים על כל אחד מתתי-הסעיפים בה, ולהצביע על פערי הידע בתחומים השונים. בשלב השני התבקשו המבצעים לערוך בדיקות ומחקרים שונים כדי לסגור את פערי הידע שהוגדרו. בשלב השלישי היה על המבצעים לבחון את הממצאים באופן מתַכְלֵל, שכלל היבטים סביבתיים, כלכליים, טכניים, משפטיים וארגוניים כדי להפיק בסופו של דבר שני דו"חות עיקריים – בדיקת ההיתכנות (הכוללת גם את העבודות המפורטות במפרץ אילת ובים המלח) והערכת ההשפעה על הסביבה ועל החברה.

תוצאות הבדיקה

מפרץ אילת

קבוצת המחקר במפרץ אילת התרכזה בנושא השפעת השאיבה הצפויה על המערכת האקולוגית הרגישה של המפרץ, ובייחוד בחשש שהשאיבה תסלק פגיות (larva) של אלמוגים וכך תפגע בהתפתחותם ^[15]. הקבוצה הסיקה שלשאיבה של עד 2 מיליארד מ"ק לשנה ממפרץ אילת תהיה השפעה שולית בלבד על המערכת האקולוגית בו, בהינתן שהשאיבה תהיה באמצעות צינור מעומק של 140–160 מטר. הכוונה בכך היא לשאיבה המתבצעת מפני השטח, אך המים מגיעים מעומק גדול יותר מהעומק הפוֹטי (עומק חדירת האור במי במפרץ) באמצעות צינור היניקה, וכך מובטח שלא תהיה פגיעה בפגיות הנמצאות עד לעומק זה ^[15].

ים המלח

קבוצת המחקר בים המלח בדקה את עתיד מצב השיכוב בים המלח בהינתן כמויות שונות של מי ים או מי רכז התפלה המוזרמים אליו, את הסיכוי להיווצרות גבס ולריחופו על פני המים, וכן את הסיכוי לפריחת אצות אדומות מסוג Donaliella ^[14]. מסקנות המחקר מורכבות, אך חוקרי הקבוצה סיכמו אותן היטב באיור כוללני המשלב השפעות על מספר תהליכים בהינתן הזרמת כמויות משתנות של מי רכז התפלה ומי ים (איור 2). החוקרים הסיקו שהזרמת מי רכז התפלה ומי ים לים המלח בכמות של עד כ-400 מלמ"ק לשנה לא צפויה ליצור שכבתיות קבועה בים המלח. משום כך, הסיקו החוקרים שבהזרמה כזו לא צפויה פריחת אצות (שכן ריכוז המלח בשכבה העליונה יהיה גבוה מהסף הדרוש לפריחה), וגם היווצרות של גבס תהיה שולית ביותר. לעומת זאת, בכמות של מעל ל-400 מלמ"ק לשנה תיווצר ככל הנראה שכבתיות קבועה בים המלח, כפי שהיה בים המלח עד שנת 1979 ^[14]. עוד הסיקו החוקרים, כי כמות שנתית של עד 600 מלמ"ק תמלחת התפלה שתוזרם לים המלח, תשאיר את צפיפות המים בשכבה העליונה מעל לסף של 1.21 ק"ג למ"ר, שרק מתחתיו יכולות אצות ה-Donaliella להתפתח ^[14]. כמו כן, הסיקו החוקרים שבהזרמת כמויות של מעל 400 מלמ"ק מי רכז או מי ים בשנה ייתכן שייווצרו גבישי גבס קטנים (כתוצאה מערבוב מי ים ומי ים המלח) שעלולים לרחף על פני השכבה העליונה שתיווצר במי ים המלח. אף על פי כן, הכמות הכוללת של גבס שצפויה להיווצר לא תעלה על 10% מכמות המלח השוקעת כיום לקרקעית האגן הצפוני של ים המלח, דהיינו כ-1 ס"מ בשנה. במקרה כזה ניתן לשקע את גבישי הגבס שירחפו לקרקעית הים באמצעות פיזור גבס, וכך למזער את התופעה ^[14]. עוד הסיקו החוקרים, כי גבישי הגבס שייווצרו צפויים לספוח זרחן ולהקטין את פוטנציאל הפריחה של אצות ה-Donaliella בים המלח ^[14].

