סוגית המים בין ישראל לפלסטינים – העמדה הישראלית
חיים גבירצמן
מאי 2010, גליון 2, (עמ' 56-46)


הדפסשלח לחבר PDF


תקציר

במאמר זה מתפרסמים הנתונים המלאים והמפורטים על יישום הסכמי המים בין ישראל לפלסטינים. נתונים אלה, סותרים את הטענות הקשות המופנות נגד ישראל. כיום, אין כמעט הבדל ברמת צריכת המים השפירים–הטבעיים לנפש בין ישראל לפלסטינים. הפער הגדול שהיה קיים בשנת 1967 הצטמצם במהלך 40 השנים האחרונות ונעשה זניח. צריכת המים לנפש אצל הפלסטינים במגזר הביתי גבוהה באופן משמעותי מזו המוגדרת כמינימום על–ידי ארגון הבריאות העולמי. ישראל השלימה את כל התחייבויותיה שבהסכם הביניים עם הפלסטינים, כמו גם את הצרכים העתידיים המוגדרים להסדר הקבע. לעומת זאת, הפלסטינים מפרים את ההסכם בכך שהם נמנעים מהקמת מפעלים לטיפול בשפכים (למרות המימון של המדינות התורמות). בנוסף לכך הם קודחים בארות מים פיראטיות ומתחברים ללא רשות לקווי המים של חברת "מקורות".

גם לפי המשפט הבינלאומי אין לפלסטינים בסיס לדרישותיהם. ראשית, הסכם המים החתום גובר על כל מדד אחר. בנוסף לכך, לישראל זכות 'חזקה' (שימושים היסטוריים) על אקוויפר ההר, שנקבעה עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל. אין לפלסטינים זכות להרחיב את ההפקה מהאקוויפרים המנוצלים על–ידי ישראל לפני שהם מפיקים את מי התהום הבלתי מנוצלים מהאקוויפר המזרחי. הפלסטינים צריכים למנוע בזבוז מים שנגרם מדליפות בצנרת העירונית, להשתמש בשיטות השקיה חסכוניות, לטפל בשפכים העירוניים ולהשתמש במי הקולחים, לפני דרישתם מישראל למים נוספים. הבנה זו מבוססת על עקרונות המשפט הבינלאומי.
ישראל מאמינה שניתן להפוך את נושא המים למקור של הבנה ושל שיתוף פעולה, במקום נושא היוצר מחלוקת ומתחים. כפי שנאמר בשני הסכמי מים שישראל חתמה עליהם בעבר (עם ירדן בשנת 1994, ועם הפלסטינים בשנת 1995), ישראל מעוניינת להגיע להסדר קבע פרקטי והוגן עם הפלסטינים. לפיכך, מוצעת בזאת תכנית פעולה בת–ביצוע שתפתור ביעילות ובמהירות, לשני הצדדים, את בעיית המחסור הנוכחי והעתידי במים.
מאמר זה מתמצת שלושה מאמרים רחבים של המחבר בנושא הנדון [4,3,2].

Previous Next
רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel