רב–שיח בנושא אחריות תאגידית סביבתית – מרצון או מכוח החוק?

אוגוסט 2011, גליון 3, (עמ' 217-219)


תוכן העניינים
אחריות תאגידית - אוקסימורון?
אחריות תאגידית ככלי המופעל לפי שיקול דעתו של המגזר
שילוב מנגנונים רגולטוריים פרטיים...
אחריות תאגידית - בין אסדרה מחייבת לעצמית
דיווח תאגידי בנושאי איכות סביבה- הרחבת חובת הדיווח
מעל רף הציות ומתחתיו... נקודת המבט של ארגון סביבתי

-
הדפס PDF שלח לחבר



ההכרה כי לתאגידים ולחברות קיימת מחויבות במנעד נושאים חברתיים וסביבתיים, נוסף על מחויבותם להשיא רווחים לבעליהם, היא תפיסה המשויכת לעשורים האחרונים. לאור התעצמות כוחם של תאגידים ולנוכח השפעתם הגוברת על מכלול תחומי החיים המודרניים, החלו לעלות סוגיות הקשורות להעסקה הוגנת, להתנהלות אתית, לאחריות כלפי הסביבה והקהילה ולממשל תאגידי, תוך כדי שהן יוצרות שינוי ומאזנות מחדש את מערך הציפיות מהתאגידים. תהליכים חברתיים, טכנולוגיים וכלכליים מגוונים השפיעו גם הם על יצירת השיח בדבר אחריות תאגידית. בראש ובראשונה, הגלובליזציה, אשר אחד מביטוייה הוא מעבר מתאגידים לאומיים לתאגידים רב-לאומיים. בכל העולם נוצר לחץ ציבורי וקריאה למאסדר (רגולטור) להסדיר היבטים הקשורים בהתנהלות התאגידים ולאכוף אותם.

בעידן שבו תאגידים מרכזים בידיהם עוצמה פיננסית חסרת תקדים (לעתים גבוהה מתל"ג של מדינות), ומשפיעים באופן ישיר על רוב אזרחי העולם ועל משאביו, ראוי לתהות - מה המידה הרצויה של אחריות התאגידים כלפי החברה והסביבה? מה מהותה של אחריות זו? מהו האינטרס הציבורי ועל מי לייצג אותו ולהבטיח אותו?

'אחריות תאגידית' היא מושג המתייחס לאופן שחברות מנהלות בו את עסקיהן. כלומר, נוסף על השיקולים הפיננסיים, מצופה מהן להפעיל שיקולים אתיים, חברתיים וסביבתיים, כחלק מפעילותן העסקית. כיום נחשב התחום לחלק מהליבה העסקית והאסטרטגית, ומתבססת ההבנה כי התאגיד מחויב לכלל מחזיקי העניין שלו, ולא רק לבעלי המניות.

אחריות סביבתית של תאגידים קשורה להיבטים מקומיים (איכות אוויר, קרקע ומים) ולהיבטים גלובליים (התחממות כדור הארץ ועוד). אולם מלוא היקף הנושא כולל גם התייחסות למַחזור חיי המוצר ולפיתוח בר-קיימא, המביא בחשבון את קצב ההתחדשות הטבעי של משאבי כדור הארץ ואת זכויות הדורות הבאים.

רב-שיח זה מוקדש לסוגיה אם תחום זה צריך במהותו להיות מאוסדר (מוסדר על-ידי רגולציה) או נתון לרצונן החופשי של החברות בכפוף לאסטרטגיה שלהן. כלומר, האם על המחוקק להתערב ולקבוע כיצד ינהלו חברות את אחריותן הסביבתית? ואם כן, אזי מה צריכים להיות גבולותיה של אחריות זו?

ניתן למקם את שאלת מידת האסדרה הרצויה בהקשר רחב יותר של תפיסות נאו-ליברליות לעומת סוציאל-דמוקרטיות. הראשונה, רואה בשוק החופשי מנגנון משוכלל המווסת את עצמו, ולפיכך על הממשלה לנקוט התערבות מזערית בלבד. וממילא, אין לתאגידים אחריות חברתית שהיא מעבר לציות לחוק. השנייה, בעד מעורבות ממשלתית ואסדרה המתקנת את כשלי השוק ומרסנת את כוחם של התאגידים. יש לזכור, בהקשר זה, כי בבסיס הדברים, האחריות התאגידית התפתחה בעבר וממשיכה להתפתח כיום, בתחום שהוא מעבר לגבולות הציות לחוק (Beyond Compliance או
Self Mandatory Regulation).

במציאות, לצד החופש הניתן לתאגידים לאמץ מדיניות סביבתית באופן עצמאי ומתוך בחירה, נחקקים חוקים המסדירים את פעילותם בתחום. למשל, המאמץ העולמי לעצור את התחממות כדור הארץ ניכר בדמות אמנות בין-לאומיות ותקנים שונים. בישראל יש לציין את חוק "המזהם משלם", חוק האריזות, תיקון חוק החברות (סעיפים 11 ו-16) ודרישת דיווח מחברות ממשלתיות.

השאלות העולות בהקשר זה הן: מהי מידת המעורבות המסדירה הרצויה והיכן נמצא האיזון הנכון: חובת דיווח בלבד או גם תקנות מחייבות לפעולה? אילו סנקציות יוטלו על המֵפֵר? ובעצם - בידי מי האחריות על איכות המים, האוויר והקרקע שלנו כיום? מי צריך להבטיח את אפשרות הקיום של הדורות הבאים - הממשלה, התאגידים או האזרחים?

 
 
אחריות תאגידית - אוקסימורון?
לימור אלוף
יועצת חשיבה אקולוגית
Limoralouf@gmail.com
 
 
  
אחריות תאגידית (CSR) היא מושג אופנתי, עמום, שזכה לגלגולים רבים. מליציו הראשונים באו מקרב הקהילה החובבת עשייה נדבנית בעלת ערך יחצני, וככזה הוא נדחק בסוף שנות ה-80 לשולי סדר היום העסקי. בשנים האחרונות, כאשר תאגידים מובילים אימצו את המושג ללִבָּם והפכו את דו"ח האחריות התאגידית למושא גאוותם, הוא טיפס ועלה בחשיבותו. הפופולריות הרבה של הנושא בצד העמימות והאימוץ הסלקטיבי שרווחו בקרב תאגידים בישראל, הולידו אי נוחות וצורך להגדיר ולהעמיד תקנים גבוהים דוגמת התקן הבין-לאומי שהעמיד הארגון הלא ממשלתי GRI (Global Reporting Initiative) לאחריות התאגידית. סנונית ראשונה למגמה מבורכת זו היא ההצעה לתיקון חוק החברות הממשלתיות - חובת דיווח חברתי וסביבתי, הנדונה בימים אלה בכנסת.
במצב דברים זה, שבו החקיקה המוצעת מכוונת רק לחברות ממשלתיות, יש להביט בחומרה על הניסיון לשמר את המתכונת לדיווח סביבתי חברתי מרצון, הקיימת כיום לכלל החברות במשק. כיוון שהאחריות התאגידית נעדרת הגדרה מחייבת, וחובת הדיווח הסביבתי מצומצמת, התאגיד הוא זה שמחליט להעמיד יעדים שנתיים לצמצום השפעותיו, לשיפור ביצועים ולשילוב שיקולים סביבתיים בהחלטותיו. הדבר נתון ברובו לשיקול דעתו ולסדר עדיפויותיו של התאגיד. הוא המחליט: מה השפעותיו על האדם והסביבה? במה הוא בוחר לטפל? באיזה אופן? מתי? על פני כמה זמן? מהי מתכונת השקיפות הנכונה לו? במרחב נוחות זה, ולנוכח רפיסות החוק הקיים, רק מעטים מהתאגידים הופכים את ההגיונות הסביבתיים למכווני האסטרטגיה העסקית, וגוזרים על עצמם מרחב פעילות מרוסן ואחראי מעל ומעבר לגבולות התקינה. התופעה השכיחה יותר, והמקוממת, היא התמקדות בהשפעות שוליות של הפעילות בדו"חות אחריות תאגידית של חברות עסקיות, תוך התעלמות מנושאים חשובים המשפיעים על הבריאות ועל הסביבה. התעלמות גורפת למשל, מוצאים בדו"חות אחריות תאגידית של בנקים. הם מעדיפים לטפל במדרך המים, האנרגיה והנייר של הסניפים, ולא בנתיב הכסף. שאלות כמו: מה הבנק מממן? האם הבנק מספק חמצן ליוזמות התורמות לסביבה ולחברה או לתעשיות שפעילותן מדלדלת, מזהמת ופוגעת בסביבה? - לא נשאלות. כאלה הם גם דו"חות של חברות קוסמטיקה יוקרתיות. הן מדלגות בזהירות מעל משוכת ההשפעות הבעייתיות של מבשמים, מרככים וחומרים משמרים, למשל, המצויים במוצריהן. העובדה שחברה מתהדרת בד"וח אחריות תאגידית אינה אומרת בהכרח כי החברה מטפלת באופן אסטרטגי ומעמיק בהשפעות המרכזיות של פעילותה על הבריאות ועל הסביבה. מסיבה זו, דו"חות אחריות תאגידית אינם זוכים לסיקור גבוה. הם אינם נתפסים בציבור כהבטחה של התאגיד לעשייה מתקדמת ולמחויבות למוצרים בריאים ואחראיים סביבתית וחברתית, אלא יותר כמעשה שבא להכשיר את הקיים ולעגן אותו בהקשר אקולוגי עדכני.
 
העמימות של מושג האחריות התאגידית בצירוף בורות בציבור לגבי השפעות של תהליכים, מוצרים ושירותים על הבריאות והסביבה, השאירו בידי התאגיד את החירות לבחור את מרחב השקיפות והפעולה הנכון לו. אולם אל מול ממצאים חדשים על תרומתם של תאגידים להתחממות העולמית, לזיהום האוויר, המים והאדמה, להרס פיזי, להצטברות מזהמים ברקמות הגוף, ולקשת פגיעות נוירולוגיות, הורמונליות וגנטיות, יש מקום לשקול מחדש חירות זו של התאגיד. ממצאים אלה מחייבים שידוד מערכות קיצוני. יצירת מרחב פעילות כלכלי מרוסן, מוגדר ומפוקח. גבולות מרחב זה - לא נכון שייקבעו על-ידי הנהלת התאגיד על פי תקציבה וסולם עדיפויותיה, אלא על-ידי המחוקק, וייגזרו מאימוץ עקרון הזהירות המונעת ומהבנת מגבלות הסביבה.
 
הפיכת האחריות התאגידית לנורמה מחייבת היא מהלך מחויב המציאות, שאינו חוטא למטרות החברה העסקית. אם התאגיד אחראי למוצר או לשירות היוצרים תנאים שיפגעו באופן ישיר או עקיף בבריאותו או באיכות חייו של המשתמש או של ילדיו, הוא בעצם פוגע בצרכן. הנסיבות שאפשרו מצב זה לאורך שנים הן רפיסות החוק, היעדר שקיפות, בורות צרכנית וחוסר נגישות למידע. אולם המהפכה הטכנולוגית מחוללת שינוי. היא הופכת את המידע לנגיש, זמין ובהיר. מה שבעבר היה עולם מינוחים מקצועי שהוסתר מן העין ונחלתו של מעגל מצומצם של אנשי מקצוע, מגיע כיום לציבור מתוחכם ותובעני.
 
התעלמות מסיכונים פוטנציאליים וסדר עדיפויות המתעלם מהאתגרים האקולוגיים העולמיים אינם מקובלים יותר. על המחוקק להפוך את חובת הדיווח הסביבתי-חברתי למחייבת את החברות הגדולות במשק. לנגד עיני המחוקק צריכה לעמוד הגדרה רחבה לאחריות תאגידית, כזו שכוללת השפעות בריאותיות, סביבתיות וחברתיות, המתעדכנות על פי ממצאי המדע וברוח עקרון הזהירות המונעת. בכך תתרום החקיקה לגלגול האחריות לנזק פוטנציאלי מהחברה והעתיד, חזרה למי שיצר אותו. מהלך כזה יקטין את הסיכון הציבורי, יבטיח חתירה נמרצת לפריצות דרך, וייצור בסיס למערכת יחסים חדשה, המבוססת על אמון ועל שותפות דרך, בין המגזר העסקי לציבור.


  
אחריות תאגידית ככלי המופעל לפי שיקול דעתו של המגזר העסקי
ניר קנטור
מנהל איגוד הכימייה, הפרמצבטיקה ואיכות הסביבה, התאחדות התעשיינים
nirk@industry.org.il
 
 
כמו בעולם, גם בישראל אנו עדים בשנים האחרונות להתעוררות משמעותית בפעילות החברות העסקיות לקידום גישת ה'אחריות התאגידית'. לפי גישה זו, עסקים נמדדים ומוערכים לא רק על פי ההצלחה הפיננסית שלהם, אלא גם על פי האופן שעסקיהם מנוהלים בו מבחינת מחויבותם לחברה ומבחינת מחויבותם לאיכות הסביבה. בארץ התפתחה גישה זו בתחילה בקרב חברות שפעילות בחו"ל, או שמקיימות מסחר עם שוקי העולם, אולם כיום ניתן לזהות אימוץ של הגישה גם בקרב חברות הממעטות בפעילות בין-לאומית. 
 
אימוץ הגישה נובע במקרים רבים מאחת משתי הסיבות הבאות: (1) דרישת לקוחות לקיים מדיניות אחראית מתקדמת, כתנאי להתקשרות עִמן.  (2)הטמעת גישת האחריות התאגידית כגישה הנכונה ביותר לטובת העסקים של אותה חברה.

לצערי, אני ער לעמדות המציגות את התאגידים כתאבי בצע, הרומסים ללא רחם את הסביבה ואת הצרכנים, במטרה לצבור עוד ועוד הון. ייתכן שישנם יוצאים מן הכלל, אולם ככלל ניתן לציין לשבח את המגזר העסקי בישראל, שצועד קדימה בהתייחסותו לתחום האחריות התאגידית. כל שנה מיישמים יותר ויותר תאגידים תכניות לפיתוח קיימוּת ולאחריות תאגידית, ומנהלים דיאלוג באופן רציף עם האנשים המושפעים מפעילות התאגיד - ביניהם גם הצרכנים, הספקים, העובדים ותושבים המתגוררים בסמוך למפעל.

התאחדות התעשיינים, כגוף המייצג של התעשייה בישראל, מקיימת דו-שיח באופן שוטף עם ארגוני הסביבה, גם עם "הנשכניים" ביותר מביניהם. שיתופי הפעולה אינם רק בבחינת דיבורים אלא מתורגמים גם למעשים, ומטרתם קידום מדיניות מתקדמת לפיתוח בר-קיימא ולהגנה על הסביבה. איגוד הכימייה, הפרמצבטיקה ואיכות הסביבה בהתאחדות התעשיינים אף חבר בתכנית הבין-לאומית Responsible Care, תכנית פרי יוזמת איגודי הכימייה במדינות המפותחות, שמטרתה להטמיע גישות מתקדמות לפיתוח בר-קיימא בתעשייה. התעשייה הישראלית השקיעה ומשקיעה סכומי עתק כדי לעמוד בדרישות ההולכות והמחמירות של האסדרה (רגולציה) בתחום איכות הסביבה, באמצעות הפחתה במקור וצמצום הפליטות לסביבה. האסדרה הסביבתית בישראל אינה נופלת בתחומים רבים מזו הקיימת במדינות רבות בעולם המפותח ואולי אף מחמירה ממנה, והתעשייה ככלל מכבדת את החוק ומצייתת לו. פעמים רבות היא עושה אף מעבר לנדרש בחוק - Beyond Compliance.

'אחריות תאגידית' אינה מחליפה את דרישות האסדרה שכל חברה מחויבת לעמוד בהן, ואף אינה מחליפה חובות דיווח ופרסום מידע שגם הן מקבלות ביטוי בחקיקה ממשלתית שהוגשה לאחרונה לטיפול הכנסת - הצעת חוק מרשם פליטות, ובהתאם לה חלק ניכר מהמידע בדבר פליטות מפעלי תעשייה יהיה חשוף לעיני הציבור. יתרה מכך, למאסדרים (רגולטורים) במשק הישראלי, ובפרט למשרד להגנת הסביבה, יש מלוא הסמכות לקבל מידע על פעילות המפעלים ולאכוף דרישות סביבתיות אם הן אינן ממולאות, עד כדי סגירת המפעלים במקרה הצורך.

הסמכות והאחריות בקביעת אסדרה סביבתית הייתה ונותרה בידי הממשלה, באמצעות הכלים החוקיים הקיימים בידיה כבר כיום - תנאים נוספים ברישיונות עסק, היתרי רעלים, ועוד. 'אחריות תאגידית' היא מעבר לאסדרה - היא שינוי תפיסה, שלא ניתנת להטמעה כחובה חוקית. אשר על כן, אין כל היגיון והצדקה להפוך את ה'אחריות התאגידית' למדיניות מחויבת על פי חוק.

