רב–שיח בנושא שיקום ים המלח
דורון מרקל, מיכל שגיב, איתי גבריאלי, נעם גולדשטיין, גלית כהן, נרי אראלי
ינואר 2011, גליון 1, (עמ' 67-55)


הדפסשלח לחבר PDF


תקציר

במהלך העשורים האחרונים יורד מפלס ים המלח בצורה משמעותית, אולם עד כה אף גורם ממשלתי לא לקח על עצמו אחריות לנעשה, וזאת למרות הבעיות הכלכליות והסביבתיות החמורות שנוצרות עקב כך. החשש לעסוק בסוגיה נובע, ככל הנראה, ממורכבותה האקולוגית ומהשלכותיה הפוליטיות. 

ים המלח הוא אגם ייחודי. זהו השקע היבשתי העמוק ביותר על פני כדור הארץ, והאגם השני ברמת מליחותו בעולם. לחופיו מצויים שמורות טבע וגנים לאומיים, והאזור הוא בית גידול ייחודי לצמחים ולבעלי חיים שונים. משני עברי הגבול ישנם יישובים המתפרנסים מתיירות ומחקלאות, ומפעלים המנצלים את המחצבים הייחודיים לו. למעשה מורכבת הימה משני אגנים: אגן צפוני עמוק מאוד, ואגן דרומי רדוד, המשמש כברֵכות אידוי של מפעלי ים המלח. 

מצבו הנוכחי של ים המלח מבטא את מצוקת המים האזורית - ירידת המפלס בשנים האחרונות היא בעיקרה תולדה של מדיניות ממשלות ירדן, סוריה וישראל המנצלות את משאבי המים באגן ההיקוות. גם הפקת מלחי הים על–ידי המפעלים שלחופיו תורמת לירידת המפלס. מאגן ים המלח נגרעים מדי שנה יותר ממיליארד מטרים מעוקבים של מים שפירים, שזרמו אליו בעבר. פעילות המפעלים מגדילה את גירעון המים בכ–250 מיליון מטרים מעוקבים נוספים. כיום עומד המפלס על 418 מטר מתחת לפני הים התיכון, ועל פי התחזיות, בשנת 2025 הוא עשוי לרדת ל–440 מטר מתחת לפני הים. שטחו של ים המלח אמנם מתכווץ, אך לא צפוי שיעלם, גם אם לא יינקטו פעולות לשינוי מאזן המים הגירעוני באגן.

הירידה במפלס גוררת שינויים מתמידים בקו החוף ובתנאים הפיזיים השוררים לאורכו. שינויים אלו משפיעים על יציבות התשתיות ופוגעים במבנים, בכבישים, בגשרים, בשטחי חקלאות ובתשתיות הנדסיות אחרות. נגישות הים נפגעת והאטרקטיביות התיירותית של האזור נפגמת.

המחשבה להוביל מי ים לים המלח עלתה כבר באמצע המאה ה–19. הרצל התייחס אליה בספרו האוטופי אלטנוילנד (1902). בתחילת דרכו נועד רעיון התעלה להפקת אנרגיה, וברבות השנים התגלגל לפרויקט שאחד מתפקידיו לייצב את מפלס הימה. החל משנות ה–80 בוחנת ישראל את האפשרות להקים את תעלת הימים, שמקורה בים סוף או בים התיכון. בשנת 2005 פנו ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית לבנק העולמי במטרה לבדוק היתכנות מובל שיקשר בין ים המלח לים סוף. אף שהפרויקט, שבמסגרתו יותפלו מי ים סוף, מוצג כמענה ל”הצלת ים המלח”, ברור לכול כי מטרתו העיקרית היא לתת מענה לצורכי המים של ירדן. הדו”ח הסופי יוגש באוגוסט 2011, וחששות מפני נזקים אפשריים מביאים גופים ציבוריים לתבוע בחינת חלופות, כמו מובל הים התיכון - ים המלח או אף השארת המצב הנוכחי על כנו.

בתקופה זו, לפני קבלת החלטות מכריעות ובלתי הפיכות, אנו מעלים לדיון את סוגיית ים המלח. המשתתפים עוסקים בפתרונות האפשריים השונים ומאירים את יתרונותיהם ואת חסרונותיהם. מדבריהם עולה כי השאלה העיקרית כיום, לאחר שנים רבות של הזנחה, היא כיצד למזער נזקים תוך התחשבות בגורמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים.

לאילו מן הגורמים שנמנו יש לתת קדימות? האם יש לתת קדימות לתעסוקה ולשגשוג כלכלי על פני שמירת המערכת האקולוגית או שמא יש לתת משקל יתר לשיתוף פעולה אזורי על פני גורמים אחרים? האם בפעולה זו או אחרת אנחנו מהמרים על עתידו ים המלח ועל עתידה של המערכת האקולוגית הייחודית באזור?

אנו מקווים כי הרב–שיח המתנהל על גבי גיליון זה, כמו גם הדיונים שיבואו בעקבותיו באתר כתב העת ובמקומות אחרים, יתרמו למודעות הציבורית ולקבלת החלטה מושכלת בנושא שיקום הימה.
 


Previous
רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel