חוק האריזות – קשיים ביישום מדיניות מהפכנית

יוני 2012, גליון 2, (עמ' 187-197)



-
הדפס PDF שלח לחבר



חוק האריזות - קשיים ביישום מדיניות מהפכנית

טל שוחט, קובי דר, גיל ליבנה, מיכל איתן, גלעד אוסטרובסקי, מלה גירשטיין

 

אריזות הן חלק בלתי נפרד מהרוב המוחלט של המוצרים שכולנו צורכים על בסיס יומי. בעוד הביקורת על תרבות הצריכה מתייחסת לנחיצותם של רבים ממוצרי הצריכה, הרי שלרוב, מסיימות האריזות של אותם המוצרים את תפקידן מיד עם הגעתן לצרכן. משקל האריזות שנעשה בהן שימוש בישראל מוערך במיליון טון בשנה - עד 30% מתוכם ממוחזרים, והיתר מוטמנים. הכמות הגדולה של האריזות והגיוון בחומרי האריזה יוצרים אתגרים סביבתיים משמעותיים, כגון התכלות משאבי טבע בשל השימוש המוגבר בחומרי גלם, הגדלת צריכת האנרגיה הנדרשת לייצור ולשינוע של אריזות ומוצרים ארוזים, ותרומתן של אריזות לזרם הפסולת הכללי.

חוק האריזות (החוק להסדרת הטיפול באריזות, התשע"א-2011), שאמור להביא לכך שעד סוף העשור ייפסק בישראל הנוהג של הטמנת אריזות, נחקק ברוח העיקרון של 'אחריות יצרן מורחבת' (Extended Producer Responsibility - EPR) - מדיניות שמטרתה לגרום ליצרנים להפנים את העלויות החיצוניות השליליות של המוצרים והשירותים שהם מוכרים. בהתאם להשקפה זו, אם רק יישאו יצרנים בעלות הכלכלית של הטיפול בפסולת שהם מייצרים, יהיה להם תמריץ כלכלי לצמצם את כמות הפסולת ואף לעבור לייצור בשיטות שאינן מייצרות זיהום.

חוק האריזות נועד להקטין את ההשפעה השלילית של אריזות חד–פעמיות (מזכוכית, מנייר, מקרטון, ממתכת, מפלסטיק או מעץ) - לצמצם את כמות האריזות המיוצרות, לעודד שימוש חוזר בהן ומִחזור של מרכיביהן ולהפחית את הכמות המוטמנת של פסולת האריזות. החוק מטיל על כל יצרן ויבואן את האחריות למִחזור 60% ממשקל האריזות הנמכרות על–ידיו. בשל ריבוי היצרנים והיבואנים, מחייב אותם החוק להתאגד ב'גוף מוכר' (כגון תאגיד ת.מ.י.ר שהוקם לשם כך) ולממן את פעילותו בהתאם לאריזות המשויכות לכל יצרן/יבואן (על פי משקלן, סוגן, והאפשרויות למחזרן). על הרשויות המקומיות מטיל החוק אחריות להפרדה של פסולת האריזות מכל שאר הפסולת, לאיסופה ולפינויה למִחזור - כאשר אופן הביצוע ייקבע על–ידי כל רשות מקומית - וזאת במימון תאגיד ת.מ.י.ר, בהתאם להסדרים שייקבעו בין התאגיד לבין כל רשות מקומית.

לחוק האריזות יש פוטנציאל לחולל מהפכה של ממש באופן הטיפול בפסולת הביתית בישראל. לצד הפיכת פסולת האריזות ממטרד למשאב, יש במימוש החוק פוטנציאל גדול למשק בדמות יצירת שוק מקומי של תעשיות מִחזור. דווקא בשל הפוטנציאל הרב הטמון בחוק, מצאנו לנכון להתייחס כבר בשלב זה - כשנה וחצי לאחר חקיקתו (ינואר 2011), וכשנה לאחר המועד שנקבע לתחילת היישום (יולי 2011) - לתמונת המצב העדכנית ולמכשולים הרבים העומדים בפני הצלחתו. לדוגמה, מתוך כ–4,000 יצרנים, התאגדו עד כה קצת יותר מ–250 במסגרת ת.מ.י.ר; מתוך 255 רשויות מקומיות, רק 10 חתמו על הסדרי מימון ההפרדה והפינוי מול תאגיד ת.מ.י.ר; על אף ההערכה כי יהיה צורך בכ–20 מפעלים חדשים, מפעלי מִחזור חדשים עדיין אינן מוקמים.

המשתתפים בשולחן הדיונים סוקרים את הקשיים ביישום החוק, כל אחד מזווית מבטו, ולעתים מתוקף תפקידו, ומציעים כיוונים ליישום מוצלח שלו. 


