ייעור בשטחי מרעה עשבוניים
זלמן הנקין, ניר עצמון, יהודה יהודה, חוה אהרון, מיכאל וינברגר ויוסי קרני
ינואר 2011, גליון 1, (עמ' 54-50)


הדפסשלח לחבר PDF


תקציר

ייעור שטחי המרעה נועד בעיקר ליצירת חורשות צל, אך במידה מסוימת גם ליצירת מקור מזון לבעלי החיים. תרומה נוספת של הייעור באה לידי ביטוי בהיבטים הנופיים והתיירותיים. מטרת המחקר הייתה לבדוק את הצלחת פעולת הייעור בשטח הנתון לרעייה של בקר: מה הם המינים המועדפים לנטיעה מבחינת קצב גידולם, שיעור ההישרדות שלהם ועמידותם מפני רעייה. המחקר התבצע בחוות כרי דשא שנמצאת בגליל המזרחי ומאופיינת בצומח עשבוני עשיר. בדצמבר 1998 ניטעו בשטח של כ–150 דונם שגודר למטרה זו, עצים מן המינים הבאים: אלון התבור, אלה אטלנטית, חרוב מצוי ושיזף מצוי. לאורך השנים בוצע מעקב אחר רמת ההישרדות של העצים ואחר קצב התפתחותם. השפעת רעיית הבקר על העצים נבדקה בשנים הרביעית, החמישית והעשירית לאחר הנטיעה. נמצא יתרון יחסי ברמת ההישרדות ובקצב הצימוח של חרוב מצוי ושל שיזף מצוי. השיזף המצוי לא נפגע כלל מרעיית הבקר. רמת ההישרדות וקצב ההתפתחות של אלון התבור ושל האלה האטלנטית היו נמוכים. תוצאות המחקר מצביעות על כך שכדי לייער שטחי מרעה באזור הגליל המזרחי והגולן שניטעו בעצי חרוב מצוי ושיזף מצוי, יש צורך לבודד את השטח מרעייה למשך שלש עד חמש שנים. כדי לייער באלון התבור ובאלה האטלנטית יש לסגור את השטח לטווח זמן ארוך יותר (לפחות 10 שנים) או לבצע הגנה פרטנית לכל אחד מן העצים.
 


Previous Next
רשות הטבע והגנים החברה להגנת הטבע Israel Nature and Parks Authority Society for the Protection of Nature in Israel