איור 2

סכמת ההשפעות הצפויות של הזרמת מי רכז התפלה ומי ים בכמויות שונות לים המלח על תהליכים עיקריים בו, כגון שיכוב עמודת המים, פריחת אצות מסוג Dunaliella והיווצרות גבס ^[14]

איור סכמתי זה מבוסס על איור של קבוצת תה"ל – המכון הגיאולוגי ^[14].

היבטים טכניים, כלכליים וסביבתיים

קבוצת הבדיקה הטכנית-כלכלית-סביבתית בדקה תוואים שונים להעברת מי ים ומי רכז התפלה ממפרץ אילת לים המלח, והביאה בחשבון את הפרשי הגבהים בין מפרץ אילת, קו פרשת המים בערבה (205+ מטר) ומפלס ים המלח. מרכיבי המיזם שנבדקו כללו, בין היתר, אתרים לשאיבת המים ממפרץ אילת, את אופן הובלת המים (תעלה, מנהרה או צינורות), מספר אפשרויות הזרמה לים המלח, ומיקומים מיטביים למתקני ההתפלה ולתחנות הכוח ההידרואלקטריים. מבצעי הבדיקה קבעו שמבחינה טכנית, כלכלית וסביבתית המיזם ניתן לביצוע (מומלץ להקמה בשלבים) ובתצורה הבאה: נקודת יניקה מומלצת בחוף המזרחי של ראש מפרץ אילת ובעומק יניקה של 140 מטר; העברת מי הים במערכת צינורות בתוואי הערבה; הקמת מתקן התפלה ומתקן הידרואלקטרי באזור גור פיפא בירדן, הזרמת התמלחת (בשילוב עם מי ים) לים המלח בלגונת הליסאן (מזרחית לחצי אי הליסאן) ^[8]. העלות של המיזם המלא בחלופה הנבחרת הוערכה בכ-10–11 מיליארד דולר, ועלות התחזוקה וההפעלה בכ-400 מיליון דולר בשנה. כבר בתחילת הבדיקה הסיקו הבודקים שאין היתכנות להעברת המים בתעלה פתוחה. מבין אפשרויות הובלת המים האחרות, קבעו מבצעי הבדיקה כי חלופת הצינורות עדיפה על חלופת המנהרות בעיקר בשל יתרון הגמישות של חלופה זו, שמאפשרת להקים את המיזם בשלבים תוך דחיית השקעות, בעוד שבחלופת המנהרות בגובה פני הים יש להשקיע את מרב העלות כבר בהתחלה ^[8].

ההשפעות הסביבתיות-חברתיות

קבוצת בדיקת ההשפעות הסביבתיות-חברתיות (חברת COB) נשענה בעיקר על העבודות של קבוצות הבדיקה במפרץ אילת וים המלח, שפורטו לעיל. נוסף על כך, בחנה קבוצה זו היבטים של סיכונים סביבתיים בערבה והשפעות חברתיות של הקמת המיזם, בעיקר בממלכת ירדן. מסקנות הקבוצה היו זהירות יותר מאשר אלה של הקבוצות האחרות, אך גם היא הסיקה שהמיזם ניתן לביצוע בשלבים, ותוך ביצוע פעולות למזעור סיכונים וניטור מלווה ^[9]. כך, למשל, ניתן למזער את הסיכון לדליפת מי ים או מי רכז התפלה מהצינור (בעיקר עקב רעידת אדמה ושבירת הצינור) על-ידי הנחת הצינור בתעלת בטון ועל מצע גרגירי, כמו גם שימוש במגופים לאורך הצינור שייסגרו באופן אוטומטי במקרה של רעידת אדמה או כשל בצינור ^{[8, 9]}. נוסף על כך, הסיקה הקבוצה כי ההשפעה של המיזם על האקולוגיה של הערבה במהלך הפעלתו בתצורה של צינורות – זניחה. עם זאת, במהלך הקמת המיזם תיתכן פגיעה במספר מרכיבים אקולוגיים, כמו עצי השיטה, ולכן חשוב לעקוב אחר צעדי מזעור הסיכון שחברת ERM המליצה עליהם ^[9].

בדיקת החלופות

הבדיקה הראתה שחלופת "מובל הימים ממפרץ אילת לים המלח" טומנת בחובה פוטנציאל יישומי גבוה יותר משאר החלופות לייצוב מפלס ים המלח ולאספקת מים שפירים נוספים למזרח התיכון, מהסיבות הבאות ^[6]:

• חלופת שיקום הירדן הדרומי אפשרית רק באמצעות מים מושבים, מאחר שכמות המים הנותרת בכינרת מעבר לשימושים הכרחיים קטנה, ולכשתוזרם בירדן הדרומי תנוצל לשימוש חקלאי בישראל ובירדן ולא תגיע לים המלח.
• חלופת הים התיכון–ים המלח אפשרית בעיקר באמצעות מנהרה שחוצה את שדרת הרי יהודה. היעילות הכלכלית של מנהרה כזו נמוכה כאשר מדובר במיזם המיושם בשלבים, מה גם שהתפלת מים בצדו המערבי של שבר בקע ים המלח (למשל בציר אשקלון–ערד–סדום) והעברתם לעמאן אינה יעילה כפי שהוסבר לעיל.
• חלופת העברת מי הים התיכון דרך עמק יזרעאל לעמק בית שאן טומנת בחובה סיכונים סביבתיים רבים, כמו המלחת קרקעות בעמק יזרעאל וסיכון שיקומו העתידי של הירדן הדרומי, כפי שכבר הובהר ברב-שיח על ים המלח בעיתון זה ^[3].

פרויקט חלוץ (פיילוט) למובל הימים

ממפרץ אילת לים המלח

ככל שהתקדמה בדיקת ההיתכנות, התגבשה המלצה של ועדת ההיגוי ליישם את המיזם בשלבים, תוך הקמת מתקני התפלה באופן מדורג בהתאם לצורכי האזור במשך 50 השנים הבאות והעברת רכז ההתפלה של המתקנים הללו לים המלח ^[12]. כדי לבחון את ההשפעות של מי הים ומי רכז ההתפלה על ים המלח הוצע כי השלב הראשון (הזרמה של 200–300 מלמ"ק לשנה מי ים ורכז התפלה לים המלח) ישמש פרויקט חלוץ. ב-9.12.2013 נחתם בוושינגטון מזכר הבנות (MOU), המדבֵּר על הקמת מתקן התפלה בעקבה שיתפיל כ-85 מלמ"ק בשנה, מהם כ-30–50 מלמ"ק יסופקו לישראל (לצורכי הערבה) והשאר לירדן. מי הרכז של המתקן בכמות של כ-100 מלמ"ק יוזרמו בצינור לים המלח בשילוב עם כ-135 מלמ"ק נוספים של מי ים (איור 3). בחתימה על מזכר ההבנות השתתפה גם הרשות הפלסטינית, וסוכם שישראל תעביר לה עוד 20–30 מלמ"ק מהמערכת הארצית. ב-26.2.2015 נחתם בין ישראל לירדן (הפעם ללא השתתפות הפלסטינים) הסכם ליישום שלב זה, שהוא שלב ראשון של התכנית ארוכת הטווח לייצוב מפלסו של ים המלח והוספת מים מותפלים למזרח התיכון. עוד קבעו ההסכמים, כי ישראל תמכור לירדן כ-50 מלמ"ק נוספים מהכינרת כנגד המים שתקנה מהמתקן שיוקם בעקבה (הסכם חילוף המים – SWAP).

איור 3

מפה סכמטית של פרויקט החלוץ (שלב א') למיזם מובל הימים ממפרץ אילת לים המלח

מפה דומה הוצגה בעת החתימה על מזכר ההבנות בוושינגטון ב-9 בדצמבר 2013

הקמת מתקן ההתפלה והצינור לים המלח תתבצע בשיטתBOT  (בדומה למתקני ההתפלה הישראליים על חופי הים התיכון), והמכרז לבחירת החברה שתקים אותם כבר החל. ישראל וירדן יגייסו תרומות לשם כיסוי עלות ההקמה והתפעול של הצינור מעקבה לים המלח, והתחייבו להשלים את התשלום אם התרומות לא יכסו את עלות הצינור. בהתאם לתוצאות בדיקת ההיתכנות והמלצותיה, פרויקט החלוץ (שלב א') לא צפוי לסכן את מפרץ אילת או את ים המלח, ולעומת זאת, יספק מים חשובים לירדן ולישראל ויצמצם בכשליש את הגירעון במאזן המים בים המלח. הסכם היישום כלל גם פרק ניטור, שקבע כי ישראל וירדן ידאגו למערך ניטור שיבחן את השפעות המיזם על שלוש הסביבות: מפרץ אילת, ים המלח והערבה.

אספקת המים הנוספים לממלכת ירדן ושיקום הירדן הדרומי

הסכם חילוף המים עם ממלכת ירדן קובע, כאמור, כי בהתאם לרכישת המים ממתקן ההתפלה שיוקם בעקבה, ישראל תמכור לירדן עוד כ-50 מלמ"ק בשנה מהכינרת, נוסף על 50 מלמ"ק המסופקים כיום. העברת המים הנוספים לממלכת ירדן חייבת להתבצע בצינור מסיבות ביטחוניות ולשם שמירה על איכות המים המסופקים. את הוויכוח, שהתעורר סביב האפשרות להזרים מים נוספים אלה בקטע הירדן הדרומי מסכר אלומות ועד נהריים, הכריעה במהלך 2016 ועדת הערר של הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. הוועדה קיבלה את גישת רשות המים ורשות הטבע והגנים הלאומיים, האומרת כי נוסף על בעיית איכות המים המסופקים לממלכת ירדן כמי גלם למי שתייה, קיימת עדיפות סביבתית לתכנית כוללנית לשיקום הירדן הדרומי על גבי הזרמת מי כינרת בלבד בקטע קצר של הירדן הדרומי, הוצאתם מיד בסוף קטע זה והכנסת המים המליחים ומי הניקוז מיד לאחר מכן. שיקום נהר הירדן הדרומי כבר החל כפרויקט לאומי ביוני 2013, כאשר החלה הזרמה של 10 מלמ"ק בשנה של מי כינרת אל הנהר מסכר אלומות. ברשות המים כבר אושרה התכנית לתגבור כמות מי הכינרת שתוזרם בירדן הדרומי, לשם שיקומו בשילוב עם אספקת מים לחקלאות בעמק המעיינות ובבקעת הירדן.

סיכום

למיזם "מובל הימים" ממפרץ אילת לים המלח יתרונות רבים: ייצור מים מותפלים בכמות גדולה לטובת המזרח התיכון כולו, ייצוב מפלס ים המלח בעזרת תוצר הלוואי של ההתפלה והזרמת מי ים, שימוש באנרגיה הידרואלקטרית להתפלה, מימון רוב התפעול השוטף על-ידי צרכני המים של המיזם, ומעל לכול – יצירת בסיס איתן לשיתוף פעולה בין-לאומי במזרח התיכון.

הדו"חות הסופיים של בדיקת ההיתכנות של הבנק העולמי למובל הימים ממפרץ אילת לים המלח קובעים שההשפעות הסביבתיות הצפויות על מפרץ אילת ועל ים המלח מוגבלות, וניתנות למזעור אם המיזם יתוכנן, יבנה וינוהל כראוי. אחת המסקנות החשובות ביותר היא שגישת היישום בשלבים עדיפה, ומכאן גם העדיפות לחלופת הצינורות. בהתאם לגישה זו הוחלט ליישם את פרויקט החלוץ (שלב א') בסדר גודל של התפלת 85 מלמ"ק בשנה והזרמת 235 מלמ"ק בשנה לים המלח, בשילוב הסכם חילוף מים (SWAP) בין ישראל לירדן.

מסקנה חשובה נוספת היא שלמרות הסיכונים הסביבתיים, נראה שחלופת מובל הימים טומנת בחובה פוטנציאל יישומי גבוה יותר משאר החלופות לייצוב מפלס ים המלח. הזרמת מי כינרת לירדן הדרומי לשם שיקום הנהר (המתבצעת כבר כיום בכמות של 10 מלמ"ק בשנה ומתוכננת לגדול בהתאם לתכנית שאושרה ברשות המים), תביא לגידול באספקת המים לחקלאות מהנהר הן בישראל הן בירדן, ולא תביא לתוספת משמעותית לים המלח. שיקום ים המלח על-ידי מובל הימים ממפרץ אילת יוצא לדרך, אך הוא צפוי להיות תהליך ארוך ולא מיָדי, יחד עם אספקת מים מותפלים לישראל ולירדן וחיזוק השלום בין שתי המדינות.

תודות

לד"ר מיכאל בייט מהמכון הגיאולוגי ששימש יועץ מקצועי לרשות המים במהלך בדיקת ההיתכנות, ולעו"ד יצחק אלסטר ששימש יועץ משפטי לוועדת ההיגוי הישראלית לבדיקת ההיתכנות.