התאמת צעדי המדיניות של המשרד להגנת הסביבה לקידום המִחזור

 

טל שוחט

מנהלת אגף אריזות, המשרד להגנת הסביבה

tal@sviva.gov.il

 

חקיקת החוק להסדרת הטיפול באריזות הוא אחד הצעדים המשמעותיים לכיוון יישום מדיניות שממוקדת בהתייעלות, ושרואה במשק מערכת סגורה מבחינת החומרים והמשאבים הנכנסים אליה והיוצאים ממנה. מטרת חוק האריזות, המיישם את עקרון האחריות המורחבת של היצרנים, היא להקטין את ההשפעה השלילית של אריזות ופסולת אריזות על הסביבה על-ידי צמצום כמות הפסולת הנוצרת ומניעת הטמנתה. הוא נועד להביא לשינוי אמִתי בטיפול בפסולת בישראל בכל שלבי הטיפול. ליישום החוק נדרשים שיתוף פעולה מלא ושותפות אמִתית של השלטון המרכזי, השלטון המקומי והתעשייה. 

על היצרנים והיבואנים הוטלה חובה לטפל בפסולת האריזות ולעמוד ביעדי מִחזור. היצרנים והיבואנים, באמצעות גוף מוכר שהוקם לצורך קיום חובותיהם, יממנו לרשויות המקומיות את הטיפול בפסולת האריזות המופרדת בתחומן. 

על הרשויות המקומיות לקבוע הסדרי הפרדה, איסוף ופינוי של פסולת אריזות. הסדרי ההפרדה המומלצים כוללים לפחות שני פחים, האחד פח לשאריות מזון (פסולת פריקה ביולוגית) והשני פח יבש לשאר הפסולת, לרבות אריזות. הרשות המקומית יכולה לבחור להוסיף פח אריזות או לקבוע הסדר הפרדה לזרמים נוספים (פלסטיק, קרטון, ועוד), וכך תופרד הפסולת למרכיביה השונים באופן יעיל שיאפשר ניצול מרבי של חומרי הגלם למִחזור. הפרדה במקור תביא לכך שכל אזרח ייקח חלק פעיל בהפרדת הפסולת כבר בביתו. מעורבות זו תביא לכך שכל צרכן יהיה מודע להשפעת הבחירות הצרכניות שלו על כמות הפסולת הנוצרת, ויש לקוות כי ינקוט צרכנות נבונה יותר שתפחית קנייה מיותרת היוצרת פסולת. יצוין כי המשרד להגנת הסביבה, באמצעות הקרן לשמירת הניקיון, מסייע ל-31 רשויות ליישם הפרדת פסולת במקור בסכום של כ-350 מיליון ₪, וכן מסייע להקמת מתקנים למיון ולמִחזור בסכום של כ-250 מיליון ₪.

חוק האריזות מקנה למשרד להגנת הסביבה כלים רבים לאכיפת החוק, לרבות אפשרות להטלת עיצומים כספיים גבוהים הן על רשויות מקומיות הן על יצרנים ויבואנים שלא ממלאים את חובותיהם. לאחרונה (אמצע מאי 2012) נשלחו התראות לפני הוצאת עיצומים ל-281 יצרנים ויבואנים שטרם התקשרו עם הגוף המוכר. על אלה שלא יתקשרו עם הגוף בעקבות ההתראה יוטל עיצום כספי של 150,000 ₪. על רשויות מקומיות שטרם קבעו הסדר הפרדה ושלא התקשרו עם הגוף המוכר תוטל אכיפה במהלך קיץ 2012, מיד לכשיסתיים סבב ההסברה של המשרד בכל הרשויות. 

לצורך יישום החוק הוקם במשרד אגף אריזות, שתפקידו לוודא כי החוק ייושם. על פי חוק האריזות, נדרשים היצרנים והיבואנים לדווח למשרד להגנת הסביבה על חומרי האריזה ועל הכמויות ששווקו בכל שנה. נתונים אלה מצטרפים לדיווחים על כמויות הפסולת המתקבלים מאתרי ההטמנה, מתחנות המעבר וממפעלי המִחזור, ויוצרים מאגר מידע חכם באשר לחומרים המשווקים, לכמויות הפסולת ולאופן הטיפול בה, שיאפשר את התאמת צעדי המדיניות בכל עת לצורך קידום המִחזור. 

ברור כי הדרך לא קלה, ובמיוחד לא בצעדים הראשונים שהמסגרת החדשה לטיפול בפסולת נבנית בהם. כל רשות מקומית נדרשת להכין תכנית לטיפול בפסולת שתתאים למאפייני הרשות ולתושביה, וליישם את התכנית תוך הצבת מכלים להפרדה במקור ופעילות הסברה לתושבים באשר לדרך השלכת סוגי הפסולת השונים. יש להתאים התקשרויות חוזיות עם קבלני הפסולת כך שהפסולת תפונה בהתאם להסדר ההפרדה שקבעה הרשות, ובו בזמן יש להתקשר עם הגוף המוכר. 

בהכנת התכנית והחישובים הכלכליים בכל רשות מקומית יש לזכור כי חוק האריזות מעביר את אחריות המימון של פסולת האריזות המופרדת - מהרשות המקומית אל התעשייה. יחד עם העלייה בהיטל ההטמנה המשולם בגין כל טון פסולת מוטמן (מכ-70 ₪ לטון כיום ועד ל-90 ₪ לטון, לפני הצמדה, בשנת 2015), תביא ההפרדה במקור ברשות המקומית, תוך תקופה קצרה אם לא באופן מיָדי, לחיסכון גם בטיפול בשאר הפסולת ולעלייה באיכות הסביבה של כולנו. 


 

חוק האריזות - יישום העיקרון 'אחריות יצרן מורחבת' על-ידי היצרנים והיבואנים

 

קובי דר

מנכ"ל תאגיד מִחזור יצרנים בישראל בע"מ (ת.מ.י.ר)

Kobi@TMIR.org.il

 

חוק האריזות שעבר בכנסת בינואר 2011 הוא חוק סביבתי המבוסס על יישום עיקרון של 'אחריות יצרן מורחבת'. עיקרון זה, המטיל את האחריות לעלויות הסביבתיות הנגרמות עקב ייצור מוצרים, על היצרנים המייצרים אותם, הטיל על יצרנים ועל יבואנים של מוצרים ארוזים לשוק הישראלי חובות דיווח ועמידה ביעדי מִחזור של חומרי האריזה השונים שבהם הם משתמשים. 

לאור חובות אלה, פעלו היצרנים והיבואנים הגדולים בישראל, יחד עם התאחדות התעשיינים בישראל, להקמת חברת ת.מ.י.ר - תאגיד מִחזור יצרנים בישראל בע"מ (חל"צ - חברה לתועלת הציבור). תאגיד מִחזור זה יקיים, על-פי חוק האריזות, את חובות החוק עבור כלל היצרנים והיבואנים בישראל. לפני כחצי שנה, ב-1.12.2011, קיבלה ת.מ.י.ר את ההכרה לפעול כ'גוף מוכר'. 

יעדי המִחזור בחוק האריזות, חוק שמבוסס על התחיקה האירופית בתחום, גם הם מתכנסים ליעדי המִחזור האירופיים. החל בשנת 2011 ועד לשנת 2015, בקצב הולך ועולה, על התעשייה והמסחר בישראל לפעול בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות בישראל ועם תושבי המדינה, ולהנחיל הרגלי הפרדת פסולת בבתי התושבים, שיאפשרו הגעה ליעדי המִחזור (טבלה 1).

 טבלה 1

התקשרות עם רשויות מקומיות 

על פי חוק האריזות, כל רשות מקומית מחויבת לקבוע וליישם הסדרים להפרדה במקור, שבמסגרתם תופרד הפסולת שנזרקת על-ידינו, האזרחים, לפחי האשפה. עוד מחויבת הרשות המקומית לקבוע הסדרי איסוף של פסולת האריזות שהופרדה במקור ולדאוג לפינויה לתחנות מעבר ומיון, שם תטופל פסולת האריזות ותועבר למִחזור.

כפי שכבר צוין לעיל, הרשות המקומית והגוף המוכר מחויבים להתקשר ביניהם בהסכם שנוסְחוֹ אוּשר על-ידי המשרד להגנת הסביבה, ולפיו הגוף המוכר יממן את ההסדרים שתקבע הרשות המקומית בכל מה שנוגע לפסולת האריזות. פסולת האריזות שתיאסף תועבר לידי הגוף המוכר, והגוף המוכר יהיה אחראי למִחזור פסולת האריזות שתגיע לרשותו. 

חשוב להדגיש כי תנאי מרכזי לעמידת הגוף המוכר ביעדי המִחזור הוא כי הרשויות המקומיות יקבעו ויישמו את ההסדרים שלעיל ביחס לפסולת האריזות, וכן ינקטו בפעילות הסברה ואכיפה כדי לוודא את שיתוף הפעולה של האזרחים ביישום הסדרים אלה. 

בימים אלה פועלת ת.מ.י.ר לקידום התקשרויות עם רשויות מקומיות אשר מיישמות הסדרי הפרדה לפסולת אריזות בתחומן על פי אמות המידה להסדרי הפרדה, כפי שהוגדרו על-ידי המשרד להגנת הסביבה בתנאי ההכרה של ת.מ.י.ר, ומפורסמים באתר האינטרנט של המשרד. עד כה חתמה ת.מ.י.ר על הסכמים עם 10 רשויות מקומיות שמתכננות ליישם עד סוף השנה הסדרי הפרדה בכ-150,000 משקי בית (מעל חצי מיליון תושבים).

יישומו של הסדר הפרדה בתחומי הרשות המקומית הוא מהלך הנדרש על פי החוק. קצב יישום החוק ברשויות המקומיות נדרש להיות מהיר ביותר כדי לאפשר ליצרנים וליבואנים לעמוד ביעדי החוק. עם זאת, יש לזכור כי מדובר במהלך מורכב הדורש הצבת תשתיות, חינוך והסברה, הקצאת אמצעי אכיפה נאותים ונגישות למתקני קצה שיטפלו בפסולת המופרדת. 

כיום יש בישראל מספר מצומצם של מתקני קצה לטיפול בפסולת אריזות מופרדת. קולות קוראים שפרסם המשרד להגנת הסביבה להקמת מתקנים כאלה אמורים לספק מענה לצורך זה.


התקשרות עם יצרנים ויבואנים

כדי לקיים את חובות המימון המוטלות על הגוף המוכר, עליו להתקשר עם יצרנים ויבואנים שחובות חוק האריזות חלות עליהם. יצרנים ויבואנים אלה חייבים במימון כל ההוצאות של ת.מ.י.ר. נכון להיום התקשרה ת.מ.י.ר בהסכם עם מעל ל-250 חברות. החברות הללו מדווחות על כ-250,000 טון אריזות בשנה שהוכנסו על-ידן לשוק, וזאת כאשר משקלן של כלל האריזות שמגיעות לשוק הישראלי בשנה מוערך על-ידי ת.מ.י.ר בכ-750,000 טונות. נתונים אלה מתעדכנים מדֵי יום, עת יצרנים ויבואנים נוספים מצטרפים לת.מ.י.ר, כפי שנדרש מהם על פי חוק האריזות.


 

קשיי הרשויות המקומיות ביישום חוק האריזות


גיל ליבנה [1, 2]

[1] יו"ר ועדת איכות הסביבה בשלטון המקומי

[2] ראש המועצה המקומית שוהם

gil@shoham.muni.il

 

חקיקת חוק האריזות היא מהלך בעל חזון, שיש לו היבטים סביבתיים, כלכליים וחברתיים. החוק, המבוסס על המסגרת הנורמטיבית - 'אחריות יצרן מורחבת', מטיל על היצרנים ועל המשווקים את האחריות למימון של הטיפול בפסולת האריזות שיצרו ושיווקו ושל מִחזוּרה, כמו בשאר אומות העולם המערבי. השלטון המקומי תמך ביוזמת החקיקה לכל אורך הדרך, ובירך את השר להגנת הסביבה, ח"כ גלעד ארדן, על הצלחתו באישור החוק. 

החוק יוצר יחסים כלכליים ותפעוליים חדשים בין כלל הגורמים המעורבים: הרשויות המקומיות, היצרנים והמשווקים, מפעילי תחנות המעבר ומתקני הקצה והמשרד להגנת הסביבה. עבור הרשויות המקומיות מדובר במהפכה של ממש בתהליכי הטיפול בפסולת הביתית: החל מהפרדה במקור במשקי הבית, דרך שינוי והכפלה של מערכי האצירה ופינוי הפסולת ועד להקמת מערכי מיון ומִחזור בתחנות המעבר ובמתקני הקצה. 

מטבע הדברים, השגת יעדי החוק מחייבת שינוי הרגלים בקרב הציבור, שיתוף פעולה הדוק ומאוזן בין היצרנים והמשווקים באמצעות תאגיד ת.מ.י.ר לבין הרשויות המקומיות, ומעורבות צמודה של המשרד להגנת הסביבה ביישום החוק. 

כשנה לאחר כניסת החוק לתוקפו, נפתחו פערים (צפויים למדי) בין האידֵאל שבחוק לבין המציאות בשטח. אמנה להלן את עיקר הסיבות לפערים אלה:

הסכם ההתקשרות - על פי החוק, ההתקשרות החוזית שבין הרשות המקומית לבין תאגיד האריזות המאושר - ת.מ.י.ר - תיעשה על פי 'הסכם לדוגמה', שאושר על-ידי השר להגנת הסביבה. מבחינת השלטון המקומי, ההסכם שאושר מקפח את הרשויות המקומיות, ולדעתי אף סותר את כוונת המחוקק. החוק מעניק סמכויות רחבות לרשויות לקבוע את ההסדרים להפרדת פסולת האריזות. לעומת זאת, ההסכם מנוסח כך ששיקול הדעת להסדר "הראוי" נקבע על-ידי התאגיד, וכולל מבחר מצומצם של חלופות. לדוגמה, אם רשות מקומית מחליטה על הפרדה במקור של שלושה זרמים, יבש/רטוב/אריזות, הרי שעל פי ההסכם, התאגיד רשאי לקבוע את סוג האריזות שייאספו בפח האריזות, והוא נושא בעלויות של זרם זה בלבד. כלומר, עלות הטיפול ביתר האריזות המושלכות לפח היבש מוטלת על הרשות המקומית. הלכה למעשה הולכת ומתגבשת מציאות של "אחריות יצרן מצומצמת" החלה רק על אריזות בנות-מִחזור, שהטיפול בהן כדאי לתאגיד מבחינה כלכלית. 

ייקור משק הפסולת העירוני - במהלך מעשה החקיקה הצהירו גורמי המשרד להגנת הסביבה שחוק האריזות עתיד לחסוך לקופת הרשויות המקומיות כסף רב, באמצעות המימון שיזכו לקבל מהיצרנים עבור הטיפול באריזות. בפועל, תהליך חילוץ האריזות מתוך כלל הפסולת הביתית מחייב את הרשויות המקומיות ליצור מערכי נפרדים וכפולים של אצירה ופינוי, ונוסף על כך - לממן את המיון של כלל הפסולת היבשה בתחנות המעבר. תהליכים אלה מובילים לייקור משק הפסולת העירוני בכ-30% בממוצע [1]. השיפוי שמציע תאגיד ת.מ.י.ר, מחושב לפי טון אריזות לאחר מיון בתחנת המעבר, ולא לפי נפח פסולת האריזות כפי שנמדד במקטע הפנים עירוני, והוא רחוק מלכסות את תוספת ההוצאה לרשויות בגין יישום החוק. לכן לא בכדי, כשנה לאחר כניסת החוק לתוקפו, רק מספר רשויות בודדות התקשרו עם התאגיד. 

לוחות זמנים - היצרנים מחויבים בעמידה ביעדים המתפרסים על פני מספר שנים, ואילו הרשויות המקומיות מחויבות בקביעת הסדרים ובחתימה על הסכמים מיומה הראשון של כניסת החוק לתוקף. משמעות הדבר היא חיוב הרשויות המקומיות בהשקעה ראשונית, הכוללת בינוי, אצירה, שינוי מערך הפינוי, חינוך הסברה ואכיפה - כל זאת ללא מקור תמיכה מלא לאותה השקעה ובתנאי אי-ודאות גדולים.

לסיכום, יישום מוצלח של החוק מחייב השגת מספר תנאים בסיסיים: 

א. תקצוב כלל הרשויות המקומיות על-ידי קרן הניקיון או על-ידי מקור ממשלתי אחר, לצורך מימון של הקמת תשתיות ההפרדה במקור ושל פעולות חינוך והסברה. על קרן הניקיון למנף את הכנסותיה העתידיות והמובטחות מהיטל ההטמנה לצורך קידום המימון הדרוש בכלל הרשויות. 

ב. חיוב תאגיד ת.מ.י.ר לשפות את הרשויות המקומיות כמתחייב מאחריותו בחוק, כדלקמן: במקטע הפנים-עירוני - תשלום עבור הוצאות האצירה ופינוי פסולת האריזות המחושב לפי נפחן היחסי בזרם היבש; במקטע החוץ-עירוני (תחנות המעבר) - תשלום מלוא ההוצאה העודפת בגין תהליכי המיון וחילוץ האריזות מכלל הפסולת בזרם היבש. 

ג. הקצאת משאבים ויוזמה ממשלתית לתכנון ולהקמה של תחנות מעבר ממיינות בפריסה ארצית ולשדרוג מערכי המיון באלה הקיימות. 

ד. מעל לכול - חינוך הציבור ויצרני האריזות למשק אריזות בר-קיימא.      


מקורות

[1] גיל י ולזר ז. 2011. המהלך המשולב של המשרד להגנת הסביבה לטיפול בפסולת: בחינת משמעויות תקציביות לרשויות המקומיות. עבור מרכז השלטון המקומי. www.masham.org.il/NewsPaperKey/Documents/meshulav%20ver4.pdf. נצפה ב–3 במאי 2012.


 

תעשייה ממאדים, רשויות מקומיות מנוגה, תעשיית מִחזור מצדק וציבור משבתאי

 

מיכל איתן

יועצת לאסטרטגיות קיימות

mi.eitan@gmail.com


ברב-המכר הפופולרי של ג'ון גריי, "גברים ממאדים ונשים מנוגה", טוען גריי כי ההבדל העצום בין גברים לנשים ובעיות התקשורת ביניהם נובעים מהעובדה כי כל אחד מהמינים הגיע מעולמות שונים, ולכן לעתים בן מין אחד איננו מבין מדוע בן המין השני אינו מגיב כמוהו לסיטואציות שונות. לשיטתו של הספר - הבדלי ה"שפות" הם שעומדים בבסיס רבות מהמחלוקות ומאי-ההבנות.

המשרד להגנת הסביבה הציב בשנים האחרונות את נושא הטיפול בפסולת כאחד מהתחומים המרכזיים על סדר היום שלו, וזאת לאור התחזית על פיה בשנת 2020 צפויות המטמנות הקיימות בישראל להתמלא עד אפס מקום. חוק האריזות הוא אחד המכשירים העיקריים שיצר המשרד כדי להסדיר את תהליכי העבודה של היצרנים והיבואנים האחראים להכנסת האריזות (שהופכות מהר מאד לפסולת) לשוק. לצורך קידום הנושא יצר המשרד מגוון של כלים ומכשירים שייתנו תמריצים לרוב בעלי העניין הקשורים לתחום האשפה ויתגמלו אותם: 

א. החוק מטיל חובות תשלום, מִסים ואפילו אחריות פלילית על נושאי משרה בקרב היצרנים והיבואנים שלא ימלאו אחר הוראות החוק.

ב. את הרשויות המקומיות, האמונות על איסוף הפסולת, מבקש המשרד לעודד על-ידי ייקור דמי ההטמנה ויצירת תמריצים כלכליים חיוביים, כמו מענקים שונים, שאמורים להביא להתגייסות הרשויות למאמץ להפרדת פסולת וליצירת מערך איסוף נפרד ויקר לפסולת רטובה ויבשה.

ג. מנגנוני השוק החופשי וההזדמנויות הכלכליות אמורים לגרום לכניסתם של גורמים בשוק הפרטי שיזהו את ההזדמנויות הכלכליות הטמונות בצורך במיון האשפה לחומרים השונים וליצירת שוק חדש, שלא קיים עדיין, למוצרים ממוחזרים.

הציבור, שהוא אולי השחקן החשוב ביותר במערך הגורמים שאמורים להביא להצלחת החוק, בולט בהיעדרו מרשימה זו. נראה שמקבלי ההחלטות סבורים שבציבור קיימת מודעות סביבתית מפותחת עד כדי כך, שרק אי-הימצאותה של תשתית מתאימה להפרדה מונעת ממנו לבצע אותה. 

הצלחתו של חוק האריזות, שהוא המורכב מכל הכלים שהוזכרו, תלויה במגוון פעולות שונות של השותפים השונים שהוזכרו לעיל. היעדר מוכנות מלאה של אחד מחלקי מערך הדומינו שיצר החוק תגרום בהכרח למצב שבו יעדי החוק לא ימומשו במסגרת הזמן שנקבעה בחוק. היעדר יכולת של הציבור להפריד את הפסולת הביתית שלו, למשל, או היעדרם של מפעלי מיון ומִחזור, עלולים להביא להאטת התהליך ואף לעצירתו. בימים קריטיים אלה של תחילת ההטמעה, יצר המשרד תמריצים נפרדים לכל שחקן, שאינם תלויים זה בזה. כך נוצר מצב שבו, בדומה למגדל בבל, מופנית אנרגיה עצומה לניסיונות שונים של יצירת מערכי שיתופי פעולה ושפה משותפת בין השחקנים השונים, במקום להפנותה להשגת המטרה, השאפתנית כל כך, של 60% מִחזור בשנת 2016. חוסר בשפה משותפת וראייה לא מתואמת של האתגרים העצומים, תגרום לכך שמאמצים כנים ורבים של גופים בעלי כוונות טובות עלולים ללכת לכיוונים שונים. כך לדוגמה, נתינת חופש פעולה מלא להחלטה על שיטת הפרדת האשפה לרשויות המקומיות השונות, ומתן מנעד שלם של אפשרויות - החל מהפרדה לשני זרמים (רטוב ויבש) וכלה בהפרדה מלאה לסוגי החומרים השונים בבית האזרחים - עלולה לגרום לחוסר הלימה בין מפעלי המיון שיקים המגזר הפרטי ובין רמת המיון של הפסולת שתגיע אליהם.

הסתמכות על התאוריה הקפיטליסטית הקלָסית של ה"יד הנעלמה", שלפיה תועלת מֵרבית של כל אחד מהשחקנים במערכת תביא לתוצאה הטובה ביותר, וכי השוק יסתדר בצורה מיטבית ללא תכנון מרכזי, מתבררת במקרה של חוק האריזות כבעייתית, בלשון המעטה. כדי שהמנגנון המורכב של השחקנים השונים יתוזמר, יתואם ויעבוד בהרמוניה, אין זה מספיק לקבוע כלים פרטניים. כדי שתעשייה ממאדים, רשויות מקומיות מנוגה, תעשיית מִחזור מצדק וציבור משבתאי יוכלו להשיג כל אחד את מטרותיו הוא, יש ליצור בראש ובראשונה את השפה המשותפת ואת ההבנה לצרכים של השותפים האחרים כדי שבשנת 2020, השנה שבה צפויות המטמנות הקיימות בישראל להתמלא עד אפס מקום, נגיע לרמת מִחזור שתאפשר לנו המשך חיים נוחים בארץ הזו.


 

אין מנוס מהפעלת סנקציות כדי להפסיק את גרירת הרגליים 

גלעד אוסטרובסקי

ראש תחום פסולת ומִחזור, אדם טבע ודין

gilado@adamteva.org.il

 

חוק האריזות הוא נדבך חשוב במדיניות הפסולת של ישראל, ואנו באדם טבע ודין גאים על שיזמנו את החוק וסייענו רבות בתהליך חקיקתו. החוק מאמץ תפיסות מתקדמות של ניהול פסולת בכך שהוא מיישם את עקרון האחריות המורחבת של היצרן ומטיל את האחריות למימון האיסוף, המיון והטיפול באריזות על היצרנים ועל היבואנים של המוצרים הארוזים. תפיסה זו נובעת מההבנה שנקודת המינוף לשינוי בהרכב האריזות ובכמותן נעוצה בעת הורתן, קרי אצל היצרנים. 

בנקודת זמן זו, כשנה לאחר שהחוק היה אמור להתחיל להיות מיושם, יש שלוש סיבות עיקריות להתמהמהות ביישומו, שלצד כל אחת מהן מונח פתרון זמין:

א. נקודת ההשקה בין היצרנים לרשויות המקומיות - על פי החוק, על היצרנים מוטלת החובה להתקשר עם רשויות מקומיות (באמצעות תאגיד המִחזור ת.מ.י.ר) כדי לבצע את הסדר האיסוף שהרשויות מחויבות לבצעו. כל אחד וחובתו הוא. אולם בשל מחלוקות כלכליות על גובה התשלום שישלמו היצרנים לרשויות בעבור איסוף האריזות, מתעכב היישום. בהיעדר הסכמה, מעמיד החוק אפשרות לקביעת התעריפים על-ידי ועדת מחירים בניהולו של משרד האוצר. הפנייה לוועדת המחירים גזלה זמן יקר, וכאשר פסקה זו את פסוקה הוברר לכול שחזרנו לנקודת המוצא, ועדיין נותר הצורך במשא ומתן בין הרשויות ליצרנים. במצב זה, כאשר הצדדים מתחפרים בעמדותיהם ולא מזדרזים לבצע את המוטל עליהם בחוק, על השר להגנת הסביבה להניף את המקל שניתן לו - להפעיל את סמכויותיו ולהטיל עיצומים כספיים ואמצעי עונשין אחרים הקבועים בחוק. מדובר במהלך הכרחי שיבהיר לכולם: חסל סדר גרירת הרגליים. 

ב. הצורך ביישומו של הסדר לאיסוף האריזות יחד עם התכנית להפרדת הפסולת לשני זרמים - לאור הדגש שנותן המשרד להגנת הסביבה לתכנית ההפרדה לשני זרמים, הרשויות אינן בטוחות איזו שיטת איסוף תיתן מענה לשתי הדרישות יחדיו. השאלה המרכזית שעומדת כיום על הפרק היא אם להעמיד "זרם שלישי", כלומר פח נוסף המיועד לאיסוף אריזות וחומרים נוספים בני-מִחזור, או שמא להסתפק בשני זרמים: רטוב ויבש, והאריזות יחולצו מתוך הזרם היבש במתקני המיון.

מבוכת הרשויות המקומיות בעניין זה נובעת מהעיכוב ביישומו של חוק האריזות, מהיעדר ניסיון קודם, ומכך שהמשרד להגנת הסביבה לא נקט גישה נחרצת בעניין. 

הניסיון האירופי מלמד ש"הזרם היבש" איננו כה יבש, ולא ניתן להתבסס עליו לאיסוף אריזות, בגלל שיעור המזהמים הגבוה והפגיעה באיכות החומרים המופרדים באופן מכני. מתוך ניסיון זה ולאור הכרת המציאות בארץ, אני סבור שעמידה ביעדי המִחזור דורשת איסוף נפרד של אריזות הן במוקדי איסוף הן במשקי הבית, לפי הדגם הכללי הבא: קרטון ונייר נאספים בנפרד במוקדי איסוף ובמשקי בית; זכוכית נאספת בנפרד במוקדי איסוף; פלסטיק ומתכת נאספים כ"זרם שלישי" במוקדי איסוף ובמשקי הבית. 

נוסף על כך, יש לזכור שיישומן של תכניות ההפרדה במקור לשני זרמים יארך מספר שנים, ואילו יישומו של חוק האריזות נדרש כבר עתה. לפיכך, קביעת הסדר לאיסוף אריזות שיהיה מבוסס על ה"זרם היבש" כזרם שמתוכו ימיינו את האריזות, אינו מעשי בקנה מידה רחב בשנים הקרובות, ולכן קביעה כזו תחבל בהצלחת חוק האריזות ותגרום לעיכובים נוספים ביישומו. 

ג. התנהלות תאגיד המִחזור - כמעט חצי שנה חלפה מאז שתאגיד המִחזור הוכר רשמית, בדצמבר 2011, ולמרות זאת יצרנים ויבואנים רבים לא טרחו לחתום עמו הסכם, כפי שהם מחויבים בחוק. התמהמהות זו איננה מקובלת, ועליה להיפתר באמצעות הפעלת יד תקיפה של המשרד להגנת הסביבה. 

פה ושם נשמעת הטענה כאילו אצה הדרך בחקיקת החוק ובהחלתו, ואולי בכך נעוצים הקשיים ביישומו. טענה זו מופרכת מעיקרה. אדם טבע ודין פרסמה עבודת מחקר בנושא עוד ביוני 2008, וחודש לאחר מכן הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק הפרטית. בשנת 2009 הוכנה הצעת החוק הממשלתית, ובכל אותו זמן נערכו דיונים והחלו ההכנות. ביוני 2010 עברה הצעת החוק הממשלתית קריאה ראשונה, ובינואר 2011 אושרה בקריאה שנייה ושלישית. מועד תחילת היישום נקבע ל-1 ביולי 2011. פרק זמן של שלוש שנים לדיונים, להכנות ולהיערכות הוא סביר לגמרי. 

סיכומו של דבר, חוק האריזות הוא מהלך רצוי ובעל תועלת רבה, והוא יניב חיסכון כלכלי לרשויות המקומיות בכל אופן איסוף שהן יקבעו. לוח הזמנים ויעדי המִחזור הם סבירים וניתנים ליישום. על המשרד להגנת הסביבה לפעול בנחרצות ובתקיפות ולגרום לשותפים בביצוע החוק למלא את חובתם ולהיכנס לשלב היישום בהקדם, ויפה שעה אחת קודם.


 

טיפול בפסולת אריזות במתקנים למיון ולמִחזור - החוליה הסוגרת את המעגל

 

מלה גירשטיין

AkaMala , ייעוץ לניהול של פסולת ומשאבי מים 

mala@akamala.com

 

בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי המדיניות שמקדם המשרד להגנת הסביבה. על דגלו חרט "אפס הטמנה", ובתקופה קצרה יחסית הצליח לקדם חוקים חדשים (ויש עוד הנמצאים בשלבי חקיקה), ובהם חוק האריזות והעלאת היטל ההטמנה. ביטוי לכך ניתן גם לראות בתמריצים כספיים הניתנים ל"רשויות מקדימות" עבור הפרדת הפסולת הביתית לשני פחים ובגידול בכמות מתקני האיסוף של הבקבוקים והקרטון המפוזרים בשכונות. סוף סוף מסתמן שינוי במפת הטיפול בפסולת במדינת ישראל. אך משום מה, נוצר הרושם שאם נפריד את הפסולת בבתים (משימה מורכבת בפני עצמה) ובמכלי האיסוף - עמדנו במטרה. קל לשכוח שהפסולת שהפרדנו צריכה להגיע למתקני המיון והמִחזור (שבשפה המקצועית נקראים "מתקני הקצה") שעדיין לא קיימים, ובלעדיהם אין משמעות להפרדת הפסולת הנעשית על-ידי התושבים. 

 

מי אחראי להקמת מתקני הטיפול בפסולת?

החוק מטיל 'אחריות יצרן מורחבת' על יצרני האריזות, על תעשיינים ועל יבואנים, הכוללת הפרדה בבתים, מיון, מִחזור והשבת הפסולת (הפקת אנרגיה ממנה). משימה זו עומדת בפני תאגיד ת.מ.י.ר, הפועל בשם יצרני האריזות לצורך עמידה ביעדי החוק. משימה לא פשוטה עומדת בפני התאגיד.

זרם פסולת האריזות מורכב מחומרים שונים. כדי שניתן יהיה למחזר את הפסולת, כלומר להשתמש בחומרי הפסולת כחומר גלם לייצור מוצרים חדשים, נדרשים שני תהליכים עיקריים: מיון והפרדת החומרים שמרכיבים את הפסולת; עיבוד כל חומר כשלב מקדים לשימושו כחומר גלם. שני התהליכים מתבצעים במתקנים או במפעלים ייעודים.


האם קיימות תשתיות מתאימות (מפעלי מיון ומתקני מִחזור) לטיפול בפסולת אריזות?

לפי היעדים שמציב החוק, יש למחזר בכל שנה 60% מפסולת האריזות, כ-600,000 טון אריזות. כיום ניתן לטפל במתקני המיון בארץ באחוזים ספורים מפסולת האריזות, מהסיבה הפשוטה שעדיין אין מספיק מתקנים כאלה. רוב הפסולת הביתית, המכילה גם את האריזות, מוטמנת כיום באתרי הטמנה, ורק כ-13% מתוכה ממוחזרים. 

אחת המגבלות הקשות שמעמיד החוק היא לוחות הזמנים. אמנם העלייה ביעדי המִחזור נעשית באופן מדורג לאורך השנים, אך כבר השנה יש לטפל בכמות לא מבוטלת של אריזות, ו-2015 היא שנת היעד לטיפול בכל הכמות שנקבעה! 

הקמת מפעל היא תהליך שיכול להימשך מספר שנים, וכולל תכנון, קבלת אישורים והקמה בפועל. עם כל הנכונות והרצון הטוב של משרדי הממשלה, הניסיון מורה כי קבלת היתרי בניה ו/או שינוי ייעוד קרקע עשויים להימשך מספר שנים. לפיכך, רב הספק באשר לעמידה ביעדי החוק.


ובכל זאת, האם נצליח לעמוד במשימה הזאת? 

המטרה המרכזית של החוק היא לצמצם את כמות הפסולת הכללית ולמנוע את הטמנת הפסולת הנותרת. החוק מטיל עונשים וקנסות על אי-עמידה ביעדים שנקבעו, אך מה לגבי עידוד ותמריצים? 

בעיניי, המדד להצלחה אינו מסתכם בעמידה בלוחות הזמנים ובמספרים. באמצעות פיתוח מנגנונים מתאימים נוכל לייצר מפסולת חומרי גלם שיחליפו את השימוש שאנו עושים במשאבי הטבע ההולכים והמתכלים. מתן תמריצים לתעשיינים (כן, אלה המייצרים פסולת אריזות) שישתמשו בחומרים ממוחזרים לייצור המוצרים שלהם ו/או שישתמשו בחומרי פסולת מעובדים שניתן לשרוף אותם כאמצעי לאנרגיה חלופית, יפַתח ביקוש לשימוש בטכנולוגיות ובשיטות מתקדמות לטיפול בפסולת.

חוק האריזות הוא אחד הסמנים החשובים לשינוי שקורה בנושא הטיפול בפסולת בארץ. הוא מערב גורמים שונים שנדרשים לשאת באחריות הטיפול בפסולת, והבולטים בהם הם יצרני האריזות, התעשיינים והיבואנים שחלה עליהם 'אחריות יצרן מורחבת'. האחריות החשובה ביותר של כל המעורבים היא להבין שמדובר בהזדמנות לביצוע שינוי סביבתי שראשיתו בשינוי תפיסתי. לצורך כך מומלץ להתחיל בשינוי האופן שאנו מגדירים בו פסולת. בוויקיפדיה מוגדרת פסולת: "פסולת, אשפה או זבל הם חומרים ומוצרים בלתי רצויים, שיש להיפטר מהם". נכון להיום יש בפח שלנו אוצרות רבים שיכולים להחליף משאבי טבע שהולכים ואוזלים. הגיע הזמן לתת לפסולת ערך משמעותי יותר . 


 





רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel