היבטים סביבתיים בתכניות הפיתוח לנגב
נעמה טשנר, יעקב גארב ואלון טל
פברואר 2012, גליון 1, (עמ' 73-77)


הדפסשלח לחבר PDF


תקציר

בפרסום זה אנו מתארים את מקומם של שיקולים סביבתיים לאורך שלוש תקופות של תכנון פיתוח הנגב, ומתמקדים בתכנית הלאומית-אסטרטגית  ''נגב 2015. אנו מצביעים על שינויים שחלו בתוצרי הבירוקרטיה התכנונית לנגב ביחסם לסביבה, על פי חלוקה לשלושה צירים: מהציר החקלאי (חוסר מודעות, 1970-1940), לציר התעשייתי (רציונליות תכנונית, 1990-1970) ועד לציר היזמי (קיימות לכאורה, החל בשנות ה-90). מן הממצאים עולה, שעל אף השימוש במונחים חדשים, תכניות חדשות משכפלות ליקויים של קודמותיהן: חסרה בהן אסטרטגיה סביבתית עקבית של הממשלה ושל נציגיה, וכן אין בהן מספיק משאבים רעיוניים וחומריים שיאפשרו התמודדות משולבת עם הבעיות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות בנגב. דוגמה לכך היא התכנית  ''נגב 2015 , שטמנה בחובה הבטחות רבות. בעוד שבאופן היסטורי מבוססת מדיניות התכנון בישראל בכלל ובנגב בפרט על אידאולוגיה ומאופיינת בריכוזיות רבה, היו אלה גורמים פרטיים ולא ציבוריים שיזמו ומימנו את  ''נגב 2015 , ומטרתם הייתה ליצור מסגרת מנחה למדיניות תכנון אסטרטגית וארוכת טווח. כמו כן, התכנית הציגה שיטות תכנון ומינוחים חדשים. עם זאת, לאור ההימנעות משינוי מהותי ברעיונות, במוסדות ובמנגנוני היישום העומדים מאחורי התכנון,  ''נגב 2015  כקודמותיה לא מתמודדת עם נושאים דחופים ביותר בעלי השלכות בריאותיות, חברתיות וסביבתיות (כגון התיישבות לא-מוסדרת ואזור התעשייה רמת חובב) ועם נושאים סביבתיים דחופים אחרים שגם הם אינם מקבלים מענה, כגון מצב התחבורה הציבורית, שיקום קרקעות מזוהמות או הצורך לשמר מסדרונות אקולוגיים. 


Previous Next
רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel