סביבה בצל מלחמה – הקשר בין תפיסת האיום הביטחוני לבין תפיסת האיום הסביבתי, והשפעתו של הקשר על עמדות ועל התנהגויות סביבתיות

מבוא

בשנת 2008 נערך סקר מקיף שכלל 30,172 אנשים מכל מדינות האיחוד האירופי ומדד את עמדות הציבור ביחס לשינוי האקלים. שאלת הסקר ביקשה לדרג את הבעיות החמורות ביותר המאיימות על עולמנו כיום: 'התחממות גלובלית' עמדה במקום השני, לאחר 'עוני ומחסור במזון ובמי שתייה'. במקומות השלישי והרביעי דורגו 'טרור בין-לאומי' ו'עימותים מזויָנים'. 'משבר כלכלי' הגיע אל המקום החמישי ^[16]. בשנת 2009 נערך סקר דומה בקרב אותה אוכלוסייה ותוך שימוש בכלים זהים, אך המציאות כבר לא הייתה זהה: במהלך אותה שנה התפשט המשבר הכלכלי, שהתחיל בארה"ב, לרחבי העולם. משמעויותיו ניכרות גם בתוצאות הסקר: 'משבר כלכלי' עלה בדירוגו למקום השני, ואילו 'התחממות גלובלית' ירדה בדירוגה אל המקום השלישי ^[17]. ממצאים דומים עולים גם מסקרים נוספים שהראו כי בנוכחות מצוקה כלכלית, דירוג הבעיות הסביבתיות נמוך משמעותית ^{[14, 19]}.

הממצאים האלה מעלים כמה שאלות: ראשית, לו הסקר היה נערך בישראל, איזה מקום היו תופסות בעיות סביבתיות? שנית, מהו הקשר בין עמדות והתנהגויות סביבתיות לבין מיקומן בדירוג?

שאלות אלה חורגות מגדר העניין האינטלקטואלי והופכות לעניין מהותי לנוכח המשבר הסביבתי המתעצם ^{[18, 33]}, הדורש שינוי בדפוסי ההתנהגות האנושיים ומַעבר להתנהלות סביבתית יותר ^[30]. כדי לחולל את השינוי הרצוי, יש להבין את המנגנונים המשפיעים על עמדות ועל התנהגות בהקשר הסביבתי. 

מידת החומרה שמייחס הפרט לבעיות סביבתיות היא אחד הגורמים המשמעותיים המשפיעים על עמדות ועל התנהגות סביבתית ^[8]. מגמות השינוי שהודגמו במחקר האירופי הראו כי החומרה שמייחס הפרט לבעיה הסביבתית היא יחסית, ותלויה, בין היתר, בקיומם של איומים קיומיים אחרים, שאינם בהכרח קשורים לסביבה, וכך להשפיע, בעקיפין, על העמדות כלפי הסביבה. 

בישראל נמצאות בעיות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות תדיר על סדר היום הציבורי. נוכחותן של בעיות אלה עלולה להאפיל על נוכחותן של בעיות הסביבה ולפגוע בהתייחסות אליהן. על אף ייחודה כמדינה מערבית הנמצאת תחת איום ביטחוני מתמשך ^[12], נושא זה טרם נחקר בישראל. המחקר הנוכחי מבקש להשלים מקצת מן הפער בתחום.

רקע תאורטי – תפיסת האיום הסביבתי

תפיסת האיום מוגדרת כשיפוט סובייקטיבי של טיב הסכנה וחומרתה ^[28], והיא מושפעת, בין היתר, מתיאורים מדעיים וטכניים של הסכנה וממגוון גורמים פסיכולוגיים וחברתיים, בהם ניסיון קודם, רגש, דמיון, אמון, ערכים ותפיסת עולם ^{[26, 29]}. ישנם חוקרים המציעים כי תפיסת האיום הסביבתי צריכה להימדד באופן יחסי לתפיסת האיום של בעיות אחרות הנמצאות על סדר היום הציבורי ^[27], וכי המידה שנושא מסוים מטריד בה את הפרט משפיעה על המידה שבה יוטרד מנושא אחר ^[15]. במציאות היום-יומית, משאבי הפרט (זמן, אנרגיה, כסף וכיו"ב) ואפילו המשאבים הרגשיים והקוגניטיביים שלו ^[21] מגבילים את יכולתו לפעול בכל התחומים בו-זמנית. דבר זה מאלץ אותו לקבוע סדר עדיפויות בנושאים החשובים לו כדי לפעול בהתאם. אדם יכול להביע דאגה רבה לנושאים רבים באותו זמן, אך פעולת הדירוג מאלצת אותו לבחור מבין הנושאים השונים את החשובים לו ביותר, ומשקפת באופן מהימן יותר את המציאות ואת ההחלטות ההתנהגותיות הנגזרות ממנה ^[13]. רוב המחקרים שבדקו את השפעת האיום הסביבתי על ההתנהגות הסביבתית נעשו בארצות, שבניגוד לישראל, אינן חשופות באופן תדיר לאיומים קיומיים בולטים אחרים. 

רקע תאורטי – תפיסת האיום הסביבתי בהקשר הישראלי

מדינת ישראל נמצאת במצב ייחודי בהיותה מדינה מערבית, המעורבת בסכסוך אלים ובמאבק מתמשך על קיומה. לתפיסת האיום הקיומי של ישראלים יש בסיס עמוק אף יותר, מאחר שהיא מבוססת לא רק על חוויית הסכסוך עם הערבים, אלא גם על הזיכרון הקולקטיבי של ההיסטוריה היהודית. המצב הביטחוני מאיים על הישראלים לא רק כציבור, אלא גם כפרטים: רבים מהם השתתפו בפעולות צבאיות והפכו לקורבנות של אלימות, באופן ישיר או עקיף ^[10]. 

תפיסת האיום הביטחוני בישראל מתבטאת גם בחלוקת המשאבים הלאומית: כ-15% מתקציב המדינה מופנה לצורכי ביטחון. אין עוד מדינה בעולם שבמשך כל שנות קיומה הוציאה על ביטחון נתח כה גדול מן התוצר. לשם השוואה, ארה"ב מוציאה רק 4% מן התוצר הלאומי שלה על ביטחון ^[1]. עובדה זו מעידה באופן מעשי על העמדת האיום הביטחוני בראש סדר העדיפויות בישראל, ועל תפיסתו כבעיה המרכזית שמאיימת על קיומה של החברה הישראלית, לפני כל סוגיה אזרחית. ואכן, מרכזיות השיח הביטחוני בחברה הישראלית, הממוקד בנושאי הביטחון כמרכיב הדומיננטי של הדאגה הקיומית בחיים בארץ, דוחקת לעתים את האפשרות לקיים שיח בנושאים חברתיים-אזרחיים כגון השיח הסביבתי, שאינו נתפס כבעל ערך קיומי לפרט ^{[2, 4]}.

מחקרים שעסקו עד היום בתפיסת האיום הסביבתי בכלל, ובישראל בפרט, הציגו את הבעיות הסביבתיות במנותק מההקשר הכללי או ממשרעת הבעיות האחרות המאיימות על הקיום ועל הרווחה של הפרטים במדינה ^{[5, 6]}. המחקר הנוכחי מתייחס לנושאים הללו באופן ישיר, ובוחן את ההשערה כי גם אם נשאלים מייחסים חומרה גבוהה לאיום הסביבתי, בהידרשם לבטא את מידת החומרה של האיום הסביבתי באופן יחסי לאיומים אחרים, ובמיוחד לנוכח האיום הביטחוני, קטנה החומרה הנתפסת של האיום הסביבתי. כמו כן, תיבחן ההשערה כי מי שתופס את האיום הביטחוני כחמור יותר – ייטה לייחס חומרה נמוכה יותר לאיום הסביבתי, דבר שיתבטא גם ברמות נמוכות יותר של מוכנות להקרבה למען הסביבה, בעמדות ובהתנהגויות פרו-סביבתיות.

שיטה

מערך המחקר

המחקר הוא מתאמי וכולל משתנים בלתי תלויים – מידת האיום הנתפס ודירוג האיומים – ומשתנים תלויים – עמדות כלפי סביבה, מוכנות להקרבה למען הסביבה והתנהגות סביבתית. 

המדגם הוא מדגם נוחות שנאסף באינטרנט באמצעות רשימות התפוצה של אוניברסיטאות שונות ודרך מכרים. 363 נבדקים השלימו את השאלון באופן אנונימי, ללא קבלת תמריץ עבור המענה. מטבעו של מדגם הנוחות, הוא אינו מתיימר לייצג אוכלוסייה כלשהי, אך הוא כן מאפשר את בדיקת דגמי הקֶשר בין המשתנים השונים. 

הכלים

שאלון תפיסת איום פותח בעזרת מחקר מקדים שמספר מצומצם של נשאלים נתבקשו לכתוב בו את כל הנושאים והבעיות המהווים איום, קטן כגדול, על ישראל. כלל התשובות שהתקבלו סווגו לתשע הקטגוריות הבאות (אין חשיבות לסדר הצגתן, שהשתנה משאלון לשאלון): 1. המצב הביטחוני (מלחמה באזורנו, הפגזות יישובים, פיגועים, טרור וכד'); 2. מצב הביטחון הפנימי (אלימות גוברת, עלייה ברמת הפשיעה); 3. המצב החברתי (סכסוכים ופערים בחברה הישראלית, למשל עניים/עשירים, חילוניים/דתיים, יהודים/ערבים, שמאל/ימין); 4. פגיעה באיכות הסביבה (זיהום אוויר, איכות המים, לכלוך וכד'); 5. אסונות טבע (רעידות אדמה, שיטפונות, שרֵפה); 6. המצב הכלכלי (משבר כלכלי, אבטלה); 7. התחממות כדור הארץ; 8. ירידה ברמת החינוך וההשכלה; 9. פגיעה בדמוקרטיה ושחיתות פוליטית.

הפרק הראשון שעסק בתפיסת האיום (באופן בלתי תלוי) היה מורכב מתשעה היגדים (לצפייה בשאלונים עם ההיגדים נא לפנות לכותבות המאמר), שכולם מתייחסים לאותה שאלה: 'עד כמה את/ה מוטרד/ת מכל אחד מהנושאים הבאים?'. כל נשאל התבקש לציין על סולם ליקרט בן 5 דרגות עד כמה הוא מוטרד מכל אחד מהנושאים שלעיל (1 = לא מוטרד כלל, 5 = מוטרד מאוד). נשאל יכול היה לציין שהוא מוטרד באותה המידה מכל איום ואיום. 

החלק השני עסק בתפיסת האיום הסביבתי ביחס לאיומים אחרים, בתנאים שמחייבים ברֵרה. כאן התבקשו הנשאלים לבחור מבין תשעת הנושאים שצוינו לעיל, את הנושא שלתפיסתם הוא האיום החמור ביותר על מדינת ישראל, לאחר מכן את האיום השני בחומרתו, ולאחר מכן את האיום השלישי. 

להלן יפורטו המשתנים הסביבתיים שנבדקו. עמדות כלפי הסביבה נמדדו על-ידי 6 פריטים (α של קרונבך =0.73 ). לדוגמה: "לדעתי חשוב לצמצמם בצריכת מוצרים כדי לשמור על הסביבה", או "לדעתי חשוב מאוד לחסוך במים בישראל". נכונות להקרבה למען הסביבה נמדדה על-ידי 7 פריטים (α=0.79). לדוגמה: "אני מוכנ/ה לוותר על נסיעות כדי לחסוך בצריכת אנרגיה" או "אני מוכנ/ה לשלם מחיר גבוה יותר עבור מוצרים שהם ידידותיים לסביבה". דיווח על התנהגות סביבתית נמדד על-ידי 6 פריטים (α=0.70). לדוגמה: "אני מקפיד/ה לאסוף עיתונים וניירות משומשים ולהביא אותם למכלי איסוף למִחזור" או "אני חוסכ/ת במים בשימוש ביתי (למשל: סוגר/ת את הברז בזמן צחצוח שיניים או הדחת כלים). עבור כל אחד מההיגדים המופיעים למעלה התבקש הנשאל לציין את מידת הסכמתו עם ההיגד על סולם בן 5 דרגות מ-1 (לא מסכים כלל) ל-5 (מסכים מאוד).

תוצאות

את המחקר השלימו 363 נבדקים, בגילאים 74-20 (ממוצע 32.2, סטיית תקן 12), רובם המוחלט יהודים. כפועל יוצא משיטת הדגימה היה המדגם מוטה: צעיר, חילוני ומשכיל, בעל שיעורי הצבעה גבוהים ביחס לאוכלוסייה הכללית בישראל למפלגות הירוקים ולשמאל. טבלה 1 מציגה את ממוצעי תפיסת האיום עבור כל אחד מתשעת הנושאים שהוצגו בפני הנשאלים. הנושא המטריד ביותר בעיני הנשאלים היה הירידה ברמת החינוך וההשכלה. מיקומו היה גבוה באופן מובהק מעל יתר הנושאים. את שלושת המקומות הבאים (בלי הבדל מובהק בינם לבין עצמם) תפסו הפגיעה באיכות הסביבה, הפגיעה בדמוקרטיה והנושא החברתי. האיום הביטחוני, הפנימי או החיצוני, נמצא כמטריד פחות את הנשאלים. המצב הכלכלי מטריד עוד פחות מהמצב הביטחוני ואת תחתית הרשימה סגרו התחממות כדור הארץ ואסונות טבע. טבלה 2 מראה כי כאשר מתבקשים הנשאלים לדרג את הנושאים, המצב הביטחוני נתפס כחשוב ביותר, ואילו הנושאים הסביבתיים כאחרונים בחשיבותם.

טבלה 1

תפיסת החומרה של בעיות שונות המאיימות על רווחת הפרט בישראל

בדיקת מתאמים פשוטים בין כל הרמות של תפיסות האיום העלתה כי קיים קשר חיובי ומובהק בין כל הציונים של רמות המוטרדות של המשיבים בכל הנושאים, תופעה המתאפשרת מאופיו ה"פתוח" של השאלון. ההסבר לתופעה הוא שאנשים שמדווחים כי הם מוטרדים יותר מנושא מסוים ייטו גם לדווח על היותם מוטרדים יותר גם מכל נושא אחר ^[28]. מכיוון שחשדנו, שהמידה שאדם מוטרד בה באופן כללי עלולה להיות משתנה מתערב, בדקנו את הקשר בין תפיסות האיום תוך פיקוח על תפיסת האיום הכללית, המתבטאת בממוצע תפיסות האיום של כל הנושאים, למעט האיום הסביבתי והביטחוני. מטריצת המתאמים המופיעה בטבלה 3 מדגימה את המתאמים החלקיים. מאחר שברצוננו למקד את הדיון ביחס בין האיום הסביבתי לביטחוני, מובאות כאן רק תפיסות האיום הביטחוני לעומת האיום הסביבתי. 

טבלה 2

התפלגות הנושאים החשובים ביותר המאיימים על ישראל (363=n)

טבלה 3

מתאמים חלקיים בין משתני המחקר

דיון

מטרת המחקר הייתה לבחון כיצד מושפעות עמדותיו והתנהגותו הסביבתית של הפרט מתפיסת האיום הסביבתי, הן כמשתנה העומד בפני עצמו הן כמשתנה המוצג על רקע האיומים הקיומיים האחרים במדינה. 

ממבט בטבלה 1 ניתן לומר כי באופן כללי אנשים חשים מוטרדים במידה בינונית עד רבה מהנושאים השונים שהוצגו בפניהם. הירידה ברמת החינוך וההשכלה נתפסת כבעיה המטרידה ביותר, אחריה בעיות הנוגעות לאיכות הסביבה, לשמירת הדמוקרטיה ולמצב החברתי. ארבעת הנושאים האלה נתפסים כמטרידים יותר מהמצב הביטחוני או הכלכלי. ממצא זה, כשלעצמו, עשוי היה להעיד לכאורה על כך שלפחות בקרב הנשאלים נתפס הנושא הסביבתי כנושא בעל חשיבות גבוהה, שעשוי להתבטא במקום גבוה בסדר היום הציבורי. אלא שבטבלה 2 מסתמנת תמונה שונה לגמרי; כשנדרשו הנבדקים לדרג את האיומים לפי מידת חומרתם, האיום הסביבתי כלל לא נכנס לדירוג במרבית המקרים, וזאת בניגוד לאיום הביטחוני שנכנס לדירוג של מרבית הנבדקים ואף דורג במקום הראשון בשליש מהמקרים. כנראה תפיסת החומרה של בעיות הסביבה במצב שאין צורך לבצע בו החלטה 'כלכלית' ולקבוע סדר עדיפויות, שונה מתפיסת החומרה של בעיות הסביבה במצב המחייב דירוג. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מחקרים אחרים שמראים כי כאשר על הפרט לדרג ולבחור בנושא אחד מקרב כלל הנושאים המטרידים אותו, האיום הסביבתי נדחק לתחתית הרשימה ^{[13, 14]}. ההסבר לכך הוא ששאלון הבחירה התלוי מדמה את המציאות באופן מדויק יותר משאלונים פתוחים ולא-תלויים, שכן בחיי היום-יום עלינו לבחור באופן בלתי פוסק באילו מטרות להשקיע את המשאבים שלנו, הן ברמה הפרטית הן ברמה הציבורית ^[27].

הפסיכולוגיה האבולוציונית טוענת כי איום קרוב תמיד ידחק איום שהשלכותיו רחוקות יותר ^[31]. ניתן להניח כי האיום הביטחוני נתפס כקרוב יותר אל הפרט, בזמן ובמרחב, מאשר האיום הסביבתי ^[23], ועל כן ממצאי שאלון הבחירה אינם מפתיעים. הסבר ברוח דומה ניתן למצוא בתיאוריית הצרכים של מאסלו, פסיכולוג חברתי, שהציע כי שאיפותיו של אדם, תפיסת עולמו והתנהגותו מונעות על-ידי הדחף לספק סדרה של צרכים אוניברסָליים. סדרה זו בנויה בצורה היררכית ומתוארת באמצעות "פירמידת הצרכים" של מאסלו ^[24]. בתחתית הפירמידה מצויים הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים, שכל עוד הם אינם מסופקים, נדחקים שאר הצרכים הקיומיים. במקום השני בהיררכיית הצרכים מופיע הצורך בביטחון, והאיום עליו דוחק כל איום אחר מתודעת האדם. במעלה הפירמידה נמצאים הצורך להשתייך והצורך באישור חברתי, ובראש הפירמידה נמצא הצורך במימוש עצמי. התאוריה של מאסלו מעלה את השאלה: היכן ממוקמים האיום הסביבתי או איום ההתחממות הגלובלית בפירמידת הצרכים? במילים אחרות, איזה צורך קיומי מספקות התנהגויות פרו-סביבתיות? מחקרים מַרְבִּים לנתח את ההתנהגויות הסביבתיות במסגרת מודלים של אלטרואיזם, אמפתיה והתנהגות פרו-חברתית ^[20]. לפי מודלים אלה, הדאגה לסביבה נתפסת כ"מותרות" יחסית ליתר הדאגות הקיומיות, והציפייה היא שרק לאחר סיפוקם של צרכים בסיסיים יותר יהיה ניתן להפנות משאבים (כסף, זמן, אנרגיה) לדאגה לסוגיות שהן מטבען פחות אישיות ויותר חברתיות וסביבתיות ^[10]. מאסלו מציין כי חשיפה לאיום ביטחוני קיצוני ומתמשך מביאה לחיים שמטרתם הכמעט בלעדית היא השגת ביטחון ^[23]. בהקשר המקומי, בתודעה של הציבור הישראלי בולטת תחושת איום קבוע ומתמשך לעצם קיומו. במצב זה, צפויה הגברה של הנטייה לבחור לטפל באיומים קרובים ומידיים על פני איומים בעלי השלכות מעורפלות יותר, במגוון תחומים אזרחיים ^[9]. כך טוענות גם נאמן-אברמוביץ וכץ-גרו ^[4]; הן גורסות כי תפיסה של הסביבה, כנושא מרכזי וכחלק ממערכת ערכים, המקנה לצרכים החברתיים והסביבתיים חשיבות גדולה אף יותר מלצרכים החומריים, עדיין לא חלחלה למודעות הציבור הישראלי. ואכן, השוואה בין ממצאי המחקר הנוכחי לממצאי סקרים בין-לאומיים ^[13] מראה כי ממוצע הדאגה לסביבה נמוך יחסית אפילו למדינות מתפתחות, וכן כי אחוז נמוך במיוחד של נבדקים מדרגים את האיום הסביבתי במקום הראשון (נמוך אף מהודו, מקסיקו וטורקיה). למותר לציין כי נושאי הסביבה לא נתפסים בקרב אזרחים משכילים בישראל כנושא ביטחוני, בניגוד לעולה מחלק מהספרות המחקרית הטוענת שנושאי הסביבה צריכים להיתפס כנושא ביטחוני ^[7].

מן הספרות עולה כי רמת החומרה שבה נתפס האיום הסביבתי היא אחד המנבאים המשמעותיים להתנהגות סביבתית ^{[9, 20, 23]}, וגם במחקר הנוכחי ניבאה רמה זו בצורה משמעותית את העמדות, המוכנות להקרבה וההתנהגות הסביבתית. עם זאת, מצאנו שככל שאדם תופס את המצב הביטחוני כחמור יותר, הוא יהיה מוטרד פחות מהנושא הסביבתי, דבר שיתבטא גם בנכונות מופחתת להקריב עבור הסביבה ולהתנהג בהתאם. במילים אחרות, מי שדירג את האיום הביטחוני בראש הרשימה, דיווח על רמה נמוכה יותר באופן משמעותי של התנהגות סביבתית משאר האוכלוסייה. מן העבר השני, מי שדירג את האיום הסביבתי בראש, דיווח על רמה גבוהה משמעותית של התנהגות סביבתית.

לסיום, ניתן לטעון, ובצדק, כי אופיו הייחודי של המדגם אינו מאפשר הכללה של מסקנות המחקר לגבי האוכלוסייה בישראל. יש להניח שלו נעשה המחקר על מדגם מייצג של האוכלוסייה, טבלה 1 הייתה נראית אחרת – עם ממוצע דאגה לסביבה נמוך יותר מזה שהתקבל במחקר זה, וגם נמוך יותר יחסית לממוצעי הנושאים האחרים. עם זאת, ההטיה במדגם זה מאפשרת הכללה שהיא בבחינת "קל וחומר": במדגם זה שיעור שוחרי הסביבה והמשכילים גבוה בהרבה משיעורם באוכלוסייה. באופן פרדוקסלי, הטיה זו רק מחזקת את המסר של המחקר, שהרי אם עבור "שוחרי הסביבה" – כאשר עליהם לבחור אילו נושאים מטרידים יותר מאחרים –נדחק הנושא הסביבתי לתחתית רשימת הנושאים המדאיגים, מה תהיה התמונה במדגם מייצג? לא נותר אלא לשער כי בקרב נשאלים שאינם בהכרח שוחרי סביבה, ייתפס האיום הסביבתי כחמור עוד פחות.

השלכות המחקר

במישור התאורטי מספק המחקר הסבר אפשרי להבדלים בין אנשים וקבוצות במשתנים סביבתיים, ומחזק את הידע המחקרי העוסק בקשר בין תפיסת איום להתנהגות סביבתית – תחום שטרם נחקר דיו. נוסף על כך, זו הפעם הראשונה שמחקר כזה נערך בישראל, ובכך הוא עשוי להתוות דרך למחקרים נוספים שיעסקו בהשפעת תפיסת האיום הביטחוני על דחיקתם של נושאים אזרחיים שונים ובהם הסביבה. בהבנה זו יש עניין מיוחד בעת האחרונה לנוכח עלייתה של המחאה החברתית, שכללה לראשונה ניסיון משמעותי להעלות נושאים אלה לסדר היום הציבורי ^[3].

במישור היישומי – כדי לבנות תכניות הסברה והתערבויות חינוכיות יעילות, יש להתייחס להשפעתם הניכרת של מצבי חוסר יציבות ואיום. הצגת ההשלכות הקרובות של האיום הסביבתי על הפרט, והדגשת חומרתו, עשויות להיות יעילות. עם זאת, אסטרטגיה של הפחדה אינה בהכרח מומלצת, בהתחשב באפקט השלילי של הסברה מסוג זה ^[25]. אפשרות אחרת קשורה לממצא כי הבלטת נורמות פרו-סביבתיות ומתן הכוונה לפעולה ברורה ויעילה, עשויים להעלות התנהגות פרו-סביבתית דווקא במצב של איום ^{[22, 32]}. הדגשת ההשלכות של פעולה סביבתית על הפרטים בקהילה, הבלטת הערכים הסביבתיים כערכים מלכדים ומקובלים ומתן מידע ברור לגבי פעולות פשוטות ויעילות, עשויים להעלות את שיתוף הפעולה דווקא בקרב אוכלוסיות הנמצאות במצב של איום וחוסר יציבות, כדרך יעילה להפחתת תחושת החרדה.

לסיכום, המחקר הנוכחי מציע הסבר לַעניין הנמוך בהתנהגות סביבתית בישראל, כתחום שנדחק מסדר היום לנוכח האיום הטמון במצב הביטחוני. יחד עם זאת, עולות ממנו שאלות רבות, המזמנות מחקרים נוספים שייערכו בקרב מדגם מייצג ויתרמו להבנה עמוקה יותר של הגורמים המשפיעים על התנהגות סביבתית במצבי איום. הבנה כזו תסייע בהתאמת דרכי פעולה שיתחשבו במציאות הביטחונית המעורערת בישראל, ושיקדמו התנהגות פרו-סביבתית, למעננו ולמען הדורות הבאים.