חוק הפסולת האלקטרונית – יוצאים לדרך

אוקטובר 2014, גליון 2, (עמ' 146-148)



-
הדפס PDF שלח לחבר



אודות הכותב:
לב רוזנשטיין, בית הספר ללימודי הסביבה ע“ש פורטר, אוניברסיטת תל אביב 

  

סביר שהדילמה הבאה מוכרת לכם: הגיע הזמן להיפטר ממכשיר אלקטרוני ישן שעבר זמנו, וכבר שנה שהוא מעלה אבק בבית, אבל לא נראה הגיוני לזרוק אותו לאשפה עם יתר הפסולת הביתית. מה עושים? לרוב פותרים את הדילמה בפשרה – מניחים אותו ברחוב לצד הפח, וכך נפטרים מהמכשיר, והמצפון נשאר נקי. בקרוב, הנחת מכשירי חשמל ואלקטרוניקה לצד הפח או בתוכו יהיו אסורות על פי החוק.


לפני כחצי שנה (ב–1 במרץ 2014), נכנס לתוקף החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות (התשע“ב, 2012). החוק, המוכר יותר בשם ‘חוק הפסולת האלקטרונית’, אושר בכנסת ביולי 2012, ושואף להסדיר בפעם הראשונה בישראל את נושא האיסוף והטיפול בפסולת אלקטרונית. מטרתו הרשמית של החוק היא: “לעודד שימוש חוזר בציוד חשמלי ואלקטרוני, לצמצם את כמות הפסולת הנוצרת מציוד אלקטרוני ולמנוע את הטמנתה, ולהקטין את ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות השליליות של ציוד חשמלי ואלקטרוני ושל סוללות ומצברים“.

בבסיס החוק החדש עומד עקרון אחריות היצרן המורחבת, המשית את האחריות הכלכלית לטיפול נאות במכשירים המוכנסים לשוק, על אותם גורמים המייצרים אותם ומכניסים אותם פיזית לשוק. זהו אותו עיקרון העומד בבסיס ההנחיה המחייבת האירופית בנושא [WEEE Directive) [1) שהחקיקה הישראלית נשענת עליו. מעבר ליתרונות המידיים של הגברת המִחזור ומניעת ההטמנה, עיקרון זה מכוון לכך שהפחתה בעלויות הטיפול במכשירים בסוף השימוש בהם תשמש תמריץ ליצרנים לייצר מוצרים המכילים חומרים ידידותיים יותר לסביבה, וקלים יותר לפירוק ולמִחזור.

לחוק החדש חשיבות לכלל הציבור בישראל, אך הגורמים העיקריים המעורבים ביישומו הם היצרנים והיבואנים של הציוד הנכלל בחוק, המשווקים של אותו הציוד והרשויות המקומיות. שלושת הגורמים הללו מחויבים להתקשר עם גוף יישום מוכר, שיבצע בפועל את דרישות החוק. החוק מגדיר דרישות שונות לכל גורם, ומציב קנסות גבוהים כעונש על אי–קיום הדרישות. נכון לספטמבר 2014 אישר המשרד להגנת הסביבה שתי חברות ראשונות שיתפקדו כגוף יישום מוכר (מ.א.י. - התאגיד מיחזור אלקטרוניקה לישראל בע"מ, אקומיוניטי - תאגיד חברתי למחזור פסולת אלקטרונית בע"מ). שמונה בקשות נוספות עודן בבדיקה.

 

דרישות החוק מהיצרנים ומהיבואנים

  1. לעמוד ביעדי מִחזור שמחושבים מתוך סך משקל הציוד שהכניסו לשוק באותה שנה. יעדי המִחזור לציוד אלקטרוני וחשמלי עולים בהדרגה מ–15% בשנת 2014 ועד היעד הסופי של 50% בשנת 2021. יעד המִחזור לסוללות ולמצברים הוא 35%-25 עד שנת 2019 בהתאם לסוג הסוללה. משנת 2021 יחול איסור גורף על הטמנת פסולת שמקורה בציוד אלקטרוני וחשמלי ובסוללות.
  2. התקשרות עם גוף יישום מוכר לצורך עמידה ביעדים אלה ומימון פעילותו, בין השאר על פי חלקם היחסי בסך הציוד שייצרו או ייבאו כל המתקשרים עם אותו גוף מוכר.
  3. חובת דיווח למשרד להגנת הסביבה על אודות המכשירים שמכרו, המכשירים שאספו, המכשירים שנעשה בהם שימוש חוזר וכדומה.
  4. כתיבת הוראות לטיפול סביבתי עבור כל דגם מכשיר שמיוצר או מיובא, הכוללות את פירוט החומרים הנמצאים במכשיר, לרבות חומרים מסוכנים, והנחיות להכנה לשימוש חוזר ולמִחזור.

 

דרישות החוק מהמשווקים

  1. לאפשר לקונה למסור להם במעמד המכירה פריט ציוד אלקטרוני או חשמלי מסוג דומה לפריט הנרכש, בכמות או במשקל דומים, ללא תלות בשם היצרן וללא תשלום. כמו כן, לנהל רישום מלא של כל הפסולת שהתקבלה אצלם.
  2. להציג במקום הנראה לעין בבית העסק את אפשרות ההחזרה של פסולת ציוד אלקטרוני וחשמלי.
  3. לאחסן את הציוד המוחזר, ולהתקשר עם גוף יישום מוכר לצורך איסוף הציוד וטיפול בו.

 

דרישות החוק מהרשויות המקומיות

  1. לאסוף פסולת אלקטרונית בנפרד מיֶתר הפסולת העירונית, וזאת על–ידי הקמה ותפעול של מוקדים או מרכזים לאיסוף ועל–ידי איסוף מכשירי חשמל גדולים שהוצאו מהבתים.
  2. להתקשר עם גוף יישום מוכר לצורך המשך הטיפול בציוד הנאסף.
  3. לבצע הסברה לציבור על אודות מיקום מוקדי האיסוף ומתן השירות ללא תשלום.

 

דרישות החוק מגוף היישום המוכר

  1. לקיים בפועל את חובות היצרנים והיבואנים – דרך פינוי הפסולת מכל רשות מקומית ומכל משווק שהתקשר עמו, תוך מימון עלויות האחסון, האיסוף וההפרדה של הפסולת.
  2. לקיים פעולות הסברה לציבור הכללי בנושאים הבאים: החובה להפריד פסולת אלקטרונית מיתר הפסולת; אפשרויות ההשלכה הקיימות; החשיבות והתועלת שבמִחזור; ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות של החומרים המסוכנים המצויים בפסולת האלקטרונית.

זרם הפסולת האלקטרונית הוא זרם מגוון ביותר. הוא מכיל מכשירים ששווי החומרים המצויים בהם גבוה מעלות מִחזורם, אך גם מכשירים שהעלות של האיסוף והטיפול הסביבתי בהם עולה באופן ניכר על שוויים בשוק המשני ועל שווי החומרים שהם מכילים. בישראל מתנהל כיום סחר בלתי מבוקר בפסולת אלקטרונית, שכפועל יוצא ממנו מכשירים נטולי ערך כלכלי אינם נאספים, ומגיעים להטמנה. לחלופין, פסולת זו מגיעה לפירוק ולטיפול שמתבצעים בארץ ובחו“ל, בצורה שאינה מפוקחת וללא הקפדה על מניעת פגיעה בסביבה.

על אף רמת הפירוט הגבוהה בנוסח החוק, קיימות מספר דרכים ליישם את דרישותיו השונות. דרכי היישום שייבחרו – צורות איסוף ושינוע הפסולת, אופן השימוש החוזר וכדומה – עשויות להשפיע על היעילות הסביבתית והכלכלית של יישום החוק. כדי למזער השפעות שליליות של החומרים הרעילים ולהביא להשבה מֵרבית של חומרים בעלי ערך מהפסולת יש צורך לבסס את מדיניות המִחזור על ניתוחים כמותיים ואיכותיים מעמיקים. כמו כן, ישנו צורך בשיתוף פעולה נרחב בין כלל המגזרים – התעשייה, המגזר הפרטי, הממשל והאקדמיה. חקיקת החוק היא צעד משמעותי, אך זהו רק הצעד הראשון במהלך הארוך להסדרת נושא הטיפול בפסולת האלקטרונית בישראל. המבחן האמִתי של החוק יהיה אופן יישומו.

 

מקורות

[1]     (The European Parliament and the European Council. 2012. Directive 2012/19/EU on Waste Electrical and Electronic Equipment (WEEE






רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel