אקולוגיה וסביבה

התשתית והפריסה של צה"ל בנגב – השפעות סביבתיות

5 בפברואר, 2012

"חמור נשאר חמור". אדיש למסוק שמעליו. התמונה זכתה בתחרות 'צה"ל והסביבה בעין המצלמה', 2010 | צילום: פאול פלטניק, באדיבות המשרד להגנת הסביבה


תקציר

כיום נמצא צה"ל כמעט בכל מקום בנגב. נוכחות זו החלה כבר בימי מלחמת העצמאות בשנת 1948 באזור באר שבע ומול קווי המגע עם הצבא המצרי, ובהמשך השנים הלכה והתרחבה לממדיה הנוכחיים. במאמר זה, המבוסס על ידע שנצבר במשך השנים בשדה התכנון והמחקר, מוצגים ההיבט הגאוגרפי של השטחים שצה"ל משתמש בהם לתשתית פיזית או לשטחי אש בנגב וההשלכות הסביבתיות הנובעות משימוש זה. הפריסה הגאוגרפית של הנוף הצבאי על צורותיו השונות אינה אחידה, וניתן לזהות בה מספר אזורי משנה. המאמר מציג את התפתחות הנוף הצבאי בזמן ובמרחב מאז הקמת המדינה ועד ימינו, את המאפיינים הנוכחיים של הפריסה והתשתית, את ההיבטים של שמירה על ערכי טבע ונוף, את המהלך הנוכחי להעברת מחנות למטרופולין באר שבע ואת ההשלכות הסביבתיות הנובעות ממנו. בסיכום המאמר מוצעים כיוונים להעמקת המחקר והדיון בדומיננטיות צבאית במרחב בכלל ובנגב בפרט, גם תוך השוואה בין אזורי הנגב השונים, בין הנגב לבין חבלי הארץ האחרים, ובין הנגב לבין מקומות אחרים בעולם.

מבוא

צה"ל הוא אחד הגורמים שנמצאים בנגב, פועלים בו ומשפיעים בצורה ניכרת על דמותו. חותם הנוף הצבאי ניכר בכל מרחבי הנגב. בצפון הנגב מצויים "איים" של תשתית צבאית, אך במרבית שטחו המצב הוא הפוך: המרחב הוא צבאי ומצויים בו מובלעות או פרוזדורים אזרחיים. במאמר מוצגים ההיבט הגאוגרפי של השטחים שצה"ל משתמש בהם לתשתית הפיזית שלו בנגב וההשלכות הסביבתיות הנובעות משימוש זה. מאמר זה מבוסס על ידע שנצבר במהלך שנות עבודתי בענף תשתית ופריסה באגף התכנון בצה"ל וכן על עיבוד נתונים ומידע הכלולים במחקר מפורט שנושאו הממד הטריטוריאלי של הביטחון בישראל [1, 2].

שטחי אש ותשתית פיזית 

מבחינת הממד הטריטוריאלי של הביטחון, המרכיב עתיר השטח הוא שטחי האש. גודלם בישראל כ-8,900 קמ"ר, מתוכם כ-7,500 קמ"ר מצויים בשליש שטח המדינה (ללא שטחי הגדה המערבית). כ-6,650 קמ"ר מהם מצויים ברחבי הנגב, על 90% משטחו. בנגב מצויים חמישים שטחי אש והם מתפרסים בשני רצפים שמכתש רמון מפריד ביניהם, כ-4,000 קמ"ר בצפון הנגב, ו-2,650 קמ"ר במרחב מדרום לו. מרבית שטחי האש בנגב הם עתירי גודל, עשרות אלפי דונם כל אחד. הם משמשים לאימון בסיסי ולהכשרת הלוחמים, לתמרון כוחות ממוכנים, לירי ולניסוי תחמושת (טנקים, תותחים, טילים) ולירי ממטוסים. לעתים, לצורך תרגיל על-עוצבתי גדול ולאימון תנועה רציפה, מחוברים שטחים סמוכים לזמן מוגבל. חלק אחר הם שטחים גדולים שכל אחד מהם משתרע על פני אלפי דונם, והם צמודים בדרך כלל לבסיסי ההדרכה ולבסיסי האימונים של יחידות רגלים, שריון, הנדסה, תותחנים ונ"מ. בנגב מצויים גם שטחים בגודל בינוני, כמה מאות דונמים כל אחד, והם משמשים לצורכי מטווחים או לאימוני כשירות מינימליים. 

התשתית הפיזית הבנויה של צה"ל בנגב כוללת כאלף מחנות ומתקנים בגדלים ובצורות שונים, ונכללים בה מחנות, עוצבות, מפקדות, בסיסי הדרכה ואימונים, מתקני המערך הלוגיסטי, שדות התעופה של חיל האוויר, מתקני קשר ומודיעין ועוד. בניגוד לשאר חלקי הארץ, התשתית הפיזית של צה"ל בנגב אינה מבוססת על המחנות שהותיר הצבא הבריטי ששהה בארץ בשנות ה-40 של המאה ה-20. המחנות והמתקנים נבנו לאחר קום המדינה, חלקם בשנים הראשונות ואחרים בהמשך. התשתית הבנויה כוללת גם את תשתיות הסְפר והגבול, ובכללן גדרות מערכת, דרכי גבול, עמדות, תצפיות ומוצבים, מתקני מפקדות ויחידות, שכולם משמשים לפעילות ביטחון שוטף. 

הפריסה הגאוגרפית 

הפריסה הגאוגרפית של הנוף הצבאי על צורותיו השונות אינה אחידה. ניתן לזהות בה חמישה שימושים עיקריים וכן שישה אזורי משנה מצפון לדרום כדלקמן (איור 1): 

  • אזור באר שבע וסביבתה – לאורך כביש באר שבע-משמר הנגב מצוי ריכוז מחנות לוגיסטיים ומפקדות; בעיר באר שבע ובמרכזה ממוקם מתחם מפקדת פיקוד הדרום; ממערב לעיר מצוי שדה התעופה חצרים; מדרום לעיר נמצא ריכוז מחנות לוגיסטיים. 
  • צפון מזרח הנגב – בבקעת ערד בסמוך לשטחי אימונים מצוי מחנה אימונים והדרכה של חטיבת חיל הרגלים. במרכז הבקעה נמצא שדה התעופה נבטים, שנבנה בשנות ה-80 והורחב במחצית העשור הקודם, ומשתרע על עשרות אלפי דונם. מצפון לבקעת ערד, לאורך המורדות הדרומיים של הרי חברון באזור המוגדר מרחב-התפר, נבנתה במחצית העשור הקודם גדר ההפרדה כחלק מהמכלול המקיף את שטחי יהודה ושומרון.
  • מערב הנגב – ליד צאלים מצוי בסיס האימונים המרכזי של זרוע היבשה, בעיקר ליחידות מילואים, והוא נסמך על ריכוז שטחי האש הצמודים אליו בחולות חלוצה, שונרה ועגור. במערב הנגב, מול רצועת עזה, מצוי אזור הגבול של "עוטף עזה" ובו תשתית הגבול ומחנות של יחידות העוצבה המרחבית שעוסקות בפעילות ביטחון שוטף. 
  • צפון הנגב, באזור רמת הנגב ובהר הנגב – באזור זה מצויים בסיסי ההדרכה של יחידות השדה שנסמכים על שטחי האימונים הגדולים הסמוכים. במרחב זה מצויים גם מצבורים לוגיסטיים, מפעל ביטחוני, שדה התעופה רמון ומתקן פיקוח אווירי. המחנות והמתקנים באזור זה מצויים בכמה מקבצים: באזור ירוחם, בצומת משאבי שדה ובאזור מצפה רמון. באזור קציעות מצוי מקבץ מחנות של הדרכה ולוגיסטיקה ובית כלא לאסירים ביטחוניים. בחלק מפסגות ההרים מצויים מתקני תקשורת, מודיעין ובקרה אווירית. באזורים אלה משתרע חלק ניכר מסְפר הגבול עם מצרים, אורכו כ-230 ק"מ, ומצויים בו מחנות המשמשים את יחידות הביטחון השוטף. מראשית שנת 2011 נבנית לאורכו גדר למניעת הסתננות, שעד שלהי שנת 2012 צפוי שתעמוד על תִלה.
  • דרום הנגב – במרחב מדרום למכתש רמון, דרך בקעת מֵישר עבור דרך הנחלים הגדולים (פארן, שיחור, שיזפון וקצב) ועד בקעות עובדה וסיירים, מצויים שטחי אש גדולים שמשמשים בסיסי הדרכה ומתקני ניסויים הצמודים להם. בבקעת עובדה מצוי שדה תעופה שחלקו משמש את התעופה האזרחית הבין-לאומית לאילת. בשוליו המערביים של אזור זה נמשך סְפר הגבול עם מצרים בואכה הרי אילת.
  • מזרח הנגב, בערבה ובאילת – ישנם שני מוקדים של מחנות ומתקנים. הקטן באזור עין יהב והגדול יותר באילת ובסביבתה, ומצויים בו מפקדות, נמל חיל הים ומתקנים לוגיסטיים. בערבה מצויים מספר רצפים של שטחי אימונים באזור נחל צין המזרחי ובשפכי הנחלים פארן וחיון, והם משמשים את חיל האוויר ואת יחידות היבשה. לאורך הערבה מצוי סְפר גבול השלום עם ירדן, ולאורכו ממוקמות מפקדות של היחידות שעוסקות בפעילות ביטחון שוטף. 
איור 1

דגם הפריסה והתשתית הפיזית הצבאית בנגב מתוך אורן ורגב [2]

התפתחות בזמן ובמרחב

דמותה של הנוכחות הפיזית הצבאית בנגב היא תוצר של תהליכים שהתרחשו בנגב מאז הקמת המדינה וממשיכים להתקיים בימים אלה [1, 2]. עיצובה החל כבר בשנות ה-50 והיא נבעה מהתרחשויות רבות, אך עיקרן הנסיבות הביטחוניות, שמטבע הדברים את רובן לא ניתן היה לחזות מראש. היווצרות התשתית הפיזית לא הייתה תוצאה של תכנון סָדור לטווח ארוך אלא הייתה מענה הדרגתי אד-הוק לצרכים ולנסיבות שהשתנו במשך הזמן. היווצרות זו גם לא הייתה מתואמת עם מערכות התכנון הפיזי האזרחיות, ונבעה משתי קבוצות של משתנים ותהליכים. האחת – של משתנים ותהליכים חיצוניים, שמערכת הביטחון קיבלה אותם כנתונים. הכוונה בעיקר לתוצאות טריטוריאליות של עימותים מזוינים, להסדרים מדיניים ולפעילות ביטחון שוטף, ולהתפתחויות במגזר האזרחי. הקבוצה האחרת היא של אלה שהתרחשו בתוך מערכת הביטחון ובמיוחד בצבא, ובכללן החלטות הקשורות למיקום העוצבות לשם מתן מענה מבצעי לאיום הביטחוני, כנובע משינוי בתפיסת הביטחון או משינויים בתורת הלחימה ובתפיסת ההפעלה של צה"ל; משתנים ארגוניים, משתנים תקציביים ועוד. 

התשתית הפיזית בנגב החלה להיבנות בראשית ימיה של המדינה באזור באר שבע והתפשטה בהדרגה דרומה. להלן אבני הדרך העיקריות בהיווצרותה מאז ועד ימינו: 

  • יצירת התשתית הראשונה בשטחים בשליטת צה"ל בימי מלחמת העצמאות בצפון הנגב ובמערבו ובעיקר בעיר באר שבע וסביבתה, תוך התבססות על רכוש נטוש של האוכלוסייה הערבית. 
  • שני העשורים הראשונים בתקופה שבין סיום מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים. בשנות ה-50 היה צה"ל בנגב גם בבחינת החלוץ שהולך לפני המחנה, שסלל כבישים, הקים היאחזויות נח"ל וחינך את בני הנוער [5]. בשנות ה-60 שימש צפון הנגב מרחב תמרון ואימון לצבא שהתכונן למלחמת ששת הימים. בתקופה זו נבנו בעיקר מחנות סביב באר שבע שהגדול והבולט בהם הוא שדה התעופה חצרים. גם באילת ובסביבתה נבנו מספר מחנות. בשני עשורים אלה נקבעו שטחי אימונים בצפון הנגב במרחב שבין באר שבע ועד קו ניצנה – חצבה, ונבנו מספר מתקני אימונים בירוחם, בשבטה ובצאלים.
  • בזמן ההיערכות והפריסה של צה"ל בחצי האי סיני לאחר מלחמת ששת הימים כמעט לא נבנתה בנגב תשתית חדשה. באותה עת שימש הנגב עורף פיקודי, מנהלי ולוגיסטי של העוצבות בסיני. בשנת 1968 נחנך ביה"ס לקצינים במצפה רמון, שבנייתו החלה טרם המלחמה. 
  • במסגרת שיקום צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים, תוך יישום המסקנות והלקחים ממנה (בשנים 1974–1979), הורחבה התשתית הפיזית באזורי באר שבע, משמר הנגב, ירוחם ומצפה רמון. 
  • הפריסה וההיערכות החדשה והרחבה בעקבות יציאת צה"ל מסיני במסגרת מימוש הסכם השלום עם מצרים (בשנים 1979–1982), כולל הרחבת מערך שטחי האימונים בדרום הנגב. 
  • הרחבת התשתית הקיימת, שדרוג הבינוי במחנות ובמתקנים, ובנייה של מספר מחנות באזור ירוחם (בשנים 1989–1993). 
  • ההיערכות המבצעית בנגב המערבי אל מול רצועת עזה עם תחילת המאבק המזוין מול הפלסטינים (בשנת 2000). לאחר מכן, פריסה חדשה לקראת ההתנתקות מעזה (בשנת 2005), ובהמשך ועד ימינו – היערכות מבצעית כמענה לעימות עם תנועת החמאס.
  • מראשית העשור הראשון במאה ה-21, תכנון העברת יחידות ממחנות במרכז הארץ וריכוזן בארבעה מתחמים בצפון הנגב כפי שיוצג בהמשך. 
  • הקמת מכשול פיזי בגבול מצרים (משנת 2010) ומחשבות על הקמת מכשול שכזה גם לאורך הגבול עם ירדן בערבה.

המאפיינים הנוכחיים של הפריסה והתשתית

השלב האחרון והמכריע בעיצוב דמותה של התשתית הפיזית הצבאית שמשפיעה על דמות הנגב עד ימינו, התרחש בראשית שנות ה-80, עם יציאת צה"ל מסיני [1, 3, 7]. בתכנון צורכי הצבא נשקלו לא רק ההיבטים הצבאיים, אלא נלקחו בחשבון גם הצרכים האזרחיים המתוכננים. הנחת המוצא לתכנון הייתה שהנגב הוא עתודת הקרקע הגדולה האחרונה של מדינת ישראל. הצורך בהיערכות הגדולה של צה"ל בנגב והשקעות העתק שהיו כרוכות בה, עוררו ניגודים בין צורכי הביטחון לבין צורכי הפיתוח האזרחי ושימור המשאבים הטבעיים. אף על פי שבעבר התקיימה נוכחות צבאית בנגב ונערכו בו אימונים, הרי שמתכונת הפיתוח שהוצעה עתה עלולה הייתה, בשל גודלה והפריסה הרחבה שתוכננה, להפר את האיזון בין השטחים הפתוחים, שמורות הטבע והמרקם הנקודתי של היישובים לבין המחנות ומתקני הצבא וכן שטחי האימונים והניסויים הגדולים. כדי לאפשר את השילוב בין הפיתוח האזרחי בנגב וכדי למנף את הפיתוח הצבאי גם עבור הפיתוח האזרחי, תואם תכנון הפריסה הצבאית עם הגורמים האזרחיים השונים. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה בתולדות צה"ל שהפריסה, ההיערכות ובינוי התשתית הצבאית, נעשו בעוצמות שכאלה, בשילוב המערכת האזרחית ובתיאום עִמה.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתפס הנגב כשטח המרכזי להתפרסות צה"ל ולאימונים כתחליף לשטחי הפריסה והאימונים הגדולים בסיני, וכמרחב להעתקת כוחות ממנו לצרכים המבצעיים. הנחות העבודה לתכנון התשתית והפריסה החדשות כללו הקמת בתי ספר צבאיים במקומות שיאפשרו אימון מתאים, ניצול יעיל של שטחי האימונים, הסתפקות בשטחים מצומצמים והשגת רמת בטיחות מתאימה לכוחות ולתושבי הנגב; קביעת אתרים למיקום מתקני בקרה, שליטה והתרעה במקומות המועדפים מבחינה גאוגרפית וטופוגרפית ומבחינת תאימות אלקטרו-מגנטית; פריסה מיטבית של המחנות והמתקנים כדי לחסוך בהוצאות של פיתוח, בינוי ואחזקה וכדי לשמור על רמה מבצעית ועל רמת אימון גבוהה תוך בחינת היבטים סביבתיים של מיקום המחנות ושטחי האימונים ומרכוזם; בחינה נופית של מיקום המחנות ופריסתם וההשפעה החזותית על סביבתם הקרובה והרחוקה; יצירת שילוב בין המתקנים הצבאיים והפיתוח האזרחי ואפשרות ליצירת מקבצים צבאיים-אזרחיים משותפים; בחינת האפשרות לשימוש מֵרבי במערכות אזרחיות: הפניית מגורי המשפחות של משרתי הקבע ליישובים אזרחיים סמוכים; מתן מענה מההיבט האדריכלי ומהיבט הנוף והאקולוגיה; מתן תשומת לב לנושאי אקלים ומיקרו-אקלים בכל הקשור לבינוי; מִחזור מבנים, ציוד ומערכות מסיני בתהליך הבנייה. 

הפריסה הצבאית תוכננה כך שלא תפריע לחיי היום-יום ולהמשך הפיתוח האזרחי. בניית התשתית תוכננה כך שתמנע פגיעה בעתודות הקרקע לשימוש אזרחי, ותמנע או תצמצם עד למינימום את הפגיעה בנוף ובאתרים במיקום התשתית ובעבודות להקמתה. בטרם ביצוע עבודות העפר נערכו בשטחי הפריסה והבינוי סקרים ארכאולוגיים, ונעשו פעולות הצלה להבטחת קיום האתרים. התכנון המקדים כלל גם הכנת תכנית פיתוח כוללת, וממנה נגזרו והוכנו תכניות פרטניות. כמו כן, נקבעו המאפיינים להבטחת איכות אתרי האשפה, הפסולת וסילוק השפכים. נבדקו גם השלכות של היווצרות אבק בשטחי האימונים על המחנות, על שדות התעופה ועל היישובים שבקרבתם. התכנון כלל גם צמצום, עד כמה שניתן, של הניגודים האפשריים בשימושי הקרקע הנוגעים לצה"ל ולגורמים האזרחיים, ונקבעו המאפיינים לשימוש אזרחי באתרי טבע ונוף המוקפים בשטחי אימונים. כמו כן, אותרו גזרות חפיפה של יישובים בודדים או מקובצים ליד ובתוך שטחי האימונים, ונקבעו מאפיינים לניצולם בלי שיאבד ייעודם העתידי להתיישבות. כמו כן, סומנו פרוזדורים לצורכי כבישים וקווי תשתיות מים, חשמל, דלק וקשר. 

בשנים 1979–1982 הונח המסד להרחבת התשתית הצבאית בנגב וזאת בהתאם להנחיות ולעקרונות התכנון לעיל. בתקופה זו נבנו מחנות חדשים וגם עוד שלושה שדות תעופה. כמו כן, הורחבה תשתית הבינוי במחנות הקיימים.

נוסף על כך, נסללה ברחבי הנגב מערכת כבישים ודרכים שנועדה לאפשר גישה לאזורי המחנות ולאזורי ביטחון שוטף. הרחבתה כללה שיפור כבישים קיימים וסלילת כבישים חדשים. סלילת הכבישים נעשתה בתיאום עם המערכות האזרחיות, כדי לתת מענה לצרכים הלאומיים האחרים. בסך הכול נסללו כבישים ודרכים באורך של כ-330 ק"מ. הכבישים הקיימים שופצו לצרכים שנבעו מעיבוי הנוכחות הצבאית, אך למעשה תרמו גם לשיפור התחבורה האזרחית. כביש הגבול המערבי מרפיח ועד אילת היה הפרויקט הגדול, העיקרי והמורכב ביותר. עד כמה שהדבר היה אפשרי, נסלל הכביש בתוואי הצמוד לקו הגבול ולחלקים מדרך הפטרולים הישנה. 

שמירה על ערכי טבע ונוף

הנגב הוא המרחב הגדול שבו מתקיים במלוא עוצמתו הניגוד בין הסביבה הטבעית ובין הנוכחות הפיזית של הצבא ובעיקר פעילות האימונים שלו. מחצית משטח שמורות הטבע בנגב מצויה בתחום שטחי אימונים, וכשליש משטחי האימונים מצויים בתוך שמורות טבע. פעילות האימונים אינה עולה בקנה אחד עם שמירת ערכי טבע ונוף. השפעה סביבתית של האימונים יכולה לנבוע מבניית תשתיות כמו יעדים מבוצרים, תלוליות וסוללות. פגיעה בערכי טבע יכולה לנבוע מפגיעה של ירי לסוגיו או מתנועת כלי רכב קרביים, אופניים או זחליליים, הרומסים את פני הקרקע ודורסים בעלי חיים וצמחים ויוצרים בקרקע תוואי לוואי ("קוליס"), ולעתים בגלל השארת אשפה של יחידות (שיירי מזון ואריזות אפסניה) וגם בשל השארת שיירי תחמושת (תרמילים, נְפלים או אריזות ריקות).

עמדת שמירה ישנה ונטושה בגבול ישראל-ירדן | צילום: יצחק גורן

ערב הפריסה החדשה של צה"ל בנגב בראשית שנות ה-80 נעשה במטכ"ל מאמץ לתכנן אותה כך שתמזער את הנזק הסביבתי ותאפשר את המשך שמירת הטבע [1]. רשות שמורות הטבע אף היא חיפשה כל דרך כדי להידבר עם הגורמים הקובעים את התכנון הצבאי ולהביא בפניהם את דעתה על הדרך שבה צריך הדבר להיעשות. התכנית לקביעת שמורות הטבע שהכינה הרשות נשענה על יצירת שטחים רציפים וגדולים. היא הגיעה להבנה עם צה"ל – השארת שטחים נרחבים ורצופים מחוץ למעגל הפעילות, בעיקר שטחים בעלי ערכים חשובים וראויים לשמירה. נוסף על כך, הותאמו סוגי השימוש הצבאי (שריון, חיל אוויר, חי"ר) בשטחים אלה. סוכם שלא ייפגעו אזורי מדבר יהודה, מכתש רמון והר הנגב הגבוה, אגן נחל עשוש, רמת ברק, הרי אילת והערבה הדרומית. נקבע נוהל לעבודה משותפת בכל הקשור לתכנון המחנות והמתקנים ולבנייתם ולסלילת דרכים. קונפליקטים נקודתיים בין צה"ל ובין רשות שמורות הטבע יושבו תוך כדי תיאום. כך נקבעו מעברים לרכב קרבי משוריין בשמורת הנחלים הגדולים (שיזפון וציחור), מיקום מתקנים בהר רמון ובהר חריף ואופן ניצול מעבר ערוד.

בראייה לאחור אפשר לקבוע כי התיאום בין הגופים הצליח למדי. הדבר נבע מכך ששני הצדדים הבינו שאין חלופה אחרת פרט לחיים זה לצד זה תוך ויתורים הדדיים. בדצמבר 1981 הרחיב סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם, את המחויבות של צה"ל לשמירת הטבע. הוא חתם על מסמך (הנקרא "מסמך קותי") ששימש במשך עשור הנחיה בכל הקשור לאימוני צה"ל ולביצוע טיולים בשמורות טבע המצויות בשטחי אימונים. בזמן כתיבת המסמך לא נחזתה עוצמת החיכוך שהתפתח במשך הזמן בין צה"ל לבין רשות שמורות הטבע. לכן במרץ 1992 הפיץ ראש אגף התכנון, האלוף עמרם מצנע, מסמך חדש (הנקרא "מסמך מצנע"), שמטרתו עדכון ההסדרים שנקבעו במהלך העשור הקודם. במרוצת שנות ה-90 לא פחת מספר העימותים בין הגופים, ועוצמתם אף גברה. בשל העימותים עיכב צה"ל הכרזה על שמורות טבע חדשות בתחומי שטחי אימונים ואף מחוץ להן. מציאות זו חייבה דיאלוג חדש. ביוני 2002 חתמו ראש אגף התכנון האלוף גיורא איילנד ומנכ"ל רשות הטבע והגנים אהרן ורדי על מסמך הבנות נוסף, ונוסחו בו מחדש וביתר בהירות כללי הדו-קיום. במסמך סווגו שימושי הקרקע בצורה הבאה: שטחי אימונים שאינם משותפים ושאין בהם שמורת טבע והגבלה על הפעילות במקום; שטחי אימונים משותפים, שמלוא שטחם או חלק ממנו מצויים בשמורת טבע או בגן לאומי, ולפיכך מתחייב שיתוף פעולה ותיאום עם הרשות; שטחים מוכרזים או מאושרים כשמורות טבע או גנים לאומיים, שאינם מיועדים לשימוש צבאי, והשימוש של צה"ל בהם מחייב תיאום עם הרשות ובכפוף להוראותיה. כיום, כדי למזער את הנזקים הנגרמים מהאימונים ומפעילות ביטחון שוטף, מתקיים קשר הדוק בין מפקדות המחנות, מתקני האימונים והמפקדות האזוריות ובין פקחי רשות הטבע והגנים. 