כל חברה תעשייתית מחויבת לשקול את שיקוליה המסחריים, אחרת אין לה כל הצדקה כלכלית לאורך זמן, דבר שיפגע לא רק בחברה עצמה אלא גם בחלק ניכר מבעלי העניין שלה, ובכלל זה העובדים, הספקים והלקוחות. בשל כך, ובהתאם לגישת ה'אחריות התאגידית', על כל חברה להנהיג מדיניות עסקית "מקיימת", קרי מדיניות שפועלת בהתחשב בשיקולים כלכליים, בד בבד עם שיקולים סביבתיים וחברתיים.
חשוב לציין כי לאחריות התאגידית רבדים רבים, ואיכות הסביבה היא רק אחד מהם. רבדים בולטים נוספים המקבלים ביטוי במדיניות חברות לאחריות תאגידית הם זכויות אדם, יחסי עבודה וזכויות עובדים, מערך קשרים עם הקהילה, אתיקה ארגונית, מעגל חיי המוצר, ועוד. בתחומים אלו ואחרים ניתן לראות פעילות מכובדת ומכבדת של חברות רבות.
 
לסיכום, במהלך השנים האחרונות חל שיפור ניכר בפעילות הסביבתית של התעשייה ולרשות המאסדר עומדים כלים רגולטוריים מספקים בהחלט כדי לוודא דיווח ועמידה בדרישות של התעשייה. 'אחריות תאגידית' היא במובנים רבים עמוקה יותר מאסדרה: 'אחריות תאגידית' היא שינוי תפיסה, בדומה להטמעת תורה חדשה. את זאת אי אפשר לעשות בעזרת חוקים וכללים, ולפיכך יש להותיר את האחריות התאגידית לשיקול דעתן של החברות.

 
 
שילוב מנגנונים רגולטוריים פרטיים לתוך המארג הרגולטורי הסביבתי בישראל
אורן פרז
הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר–אילן
Oren.perez@biu.ac.il
 
 
 
בעשור הקרוב ייאלץ המשרד להגנת הסביבה להתמודד מול שורה של אתגרים רגולטוריים משמעותיים שיחייבו אותו לבצע קפיצה משמעותית ביכולת התכנון, הפיקוח והאכיפה שלו. בין האתגרים המשמעותיים ביותר ניתן למנות את יישומו של חוק אוויר נקי תשס"ח-2008, את הסדרי המִחזור החדשים (חוק להסדרת הטיפול באריזות תשע"א-2011, הצעת חוק למִחזור פסולת אלקטרונית), שדרוג משמעותי של מערך הדיווח הסביבתי בישראל ועוד. המשרד מתמודד מול שורת האתגרים האלה מתוך נקודת מוצא שאינה מיטבית מבחינת תקציבו היחסי של המשרד, היקף כח האדם והמבנה הפנימי שלו. תמונה זו עולה מדו"ח מבקר המדינה משנת 2010 [1] שבחן את מערך האכיפה והגבייה במשרד להגנת הסביבה. הדו"ח משנת 2010 מצביע אמנם על שיפור משמעותי בתהליכי האכיפה והפיקוח במשרד (בהשוואה לביקורת הקודמת שנערכה בשנת 2007) אולם מדגיש את הצורך בייעול משמעותי של הליך האכיפה ובפיתוח של מערכת ממוחשבת שתסייע בכך.

התמודדות מיטבית מול האתגרים הסביבתיים שיעמדו בפני ישראל בעשור הבא מחייבת לדעתי מאמץ לשילוב מנגנונים פרטיים, שיש להם סינרגיה עם יעדי המדיניות של המשרד להגנת הסביבה, לתוך המארג הרגולטורי הקיים. כיום קיימים בשוק הישראלי - כחלק מהשתלבותו במשק העולמי - שורה של מנגנונים פרטיים שגלומה בהם סינרגיה כזו. בין המכשירים האלה ניתן למנות את מערכת הניהול הסביבתית ISO 14001, את כללי הדיווח של אחריות תאגידית של ה-Global Reporting Initiative, את מערכת התו הירוק הישראלי (שהושקה מחדש בשנת 2010 במסגרת מִנהלת משותפת חדשה בראשות המשרד ומכון התקנים) ואת מדד מעלה (שמאפשר לחברות המובילות במשק לבחון ולדרג את ביצועיהן בתחום האחריות התאגידית). מחקרים רבים שפורסמו בעולם בחמש השנים האחרונות מעידים כי המנגנונים הפרטיים שנזכרו לעיל יכולים להביא לשיפור של ממש בהתנהגות הסביבתית של חברות המאמצות אותם, והם אינם רק סוג של העמדת פנים 'ירוקה' (greenwash) או 'דיבור-ריק' [3, 4, 5]. יתר על כן, במקובץ יוצרים מנגנונים אלה רשת רגולטורית שבין רכיביה השונים קיימים סינרגיה והיזון חוזר חיובי בכל הנוגע לפיקוח ולאכיפה. עמדה ספקנית כלפי אסדרה (רגולציה) פרטית שמבקשת להסתמך באופן בלעדי על חקיקה ועל אכיפה ממשלתית, מתעלמת הן מהפוטנציאל הרגולטורי שגלום במכשירים הפרטיים שצוינו לעיל הן מהמציאות הפוליטית של מחסור מתמשך במשאבים, שבגדרה פועל המשרד להגנת הסביבה.