התכנית להעברת יחידות ממרכז הארץ למחנות במטרופולין באר שבע 

במחצית הראשונה של העשור הקודם החלו צה"ל ומשרד הביטחון בתכנון וביישום של מהלך רחב של העברת יחידות ממרכז הארץ למטרופולין באר שבע. מהלך זה זכה לכינוי "העברת צה"ל לנגב" והפך ל"ספינת הדגל" של הממשלות מאז במאמץ הלאומי לפיתוח הנגב. מדובר על הקמת ארבעה מתחמים [1]

  • שדה תעופה חדש שיקלוט את מערך התובלה של חיל האוויר מבסיס שדה בן-גוריון וייבנה בצמוד לשדה התעופה נבטים שנבנה באמצע שנות ה-80. 
  • קריית הדרכה (עיר הבה"דים) שתיבנה בצומת הנגב ויכונסו בה בסיסי הדרכה של המערך תומך הלחימה ושל המערך המנהלתי שיועברו ממחנה צריפין וממחנות אחרים. 
  • קריית תקשוב שתיבנה בפארק תעשיות טכנולוגיות באר שבע בסמוך לקמפוס אוניברסיטת בן-גוריון וירוכזו בה יחידות התקשוב וגם יחידות טכנולוגיות של חיל האוויר. כיום נמצאות היחידות במחנות בצריפין, בגנים ברמת-גן ובמחנות נוספים. 
  • קריית מודיעין שתבנה בליקית, מדרום לצומת שוקת וממערב לעומר, וימוקמו בה יחידות חיל המודיעין שיועברו ממחנה גלילות ומחנות נוספים מאזור תל-אביב.

המטרה בביצוע מהלך זה היא שיפור התשתיות הפיזיות וביצוע שינויים ארגוניים, וזאת תוך פינוי שטחי המחנות באזורי הביקוש במרכז הארץ והשתלבות במאמץ הלאומי של פיתוח הפריפריה ובעיקר צפון הנגב. למהלך זה יש היבטים רבים – לאומיים, כלכליים, יישוביים, תכנוניים, דמוגרפיים, חברתיים, סביבתיים, אדריכליים ועוד, שלא יידונו במסגרת מאמר זה [1, 8]

אחת השאלות שעולות בעקבות תכנון העברת המחנות למטרופולין באר שבע היא אילו היבטים סביבתיים נובעים ממהלך זה. מאחר שהמחנות החדשים ייבנו בסביבה עירונית או בתוך מתקנים קיימים, מעטות הן ההשלכות הסביבתיות הנובעות ממעבר זה. יחד עם זאת, אחד הנושאים המרכזיים שמציגה מערכת הביטחון ושראוי לציין אותו במסגרת זו הוא שהבנייה של המתחמים החדשים תהיה "בנייה ירוקה" ידידותית לסביבה, שתתאים לתקנים המתקדמים והמעודכנים של פיתוח בר-קיימא [6].

הנושא העיקרי בהקשר של ההשלכות הסביבתיות הוא "תרומתו" של מהלך בניית קריית ההדרכה לצמצום ואפילו לביטול המפגעים הסביבתיים של אתר התעשייה רמת חובב, המצוי כתשעה ק"מ מדרום לה. עבודות הכשרת הקרקע והבנייה למימוש מהלך זה עוכבו מרגע הכרזת המהלך בשלהי שנת 2003 ועד מחצית שנת 2010. הסיבה לכך הייתה המאבק הציבורי, הפוליטי, התכנוני והמשפטי הממושך שניהלה עמותת אדם טבע ודין כדי להבטיח את הסרת המפגעים הסביבתיים הנמשכים שמקורם רמת חובב, טרם אכלוס קריית ההדרכה שאמורים לשהות בה כ-11,000 חיילים בו-זמנית [4]

בזמן כתיבת המאמר טרם הושלמה בניית קריית ההדרכה, וממילא לא ידוע אם מפגעים אלה אכן יוסרו. בכל מקרה, מסתבר שבמשך שנים רבות שום "כוח" לא הצליח למזער או לבטל את המפגעים האלה עד המהלך של צה"ל. ימים יגידו אם התקווה אכן התממשה. 

תרגיל אימון של גדוד לוחמי חיל ההנדסה | הצילום באדיבות דובר צה"ל

סיכום

במאמר קצר זה הוצגו התשתית הצבאית של צה"ל בנגב, פריסתה הגאוגרפית, אבני דרך בהתפתחותה, מאפייניה הנוכחיים וזיקתם לסביבה האזרחית, וההשלכות בנושאי שימור ערכי טבע ונוף. התפרסות תשתית צבאית גדולה ורחבה על פני חלק ניכר מהארץ בולטת מאוד בישראל, וזאת לנוכח הצורך של המדינה להחזיק צבא גדול וחזק שייתן מענה לאיומים עליה מראשית ימיה ועד ימינו. בתופעה זו יש ניגוד מובנה בין השימושי האזרחי ובין השימוש הצבאי במשאבי הקרקע, ויש לכך משמעויות רבות [1]

לצה"ל יש נוכחות פיזית רבה במרחב הנגב, אך הוא למד לתת מענה לצרכיו במסגרת היצע האפשרויות מחד גיסא והאילוצים והמגבלות מאידך גיסא. יש דו-קיום בין צה"ל לבין צורכי המגזר האזרחי בכל הקשור לבנייה ולפיתוח, והקפדה, עד כמה שניתן, על שימור שטחים פתוחים, על ערכי טבע, נוף ומורשת ועל הגנה על הסביבה. 

העיסוק האקדמי המחקרי בארץ בתופעה הייחודית של דומיננטיות צבאית במרחב הוא חדש, מתקיים רק שנים אחדות, ומעטים הם העוסקים בו. בשלה העת להרחיב עיסוק זה ולהעמיק את המחקר בשלל הנושאים וההיבטים בכלל ובהשלכות הסביבתיות בפרט. השוואה יכולה להיות כיוון אחר של המחקר וזאת בשלושה היבטים: ניתוח והשוואה של תופעות בין אזורי הנגב, השוואה לאזורים אחרים בארץ והשוואה למקומות אחרים בעולם שממדיהם והתנאים בהם דומים לתנאים בארץ או שונים מהם. 

לסיום, ניתן לקוות שתרומתו של מאמר זה תהיה לא רק בהצגת התופעה על היבטיה השונים אלא גם כגורם שיעורר המשך מחקר ודיון בנושא. 

סיכום ומשמעויות

כמחצית משטח הנגב נמצאת בשימוש צה"ל, ועיקרה שטחי אש. מכאן החשיבות בניתוח פריסת הצבא בנגב, והבנת ההשלכות הסביבתיות הנובעות משימוש זה. כ-75% משטחי האש של צה"ל ממוקמים בנגב, פריסתם הגאוגרפית אינה אחידה, והיא מרוכזת בשישה אזורים.

הנוכחות הפיזית הצבאית בנגב איננה תוצר של תכנון מסודר לטווח הארוך, אלא מענה הדרגתי לצרכים ולנסיבות, הביטחוניות בעיקרן, שהשתנו במהלך הזמן. משנות ה-80 (עם יציאת צה"ל מסיני) חל שינוי והוכנסו הצרכים האזרחיים למערכת קבלת ההחלטות בתכנון צורכי הצבא.

התכנית הנוכחית להעברת יחידות צה"ל מהמרכז לסביבות באר שבע מתמקדת בהקמת ארבעה מתחמים מרכזיים: שדה תעופה, קריית הדרכה (עיר הבה"דים), קריית תקשוב וקריית מודיעין. מטרת התכנית לְפַנות שטחים מבוקשים באזור המרכז, לבצע שינויים ארגוניים פנימיים ולתמוך בפיתוח הפריפריה. צה"ל מתכנן לעשות את הפיתוח הזה באופן בר-קיימא ובשיטות של "בנייה ירוקה". עוד חשוב לציין שמאחורי הסִסמה של מעבר צה"ל לנגב טמון למעשה מעבר למטרופולין באר שבע. מכאן עולה השאלה – האם לכך הכוונה בפיתוח הפריפריה?

במאמר מוצג שינוי גישה בתכנון הצבאי: במקום התמקדות בשימושים הצבאיים בלבד, הוכנסו למערך השיקולים גם השימושים האזרחיים במשאבי הקרקע. שילובם של שימור שטחים פתוחים, ערכי טבע ונוף והגנה על הסביבה בתוך מערך התכנון הצבאי, הוא דבר מתבקש לאור הדומיננטיות הצבאית במרחב הארץ-ישראלי, וָלא – יופר האיזון בין שטחים פתוחים לבין המחנות, המתקנים ושטחי האימונים. המאמר שואף לעורר דיון ועיסוק אקדמי-מחקרי שיתמקד בדומיננטיות הצבאית במרחבי הארץ.

המערכת


  1.  אורן ע. 2009. שטחים מגויסים – היווצרות ההגמוניה של צה"ל על מקרקעי המדינה ועל מרחביה בשנותיה הראשונות (1948–1956). גבעתיים: הוצאת מדף.
  2. אורן ע. ורגב ר. 2008. ארץ בחאקי – קרקע וביטחון בישראל. ירושלים: הוצאת כרמל.
  3. דרמן ע. 1983. הנגב לאחר פינוי סיני – מרחב להיערכות צה"ל או מרחב לפיתוח אזרחי? נופים 17: 55–70.
  4. הלר נ. 2011. הקמת עיר הבה"דים בנגב בראי עקרון הפיתוח הבר-קיימא. תכנון 8(1): 172–189.
  5. זיוון ז. 1998. המעשה והמדיניות הישראלים בנגב הדרומי 1949–1957 (עבודה לתואר דוקטור). ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים.
  6. מנהלת העברת מחנות צה"ל לנגב. ירוקים לסביבה. נצפה ב-24 באוקטובר 2011.
  7. עזרא א. 2008. התמודדות מערכות התכנון – הצבאית והאזרחית – עם עיצוב ופיתוח מרחבי בהדגמה על פריסת צה"ל בנגב במסגרת יישום הסכם השלום עם מצרים (1978–1982) (עבודת התזה, שלב א' דוקטורט – מתמחה למחקר). ירושלים: האוניברסיטה העברית בירושלים.
  8. צפדיה א, אורן ע ולוי י. 2007. דרמת ההדרמה: ההעברה של מחנות הצבא אל מטרופולין באר שבע מנקודת מבט אזרחית. באר שבע: המכון לחקר פיתוח הנגב, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


מאמר זה עבר שיפוט עמיתים


ציטוט מומלץ

אורן ע. 2012. התשתית והפריסה של צה"ל בנגב – השפעות סביבתיות. אקולוגיה וסביבה 3(1): 54–61.
העתק




כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מחקרי סביבה אצלך בתיבה

    מחקרי סביבה אצלך בתיבה


      מאמר זה עבר שיפוט עמיתים





      ציטוט מומלץ

      אורן ע. 2012. התשתית והפריסה של צה"ל בנגב – השפעות סביבתיות. אקולוגיה וסביבה 3(1): 54–61.
      העתק

      תכנים נוספים שעשויים לעניין אותך

      "להבחין בין הפתוח לפיתוח" – הצעת החברה להגנת הטבע לקווי מדיניות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב

      איתמר בן-דוד

      גיליון אביב 2012 / כרך 3(1) / הנגב השטחים פתוחים אינם הפקר, וראוי לשמרם לרווחת יהודים ובדואים כאחד. זה הזמן, לכל הגורמים הנוגעים בדבר, לנקוט גישה של שילוב וחיבור אוכלוסיית הבדואים בנגב למדינת ישראל ולערכיה, ולהעדיף אותה על פני גישת ההפרדה והניכור

      השטחים פתוחים אינם הפקר, וראוי לשמרם לרווחת יהודים ובדואים כאחד. זה הזמן, לכל הגורמים הנוגעים בדבר, לנקוט גישה של שילוב וחיבור אוכלוסיית הבדואים בנגב למדינת ישראל ולערכיה, ולהעדיף אותה על פני גישת ההפרדה והניכור

      גיליון אביב 2012 / כרך 3(1) / הנגב

      נגב בר-קיימא – עם היישובים הבדואיים

      אורן יפתחאל

      גיליון אביב 2012 / כרך 3(1) / הנגב הכרה בכל היישובים הבדואיים אינה פתרון פופולרי בקרב פעילים וארגונים סביבתיים, אך תפיסה הוליסטית יותר של קיימות, המתחשבת במרקם החברתי, בזכויות ההיסטוריות ובערכם של קהילות ויישובים, תוביל בצורה מיטיבה לכינונה של חברה בת-קיימא בנגב, שתושבי האזור כולם ירוויחו ממנה, ואיתם גם הסביבה הטבעית

      הכרה בכל היישובים הבדואיים אינה פתרון פופולרי בקרב פעילים וארגונים סביבתיים, אך תפיסה הוליסטית יותר של קיימות, המתחשבת במרקם החברתי, בזכויות ההיסטוריות ובערכם של קהילות ויישובים, תוביל בצורה מיטיבה לכינונה של חברה בת-קיימא בנגב, שתושבי האזור כולם ירוויחו ממנה, ואיתם גם הסביבה הטבעית

      גיליון אביב 2012 / כרך 3(1) / הנגב

      תרכובות פנוליות שמקורן בשפכי בתי בד מגבירות את קצב הגדילה וההתפתחות של צמחייה הסובלת מעקת מלח

      סארי עאסלה, עביר שחאדה-נאסר, נאדין חליפה, מראם מחאמיד, עדן אגבאריה, איה מחאג'נה, מוחמד מחאג'נה, ראיד אגבאריה, ג'יהאד אגבאריה, עולא דיב, נאיל אבו רעד, אלאא מחאג'נה

      גיליון חורף 2023 / כרך 14(4) פיזור שפכי בתי בד על קרקעות מלוחות עשוי לנטרל את ההשפעה השלילית של מלח על הצומח. כך ניתן לסייע בפתרון שתי בעיות: זרימת שפכים בעלי עומס גבוה מאוד של חומר אורגני לנחלים והמלחת קרקעות

      פיזור שפכי בתי בד על קרקעות מלוחות עשוי לנטרל את ההשפעה השלילית של מלח על הצומח. כך ניתן לסייע בפתרון שתי בעיות: זרימת שפכים בעלי עומס גבוה מאוד של חומר אורגני לנחלים והמלחת קרקעות

      גיליון חורף 2023 / כרך 14(4)
      לראש העמוד