המשרד להגנת הסביבה צריך לשקול צעדים מעשיים שיעודדו חברות ישראליות לאמץ את התקנים שנזכרו לעיל ולהביא בכך להרחבת המארג הרגולטורי שבאמצעותו מממש המשרד את יעדיו. אמנם קיימים תמריצים נוספים לאימוצם של תקנים פרטיים, כגון תמריצים כלכליים ותמריצים אידאולוגיים, אולם בתמריצים אלה אין די. במסגרת מאמר קצר זה אוכל רק להזכיר באופן כללי את הצעדים שהמשרד יכול לנקוט [2]. ראשית, המשרד יכול להפעיל תמריצים מנהליים שונים. המשרד יכול למשל לחייב חברות בעלות סיכון גבוה לסביבה לאמץ את מערכת הניהול הסביבתית ISO 14001 (כתנאי לקבלת רישיון עסק או היתר רעלים). חברות בעלות הסמכה ל-ISO 14001 ושמדווחות לפי כללי ה-GRI יכולות לקבל הקלות בהליכי רישוי ובתדירות הפיקוח, והפחתה בדרישות הדיווח (בהסתמך על דיווח ב–GRI). תמריצים נוספים בעלי אופי כלכלי יכולים להיות מתן עדיפות במכרזים ממשלתיים לחברות שאימצו תקן סביבתי פרטי (או שילוב של תקנים) ואימוץ מערכות אלה על-ידי רשויות המדינה (ובכלל זאת רשויות סטטוטוריות וחברות ממשלתיות). המשרד להגנת הסביבה בשיתוף משרד ראש הממשלה החל לפעול בכיוון שתואר כאן, למשל בניסיון לגרום לכך שבפעילות הרכש הממשלתית יבואו לידי ביטוי שיקולים סביבתיים, אולם נראה שההשפעה של צעדים אלה עד היום הייתה מועטה, ולא היה בהם כדי ליצור תמריצים שיוכלו להביא לאימוצם של קודים בין-לאומיים כפי שהוצע לעיל. נוסף על תמריצים מנהליים יכול המשרד לאמץ תמריצים הנוגעים למדיניות הענישה.

סיכומו של דבר: האתגרים הסביבתיים העומדים בפני המשרד להגנת הסביבה מחייבים חשיבה יצירתית בדבר שילוב שלא על פי חוק מחייב, של קודים הנהנים ממוניטין בין-לאומי מוכח, לתוך המארג הרגולטורי הסביבתי.
 
מקורות
[1] דו"ח שנתי מבקר המדינה לשנת 2010 (61ב) ולחשבונות שנת הכספים 2009, עמ' 868.
[2] פרז א ועמיחי–המבורגר י. 2008. ניהול סביבתי עצמי: אפקטיביות, שינוי ארגוני ולקחים למערכת הרגולציה הסביבתית. מחקרי משפט כה: 703-633.
[3] Coglianese C and Nash J. 2005. Management-based strategies for improving private sector environmental performance 3. Harvard public law working paper No.110.
[4] Perez O. 2011. Private environmental governance as ensemble regulation: A critical exploration of sustainability indexes and the new ensemble politics. Theoretical Inquiries in Law 12(2): in print.
[5] Potoski M and Prakash A. 2005. Covenants with weak swords: ISO 14001 and facilities’ environmental performance. Journal of Policy Analysis and Management 24: 745. 
 
 

 
  
אחריות תאגידית - בין אסדרה מחייבת לעצמית
ענת מוסנקו
מנהלת רשת העמיתים ותחום אחריות סביבתית, מעלה
Anat@maala.org.il
 
 
 
אחריות תאגידית היא דרך לניהול חברות, הצוברת תאוצה בשנים האחרונות. בעבר התייחסו חברות לאחריותן כלפי הסביבה כאל עול שנכפה עליהן לקיימו, לרוב במסגרת הוראות החוק. בעשור האחרון בעולם, ובשנים האחרונות גם בארץ, המגזר העסקי לא רואה בנושא הסביבתי רק מעמסה הנובעת מציות לחוק, אלא הזדמנות למנוף עסקי המביא תועלת.
 
אנו נמצאים כיום בתקופה שיש בה אסדרה (רגולציה) גוברת בכל הנוגע לתחומי האחריות התאגידית. בין הוראות החוק התקפות או המצויות בקנה ניתן לציין את השינוי לתקנות ניירות ערך, המחייב לשלב דיווח סביבתי בדיווח חברות לרשות ניירות ערך; את חוק האריזות המטיל אחריות על יצרנים ויבואנים לאסוף את פסולת האריזות של מוצריהם; את היוזמה להצעת חוק המחייבת חברות ממשלתיות לפרסם דו"חות אחריות תאגידית - דו"חות חוץ-חשבונאיים הנוגעים להתנהלותה של החברה בתחומי האחריות התאגידית.

יחד עם זאת, מהמגמות העולות בעולם ומהידע המצוי בידינו לגבי ישראל, ניתן לומר כי את הפעולות המשמעותיות ביותר מבצעות החברות מרצונן, כחלק מהאסדרה העצמית שלהן (self mandatory regulation). במקרים רבים נעשה הדבר באמצעות שיתוף פעולה בין כמה חברות באותו מגזר (כגון: עקרונות המשווה לסינון השקעות במגזר הפיננסי, שחתומים עליהם כמה מהמוסדות הפיננסיים הגדולים בעולם. העקרונות מחייבים אותם לבחון היבטים סביבתיים וחברתיים בבואם לממן פרויקטים שונים; הנחיות - שאינן מעוגנות בחקיקה - לשימוש אחראי במים בתעשיית ייצור המשקאות; ועוד). חברות מובילות בניהול האחריות התאגידית (יוניליוור, נייקי, פרוקטר אנד גמבל ועוד) מציבות לעצמן פעמים רבות יעדים שאפתניים ביותר בנושאי קיימוּת, הרבה מעבר למה שמחייבת החקיקה, ומושכות אחריהן את המשק, לעתים לפני האסדרה.

בעקבות המשבר הכלכלי וההאטה של השנים האחרונות, התחזקה ההבנה שכדי שעסקים יהפכו לאמינים יותר ולנגישים יותר, ויבינו בצורה טובה יותר את לקוחותיהם, עליהם להיות שקופים ולדווח על השפעותיהם בצורה שלא הייתה קיימת בעבר. הבנה זו מובילה את העסקים להתאים את עצמם ולנצל במה זו במגוון רב של פעילויותיהם העסקיות, החל משמירה על קשר ישיר ובלתי אמצעי עם כלל האנשים המושפעים מפעילות התאגיד, ועד שימוש בה ככלי שיווקי ייעודי המתאים לאוכלוסיות ספציפיות. מגמת הפתיחות והמגע הישיר יאפשרו לעסק את הגמישות הנדרשת לו להתמודד מול שינויים צפויים וכך לנהל את סיכוניו ואת עסקיו בצורה טובה יותר.

בעידן הנוכחי של שקיפות הולכת וגוברת, הן במגזר הציבורי הן במגזר הפרטי, בעלי עסקים מבינים שמה שלא ייחשף ביוזמתם - ייחשף שלא ביוזמתם, ושעדיף להיות אלה שייזמו את הצגת המידע וישלטו בה. אחת מתוצאות מגמה זו היא עלייה במספר החברות המפרסמות מדי שנה דו"חות אחריות תאגידית, הן בעולם הן בישראל. כיום מפרסמות מעל 20 חברות ישראליות דו"חות אחריות תאגידית.
מעלה הוא ארגון המונה כ-130 עסקים עמיתים, ופועל לחולל שינוי בתחום האחריות התאגידית בישראל. כחלק מהניהול המקצועי של התחום ומניהול הביצועים החברתיים-סביבתיים, מדורגות חברות רבות בעולם בדירוגים אתיים שונים לפי מדדים של אחריות תאגידית. אחד מהדירוגים האלה הוא דירוג מעלה, הפועל משנת 2003, ופונה לכ-350 החברות הגדולות במשק, ציבוריות ופרטיות גם יחד. אין חובה להשתתף בדירוג, אך הוא טומן בחובו יתרונות למשתתפים.

הדירוג כולל 100 שאלות בתחומים שונים של אחריות תאגידית, החל מאיכות הסביבה, דרך תרומה לקהילה וכלה במבנה הדירקטוריון. בעקבות מילוי שאלון הדירוג, המחייב איסוף וניתוח של נתונים מכל אגפי החברה, מתקבל מאגר מידע על השקעותיה של החברה בתחומים השונים של האחריות התאגידית, ובתחומים מסוימים - גם על החזר התשואות. החברות מוצגות בדירוג של פלטינה, זהב וכסף.
אנו במעלה מבחינים כי בעשור האחרון האחריות התאגידית כבר אינה אוסף של פעולות חברתיות מקריות. היא נתפסת כסדרה של פעולות ותכניות המתוכננות היטב בתחומי החברה, הסביבה והאתיקה, שיש להן יעדים ומטרות ברורים המשתלבים באסטרטגיה העסקית והארגונית של העסק.

אנו מעריכים כי בעשור הקרוב תהיה קפיצת מדרגה נוספת, וכי הוא טומן בחובו שינויים רבים בדרך שבה פועלים עסקים. תועלת עסקית עתידה לבוא בד בבד עם תועלת חברתית. דרישות העולות מלקוחות, מארגוני מגזר שלישי וגם מעובדי החברה וממשקיעים, מחייבות את העסקים להתנהל בצורה אתית תוך אחריות לחברה ולסביבה שהם פועלים בה. זיהוי נכון של כיוונים אלה והיערכות טובה של החברה לקראתם, תאפשר לעסקים ליצור את "קפיצת המדרגה" של הדור הבא. עסקים שלא ייערכו לכך, יישארו מאחור.


 

 
דיווח תאגידי בנושאי איכות סביבה - האם ראוי להרחיב את חובת הדיווח?
רות דגן* ורותם ארנרייך
מחלקת איכות סביבה ושינוי אקלים, הרצוג פוקס נאמן, עורכי דין
daganr@hfn.co.il*

 
דיווח תאגידי בנושאי איכות סביבה הולך ותופס מקום מרכזי בזירה העסקית העולמית - בין אם מכוח חובה שבדין ובין אם כמהלך וולונטרי מצד חברות המבקשות לשפר את תדמיתן ואת מיקומן התחרותי. אף על פי שקיים מאז ומעולם קושי מובנה בזיהוי, באפיון ובכימות סיכונים סביבתיים, הכלים המקצועיים העומדים כיום לרשותם של תאגידים לצורך זה טובים מאי פעם. במקביל, עומדים לרשותו של הציבור מנגנוני שקיפות ומאגרי מידע המאפשרים גישה לנתונים והצלבתם לשם העברת ביקורת על התאגידים המדווחים.

בדין הישראלי, לצד ההרחבה הניכרת בהיקף אחריותם של תאגידים ומנהליהם לנזקים סביבתיים, חובת הדיווח בנושאי סביבה הולכת ותופסת מקום כחובה עצמאית של התאגיד על פי חוק - הן כלפי הרשויות המפקחות הן כלפי ציבור בעלי העניין. חוק אוויר נקי התשס"ח-2008, שנכנס לתוקף בינואר השנה, הוא דוגמה מובהקת לכך. החוק קובע חובת דיווח על אודות נתוני פליטות לאוויר וניטורן, ולצד החובה קבועות סנקציות מנהליות ופליליות מחמירות בגין הפרתן. סנקציות אלה חלות על התאגיד ועל מנהליו באופן אישי. נוסף על כך, מחזק חוק אוויר נקי את מעמדו של הציבור באמצעות מנגנוני שקיפות ושיתוף בתהליכי מתן היתר פליטה למקורות פליטה משמעותיים.

חוק אוויר נקי הוא במובנים רבים מודל לחקיקה הסביבתית החדשה. גם חוקים מוצעים חדשים, המצויים כיום בשלבי חקיקה שונים, קובעים מנגנוני דיווח רחבים, לרבות מאגרי מידע ממוחשבים ונגישים לציבור הרחב. אחד המרכזיים שבהם הוא תזכיר חוק שיקום קרקעות מזוהמות, שבמסגרתו מתוכננת, בין היתר, הקמתו של מרשם קרקעות מזוהמות פומבי.

במקביל להוראותיהם של חוקים מסוימים, תוקן באופן רוחבי מנגנון הנגישות למידע סביבתי, באמצעות תקנות חופש המידע (העמדת מידע על איכות הסביבה לעיון הציבור, התשס"ט-2009). תקנות אלה נכנסו לתוקף בספטמבר 2010 ויצרו חובה על כל רשות ציבורית להעמיד לעיון הציבור מידע נרחב בנושאים סביבתיים מגוונים, לרבות מידע על אודות מפגעים סביבתיים אפשריים, אף אם בפועל הפליטה או תוצאות המדידה אינן עולות על המותר.

באמצעות מאגרי מידע אינטרנטיים אלה, נחשף הציבור למידע סביבתי אמין, מדויק ומקצועי, לרבות זיהוי מקורות הפליטה עצמם. בהמשך ישיר למגמה זו, צפוי שתתפתח בשנים הקרובות חקיקה נוספת בתחום הדיווח הסביבתי - חוק ה-  Pollutant Release and Transfer Register)) PRTR,  שבדומה לקיים באירופה, יחייב מפעלים בארץ לדווח מדי שנה לתוך מאגר ממוחשב, על פליטות לסביבה ועל שינוע חומרים מסוכנים. יש כמובן לזכור כי האמור מתווסף לחובה הרחבה המוטלת כיום על חברות ציבוריות לדיווח בנוגע לסיכונים סביבתיים בפעילותן - בעקבות תיקון רחב לתקנות ניירות ערך שנכנס לתוקף בתחילת השנה, וכן לחובתן של חברות ממשלתיות להגיש דו"חות קיימות סביבתית על בסיס שנתי.

נשאלת השאלה, אם לצד חובת דיווח נרחבת זו, ראוי ונכון לחייב תאגידים גם בפרסום דו"ח אחריות סביבתית שנתי - פרסום שעד היום היה בגדר וולונטרי.

מהמתואר לעיל מתקבלת התמונה כי אנו צועדים בבטחה לקראת הרחבה גוברת והולכת של חובת הדיווח החלה על תאגידים על פי דין בנושאי איכות סביבה. לצד חובה זו עומדות סנקציות פליליות כבדות משקל לתאגיד ולמנהליו, בדומה לסנקציות הקיימות בדין בגין הפרה הלכה למעשה של איסורים על גרימת מטרדים ונזקים לסביבה. עלינו לתת את הדעת לא רק למשמעויות של היקף החובה המוטלת על תאגידים בהקשר זה, אלא גם לשאלה אם דיווח בהיקפים כאלה משרת את הציבור הרחב ומשיג את מטרתו. דומה שאין ויכוח כי על מידע סביבתי להיות מסוג שהציבור יכול להבין ואף לבקר. על כן יש להתנהל בזהירות ולהימנע ממצב של עודף מידע סביבתי, שלא ניתן לעשות בו שימוש מושכל, ובייחוד ממצבים שמנגנוני הדיווח השונים בהם אינם מסונכרנים ומציגים מידע חופף בחלקו, בתצורות שונות ומזוויות שונות. איזון ומידתיות בהיקפי חובת הדיווח חשובים גם בשל הצורך בפיקוח ובבקרה יעילים על איכות ועל אמינות המידע המדווח.

איזון ומידתיות כאלה אף חשובים כדי להותיר לכוחות השוק לעשות את שלהם בהקשר זה. כאשר קיים "מרווח פעולה וולונטרי" ישנו מקום לתאגידים המעוניינים לשים דגש מיוחד על ביצועיים סביבתיים לעשות כן, בין היתר באמצעות פרסום דו"חות אחריות סביבתית וולונטריים. אם הציבור - לקוחות, משקיעים, בעלי מניות - יעניק לדו"חות אלה חשיבות ויעריך אותם כמועילים, הרי שהדבר יבוא לידי ביטוי במיקום התחרותי של התאגידים המדווחים ובשוויים בשוק.


 
 
מעל רף הציות ומתחתיו - אחריות סביבתית של תאגידים מנקודת המבט של ארגון סביבתי לא ממשלתי
איריס האן
מכון דש"א (דמותה של ארץ)
hann@netvision.net.il
 
 
 
באופן מסורתי, עמדו ארגוני סביבה ותאגידים עסקיים משני צִדי המתרס, בעיקר בכל הנוגע לנושאים הקשורים לניצול ישיר של משאבי טבע ו/או העוסקים בפעילות מזהמת. זאת בשל אחריותם של חלק מתאגידים אלו ליצירת עוולות סביבתיות, לעידוד תרבות הצריכה ולניצול יתר של משאבי הטבע תוך פגיעה באדם ובסביבה [1].

לכאורה, טבעי ומתבקש כי הידוק הקשר בין ארגוני הסביבה לבין המגזר העסקי ילך ויתרחב ככל שתאגידים יביעו רצון רב יותר לאמץ מדיניות סביבתית. התקשרויות כאלה יכולות לכלול מגוון של שיתופי פעולה: תרומה של גופים עסקיים לפעילות סביבתית או לארגון סביבתי, מתן חסות לפעילויות סביבתיות, ניהול מסע יחסי ציבור משותף, ואף רכישה של שירותים סביבתיים (כגון הדרכה או ייעוץ) מארגונים. התקשרויות מסוג זה טומנות בחובן תועלת ויתרונות לשני הצדדים. ארגוני הסביבה יוכלו ליהנות מהגברת המודעות הסביבתית אצל קהל יעד חדש ומגישה לשווקים חדשים, וכמובן יפיקו תועלת מהמשאבים הארגוניים והכספיים שמביא עִמו המגזר העסקי. החברה העסקית תוכל ליהנות מתדמית חיובית, בזכות התדמית שארגוני הסביבה נהנים ממנה.

יחד עם זאת, קשרים מסוג זה אינם חפים מקשיים, והם מעלים כמה בעיות, בעיקר מנקודת המבט של ארגוני הסביבה:
האם ובאיזו מידה יפגעו שיתופי פעולה מסוג זה ביכולתו של הארגון הסביבתי להיאבק בתאגיד שהוא מתקשר עִמו, אם וכאשר יעלה צורך במאבק מסוג זה עקב נזק סביבתי שהלה יגרום? פגיעה אפשרית בתדמית ובתוקף הציבורי של הארגון הסביבתי: התקשרות עם גורמים עסקיים, בוודאי כאשר אינה נעשית על פי אמות מידה שקופות ומוסכמות, עשויה לסדוק את האמון הציבורי שהארגונים האלה נהנים ממנו, ולפגוע באשראי הציבורי שהוא בסיס הכוח שלהם.

התלבטויות מסוג זה מעסיקות לא רק את ארגוני הסביבה בישראל, והן הובילו את ארגון שמירת הטבע של האו"ם (IUCN - International Union for Conservation of Nature) לנסח מסמך החושף את התלבטויותיו בנושא התקשרות עם גופים עסקיים, וכן אמות מידה להתקשרות בין הארגון לבין המגזר הפרטי.

התפתחות האחריות הסביבתית התאגידית מעוררת גם שאלות ערכיות ועקרוניות בדבר חלקו הרצוי והראוי של המגזר העסקי בהובלת שינויים סביבתיים. הביקורות בתחום זה מבוססות על כמה נימוקים וטענות שאין להקל בהם ראש:
חשש מניצול לרעה של התדמית הסביבתית החיובית של התאגיד לצורך פעילות בלתי סביבתית, תחת האיצטלה הירוקה (התיירקקות - greenwash).

איכות הסביבה היא מוצר ציבורי, וראוי שיעסקו בה נבחרי ציבור וממשלות, ולא תאגידים. על פי גישה זו, לא ראוי כי תאגידים הם שיישמו מדיניות סביבתית "פרטית" (שעלותה מגולגלת בסוף לצרכן, ו/או נגרעת מהמס שהתאגידים משלמים למדינה), על פי סדרי העדיפויות הנראים להם נכונים.
התחזקות מעמדם של התאגידים מצדיקה את החמרת הפיקוח עליהם, ולא מגמה של הרחבת אחריות. על פי גישה זו, התחזקות כוחם של התאגידים והתהוותה של כלכלה תאגידית עולמית הפועלת בחסות ארגונים פיננסיים בין-לאומיים מעודדות צריכה חסרת מעצורים, ומביאות לדריסה של עסקים קטנים ולתלוּת מוחלטת בתאגידים, עד שפרטים וקהילות מאבדים את זהותם. שלטון התאגידים הוא המביא לנזקים האקולוגיים החמורים ביותר עקב ניצול יתר. הוא מוביל תפיסת עולם שלפיה כסף, כוחניות ותחרות הם הערכים המובילים, ולא ערכים כגון קיימות, צדק סביבתי וחברתי וסולידריות. במקום לחזק את שלטון התאגידים באמצעות טיפוח האחריות הסביבתית - יש להתמקד בהעצמת החברה האזרחית, ובטיפוחה של כלכלה מקיימת, המשקללת היבטים של חברה, סביבה וכלכלה, ואינה מוּנעת על-ידי גידול לשם רווח [2, 3].

בצד הדיון על מחויבותם של תאגידים מעבר לרף הציות, יש לזכור כי על אף התרומה העצומה של המנגנונים מרצון לשיפור ההגנה על הסביבה, על הבכורה להישאר בידי האסדרה (רגולציה). קשה להפריז בחשיבותה של האסדרה הסביבתית כמסגרת ברורה ומחייבת, הניתנת לאכיפה. היא זו שיוצרת את המסגרת הבסיסית וההכרחית לפעולתם של התאגידים, ומבטיחה איכות סביבה בסיסית. יש לה גם תפקיד חשוב בעידוד פעילות מרצון: מן הספרות ידוע כי היא אחד הגורמים המאיצים את אימוצן של תכניות סביבתיות מרצון, בין היתר כדי לשפר את היחסים עם המאסדר (רגולטור), או כטענת הגנה טובה במקרה של הפרת דיני איכות הסביבה.

התגברות המודעות הסביבתית בכלל, ובקרב תאגידים בפרט, יוצרת סוג חדש, מעניין ומאתגר של מערכת יחסים בין ארגוני סביבה לא ממשלתיים לבין תאגידים עסקיים, שלאורך שנים עמדו משני צִדי המתרס. שיתופי פעולה מסוג זה הם חשובים, ואף בלתי נמנעים, אך הכרחי כי ייעשו לאור אמות מידה לבניית שיתופי הפעולה. בשיתופי פעולה כאלה גדולה ההשפעה המשולבת של השותפים מהשפעתו של כל שותף בנפרד. שיתוף פעולה לפי אמות המידה שנקבעו, יאפשר לנצל את ההשפעה מבלי לפגוע בעוצמתם ובייחודם של השותפים, ומבלי ליפול למלכודת הדבש שהם עשויים ליצור.

מקורות
[1] בוקשפן ע, האן א, ורוט ג. תש"ע. הענק וגנינו – על חברות, דיני החברות ואיכות הסביבה. משפט ועסקים י"ג: 101.
[2] קורטן ד. 2002. כשהתאגידים שולטים בעולם. תל–אביב: הוצאת בבל. 
[3] חנין ד. 2007. גלובליזציה, ירושלים: ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון – ההוצאה לאור.
 

 





רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel